הישיבה במקום כבר התישה אותי, והשרירים שלי כאבו. ישיבה מכווצת
של שעה בתנוחה עוברית עושה שמות בגוף שלך. אם רק יכולתי לקום
הייתי קם, אבל לא יכולתי. כבר הייתי גדול מדי בשביל החדר הזה
ממילא. החדר הקטן הזה שלי, בו הייתי כל חיי. שנאתי אותו כי היה
לו רק חלון אחד קטן בקצה הקיר העליון, זה שמולו ישבתי, והוא
היה עגול. הוא תמיד הזכיר לי חור של מנעול בגלל קוטנו. לא
יכולתי לסבול אותו, כי אני אהבתי חדר מאוורר והוא - הוא היה
קטן וספרטני. נאלצתי להסתפק במזגן. למרות זאת, בזמנים רעים
הייתי מסתכל דרכו ורואה שמיים, ולפעמים, אם הייתי מתאמץ, הייתי
יכול לראות קצת שמש בצד. בימים האלו אכן הייתי שמח. אבל עכשיו,
אני גדול. כל כך גדול שצפוף לי מאוד בחדר הזה: הראש שלי נוגע
בתקרה וגופי היושב ממלא את כל החדר. כמעט. הרגל שלי חוסמת את
הדלת. כל כך הרבה עברתי בו, ועכשיו אני מסתכל עליו בפרספקטיבה
שונה לגמרי: שולחן הזכוכית הארוך עליו עמדה פעם מערכת הסטריאו
נראה קטן להפליא מכאן, שלא לדבר על הדלת, נעולה וחסומה, שנראית
קטנה להפליא, בגודל של עכבר או מכרסם מצוי. בקבוק הוודקה הגדול
ששתיתי לא מזמן היה זרוק איפה שהוא בין רגליי, וכבר לא יכולתי
לראות אותו. הוא ממש צעק אליי: "שתה אותי". ואני, כמובן,
שתיתי. כמו אידיוט, חזרתי לבקבוק שנטשתי בקושי רב לפני כמה
שנים. כשהחיים שלי עוד היו יפים.
ואז התחלתי לבכות.

בכיתי בדמעות גדולות בצורת טיפה מושלמת, דמעות שקופות כאלו.
קריסטליות, מזכוכית. למרות גודלי, הרגשתי קטן מאוד. חסר אונים.
חסר משמעות.

בכיתי על חיי, על ההורים שאינם רוצים לתמוך בי, על החברים
שעזבו כבר מזמן והשאירו אותי שבור לחלוטין... לא רציתי לעצור
אפילו לרגע. הכאב הציף אותי כמו אדרנלין, כמו ים גדול ששוטף
צדפים אל החוף וחזרה אליו. כמו ריקוד מעגלי, גרוטסקי וחסר
משמעות, סיבוב לשם סיבוב בלבד. הסתכלתי לרגע אל החלון ואז
קפאתי. השמש עמדה במלואה מול חלוני. לא חשבתי שראיתי אותה כך
אי פעם. היא נראתה כה גדולה, שמחה ומאירה ודרך הדמעות יכולתי
לראות קשת. קשת יפה, חייכנית, עם שבעה צבעים זוהרים. חייכתי.
אבל הדמעות המשיכו לרדת. חייכתי כי ידעתי שזה הסוף. לפחות סוף
ימי יהיה יום יפה.

הדמעות כבר מילאו את רצפת החדר והגיעו עד לאמצע החזה שלי,
חמימות ונעימות, כמו בריכה מחוממת. השמש עדיין עמדה במקום,
בדיוק מול עיניי.
חשבתי על הימים היפים שהיו לי, על חוף הים, הקיץ... הקיץ...
התקופה המאושרת של חיי. היא נראתה כל כך רחוקה לפתע... הדמעות
התגברו. הן כבר הגיעו עד האף. יכולתי לדמיין את גן עדן. הוא
נראה כמעין גן פרחים גדול, פרחים הגדלים ללא שליטה, לגובה,
גבוהים כעצי פרא. ורדים אדומים, סיגליות סגולות ושושן צחור,
וכולם מסביבי, מקיפים אותי, יוצרים יער סבוך סביבי. ואני צוחק.
צוחק כמו שאף פעם לא צחקתי. אך הגן לא היה בטווח השגתי. הרמתי
את ראשי אל החלון וידעתי. ידעתי שעכשיו כבר לא יכאב לי יותר,
לא אצטרך לסבול, ולקחתי מבט אחרון בשמש לפני שצללתי אל תוך
בריכת הדמעות.