בשלהי (מילה יפה לא?!) יומהולדת (אני שונא ימים כאלה ) התחלתי
באופן אוטומטי בחשבון  הנפש שלי. לא שאני דופק חשבון למישהו
אבל לפעמים נפלט לי. פתאום האקסית המיתולוגית מתקשרת היא רוצה
לבוא לכאן אבל  טוב  שהיא לא באה, ההוספה של פרמטרים כאלה
כבדים דופקת משוואות לגמרי עד בילתי ניתנות לפתירה. צריך משהיא
לאהוב  ושתאהב אותי כמוה, חמש שנים, !!!fucking shit   ואני רק
בן 24. יום קשה. חשבון נפש כזה לא פשוט. פרוזק על כל נגזרתיו
לא עוזר לך לחשבון הנפש, רק מקהה, מטושטש כמו ליד גדר המערכת.
אני והחדשה שלי חיים כמו זוג נשוי. לה אין קיום בלעדי ולי אין
תכלית בלעדיה, אני באמת אוהב אותה, זקוק לה, והיא חייה בשבילי,
יפה וחטובה, מוצקה ומחכה לליטוף הקבוע שלי.חזקה מספיק בשביל
שנינו וחכמה יותר ממני (זה בטוח) כל  יום בשעות הערב אני והיא
שוכבים במיטה אחד ליד השני, מדברים עושים אהבה. נחזור לחשבון
הנפש שלי, ת'אמת קצת קשה לי לחשוב... אני יותר מידי עסוק בחדשה
שלי, נתתי לה את הפרטיות שלי כך שחשבון הנפש שלי נהייה זוגי.
אולי לא הייתי צריך להכניס אותה לחיים שלי כ"כ עמוק, באיזה
שהוא מקום לא רק שאיבדתי את עצמי לטובת החיים איתה, אלא שנתתי
לה להשתלט לי על החיים. אני מרגיש שאין לי קיום בלעדיה מצד אחד
וברור שלה אין קיום בלעדי. הסימביוזה הזאת ממיתה את שנינו לאט
לאט. זה קצת מצחיק אבל הבעיה הכי גדולה שיש לי איתה זה השם
שלה, אני פשוט שונא אותו. כמעט כל מי שאני מספר לו עליה וזה לא
הרבה מסכים איתי. היא השתלטה לי על כל חשבון הנפש בראיה לאחור.
נראה לי שבלי לשים לב היא פולשת לי בפנים. היא כבר בפנים.
האקסית שלי שואלת בטלפון: "עם מי אתה עכשיו?"  "עם הדיפרסיה"
עניתי בלאקוניות. היא התחילה לבכות.