"אתה צריך לצאת מזה כבר, בן אדם... הגיע הזמן להכיר בנות
אחרות... סגרת את עצמך מספיק בבית..."

אסף היה בעיצומו של מסע שכנוע לסחוב אותי ליציאה. ראבק, שיעזוב
אותי. לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לעשות כלום. רק לשמוע
מוסיקה דכאונית בחושך, לבהות בתיקרה ולשאול את עצמי (ואותה,
בלב) שוב שוב `למה?`

אבל הוא טימטם אותי, טימטם אותי. לא יכולתי לשמוע כבר
ת`נידנודים שלו.
קמתי
`תלבשתי
נעלתי
`סתרקתי
שטפתי
מרחתי
"יאללה, איתך, אסף...", קמתי בלית ברירה.

בהתחלה לא ראיתי אותה בפאב. השולחנות היו מלאים והאוויר ספוג
בעשן. אבל כמו בחלום, בו העשן המתפזר מקדם מחזה חדש עם כל
פסיעה, כך ראיתי אותה. היא ישבה על הבר ברגליים משוכלות, אוחזת
בידה כוס מאורכת, מטופפת באצבעה על הזכוכית ונראית יפה מתמיד.


הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לגשת אליה כמו פעם, לחבק אותה
מאחור, כמו שידעתי שאהבה. הספקתי לעשות שני צעדים עד שעצרתי
בעדי. רגע, אני לא יכול... ניערתי את ראשי. והקולות... הקולות
האלה שמשגעים אותי כל פעם מחדש ומנהלים קרב בינם לבין עצמם. קח
אותה עכשיו... נו... עזוב, היא מחכה למישהו אחר... קח אותה...
קח אותה...

ואז בדיוק ראיתי אותה קמה ובאה לכיווני, עם השיער המהמם שלה
וההליכה הזאת שתמיד זיהיתי. מיד הפניתי אליה במהירות את גבי,
מקווה שלא שמה לב. היא שמה.
"מה אתה עושה פה?", שמעתי אותה, לא מצליח לזהות במדויק את טון
קולה. מופתע? חשדני? מקווה? שילוב שלהם?
"באתי עם אסף", אמרתי באדישות.
"אהה", היא חיפשה במבטה את אסף כדי לאשר את דבריי, "אז איפה
הוא?"
"בטח מסתובב", לא הפסקתי להביט בה. "מה חשבת, שבאתי לעקוב
אחרייך?"
היא חייכה חיוך רב משמעות. "איתך אף פעם אי אפשר לדעת".
"את עוזבת?", שאלתי, מקווה לתשובה שלילית.
היא רכנה לעברי, שולחת אליי גלים ריחניים. "מה? אני לא שומעת
אותך".
"שאלתי אם את כבר עוזבת", קירבתי את שפתיי לאוזנה. הרעש מסביב
היה נוראי.
"לא", היא קראה. "דנה צריכה להגיע כל רגע, רק קמתי לרגע
לשירותים", היא השיבה.
מה שהזכיר לי. ניסיתי לבדוק אם גם לה. "אז אפשר להצטרף?",
שאלתי כאילו כלום.
היא התחילה לצחוק, קצת ממבוכה, קצת מביישנות. "הפעם לא..."

לא יודע, פתאום הרגשתי הכי טוב בעולם. כאילו הדיכאון של השבוע
האחרון לא בגללה, כאילו מה שהיה בכלל לא היה. לא היה לי אפילו
אומץ לשאול אותה למה הפסיקה להחזיר טלפונים, למה לא שמעתי ממנה
כבר חודש. רק רציתי להיות איתה, זה הכל.
שמעתי ברקע שיר מוכר שלא יכולתי להיזכר בשמו. שקט כזה... עם
ליווי מרגיע של סקסופון... מהסוג שהחתן והכלה רוקדים לצליליו
לפני האורחים, לבד על רחבת הריקודים, מקבלים את מירב תשומת
הלב, את העיניים המעריצות. ככה רציתי עכשיו להיות איתה. שכולם
יסתכלו עלינו.

שעת המבחן החלה.
"בואי", אמרתי ובאותו זמן לקחתי את ידה בידי ומשכתי אותה לאורך
גופי.
היא נצמדה לרגע ואז, כאילו מתעשתת מהמעשה שאולצה אליו, דחפה
עצמה ממני.
"מה אתה חושב שאתה עושה?", היא הביטה בי בקשיחות. "אמרתי לך
כבר אז, זה לא ילך בינינו..."
"אבל נועה... אני אוהב אותך... את יודעת שאני אתן לך את החיים
שלי".
היא השמיעה קול בוז. "אני לא שלך ואף פעם לא הייתי שלך, אז
תפסיק לחנוק אותי".

תן לה ללכת... לא! היא משחקת איתך משחקים... היא לא אוהבת אותך
יותר... שוב המלאך והשטן מצחצחים חרבות במוחי, לא עוזבים אותי
במנוחה. והניצוץ שניצת לו. והזיק המטורף בעיניים שמחפש מנוח.
"ב-ס-ד-ר, נו-עה", הדגשתי כל הברה, מגלגל את הסצינה בראשי.
"אבל אני חייב להראות לך משהו, את חייבת לבוא איתי, בבקשה. פעם
אחת ואחרונה...", אמרתי כמעט בתחינה.
היא הביטה בי ברחמנות, שוקלת בינה לבין עצמה אם לבוא. "טוב",
החליטה לאחר כמה שניות, עדיין לא בטוחה בעצמה.
"נו, בחייך, מה את דואגת, אני רק רוצה להחזיר את הדברים שלך
שאצלי. בואי", פסקתי ואחזתי בידה.
היא התרצתה.

פתחתי לה את דלת המכונית במין גינון מוגזם עד שהיא עשתה פרצוף.
"די, תפסיק..."
התנעתי.
"את ממש מאכזבת אותי עם ההחלטה שלך". מבט.
העברתי הילוך.
"והייתי דווקא בסדר איתך, עד הסוף. אבל כנראה שאני לא מספיק
טוב בשבילך".
היא פתחה חלון והביטה בנוף. "בחייך, תפסיק לבלבל לי שטויות,
כולה יצאנו פעמיים, על מה אתה מדבר".
"כן, שמעתי עלייך", לחצתי על הדוושה. שלישי.
"אורי, תעשה לי טובה, תאט".
"את לא תגידי לי מה לעשות", צעקתי.
"תן לי לרדת, תעצור את המכונית", עכשיו היא נראתה כבר מפחדת.
"אה, עכשיו את רוצה לרדת?", הגברתי את המהירות, מתמרן את הרכב
בכביש הצר.
"אורררי!!! תפסיק... תוריד אותי... אני מבטיחה... אני..."
כבר לא הקשבתי לה. שמעתי שיש שם עיקול, בהמשך הכביש, בלי גדר
הפרדה, שאם נוסעים בו מספיק מהר...
היה נדמה לי שראיתי בזווית העין דמעה שלה.

העברתי לחמישי.