התעוררתי משנת הלילה, כל גופי כואב. התמתחתי מעט. עדיין לא
הצלחתי להתרגל לחוק החדש שקבעה הממשלה: מינימום שמונה עשרה
שעות "מעצר בית" ביממה. זה אולי נשמע לכם נסבל, אבל כעובדת
בעבודה נדרשת במשמרת מלאה, היה קשה להאמין שהיום שלי יתחלק
מעתה והלאה בין 6 שעות (היה אסור לעבוד יותר משש שעות, עוד אחד
מהכללים שהממשלה קבעה בהצבעה מיוחדת ותיקה) עבודה במפעל לבין
שגרה ארוכה ומייגעת בביתי. בנוסף, הייתי רגילה לחיי לילה
סוערים של בילוי במועדונים הטובים ביותר בעיר. כעת נאלצתי
להסתפק בשינה שמאיימת כל פעם מחדש לנטרל את שריריי ולאבן את
גופי. גם הטלוויזיה לא כמו שהייתה פעם, לפני... 5 שנים בערך,
מאז שהמחתרת החלה לפעול. אצלם לפחות יש קצת אקשן. אימונים,
פריצות לבתים, בריחה ממרדפי המשטרה. האנשים הרגילים, לעומת
זאת, נאלצו לצפות שוב ושוב בביתם בשידורים החוזרים של המנחה
המשופם שמלמד אותנו כל פעם מחדש איך להגן על הדומיין שלנו. היה
אפשר כבר להקיא מזה. הם כמובן ניסו לייפות מעט את השידורים
ולהנעים את זמננו עם פרסים של 3 שעות ביציאה (כלומר, שהות
מכסימלית בבית של 15 שעות ביממה) כדי להספיק אולי ללכת
לקולנוע; נשים ערומות שמציגות את המתקנים החדישים ביותר. שם
למעלה, יעשו הכל כדי שנלחץ עם העכבר של השלט על האייקון הזועק:
"אזהרה. מישהו מנסה לגנוב לך את הדומיין. היכנס עכשיו ונלמד
אותך איך להגן על הדומיין שלך".

מזגתי לעצמי מיץ תפוזים והבטתי במסך המרצד. נערה חיננית, לבושה
בתלבושת בית ספר, סיפרה כמעט בדמעות על 3 אנשי מחתרת שניסו
לפרוץ יום קודם לביתה, לגנוב ממגירתה את הדומיין. היא זיהתה
אותם לפי סימן ההיכר המפורסם שלהם: הם נהגו לגלח את גבותיהם,
ממש כמו בסרט הפולחן ההוא... החומה. המנהיגים העריצו את הסרט
והתגאו בכך שהם לא מפחדים מאף אחד. להיפך. הם רוצים שיזהו
אותם, שיזדהו איתם, שיצטרפו אליהם למאבק נגד המשטר. הקבוצה
שלהם הייתה עדיין קטנה. לא היו מספיק דומיינים בידיהם כדי
לאיים על המשטר החזק, אבל מיום ליום הצטרפו אליהם יותר אנשים.
בכל מקרה, הנערה סיפרה איך בעזרת המתקן החדיש שקנתה רק יום
קודם לכן, הדומיין נשאר בידה. המתקן היה עשוי מתכת קשיחה שהדרך
היחידה לפתוח את הסוגר הייתה הקשת צירוף של 9 מספרים, אותיות
וסימנים הידועים רק לבעל הדומיין. הנערה החזיקה בידה במתקן,
הראתה אותו לצופים מכל הצדדים ושיבחה את צורתו, מגעו וחוזקו.
אז הטתה את התיבה מעט כלפינו ושלפה את הדומיין בעדינות. היה לה
דומיין מאוד יפה. הזכוכית השקופה נגלתה לנגד עיניי. הצינורות
הדקיקים היו מלאי נוזל, שנראה מלא חיות וזרם במהירות גבוהה.
כנראה בגלל שהנערה הייתה מאוד נרגשת. המנחה ניגש לפני הנערה
וקרא: "צלצלו עכשיו. הגנו על הדומיין שלכם. חייכם תלויים בכך.
אינכם רוצים שאנשי המחתרת יחטפו אותו. היזהרו". הרמתי את
השפורפרת, חייגתי את המספר והזמנתי אחד לעצמי. שיהיה.

ברגע שהנחתי את השפורפרת, נשמע צלצול עצבני. "נחשי מה?!", היה
זה מנהל המפעל שלי (אני עבדתי במחלקת תינוקות. אצבעותי העדינות
היו מושלמות לבניית דומיין קטן עבור הילדים). "נו, מה. תפתיע
אותי", קראתי. "בקשתך לחופשה בת שבוע אושרה. היה קשה. אבל
הסברתי למועצת המנהלים שאמך חולה ואת רוצה לראות אותה לפני
שהדומיין שלה יכבה", הוא הסביר. קפצתי משמחה. "אתה גדול, אתה
ענק. אני אחזיר לך", קראתי בהתרגשות.

הנחתי את השפורפרת. מחייכת, ניגשתי אל חדרי. הבטתי בעצמי
במראה. יופי. יש לי שבוע שלם. הוצאתי את מכשיר הגילוח והתחלתי
לגלח את הגבות. בתנועות רכות ועדינות.