הדלת נפתחה והיא פסעה לתוך הפאב. הרוח שהצליחה לחדור פנימה
נקטעה עם סגירת הדלת. פנינים של קור נשרו על מפתן הדלת ונעזבו
שם כשהתקדמה לעבר הבאר.
הזמינה וודקה תפוזים.
"טיפת וודקה," הדגישה לברמן שהנהן בהבנה אילמת.
היא סבה על ציר הכסא ופנתה להתבונן לפנים הפאב שנורות ספורות
האירו את תוכו באור מספיק.
'במידה הנכונה,' חשבה לעצמה, 'די מואר כדי לראות דמות, כדי
להתגבר על החושך מחוץ למקום. לא מספיק כדי לגלות פגמים, וזה
טוב'.
'ככל הנראה,' סיכמה לעצמה במחשבה נוספת.
האנשים נראו לה כנמלים פעלתניות. כל הזמן עסוקים בפעילות
קדחתנית שנדמה לה כי אילולא עסקו בה לא היה צידוק לקיומם בזמן
ובמקום הזה. מבטה ריחף באויר העמוס של הפאב ולכד רגעים מלאים
באנשים שמילאו אותם בתוכן, לרגעים.
שם, זוג התנשק במרץ, מעביר נוזלי פה ללא הכרה, מתעלם
מהמיקרו-קוסמוס שסבב אותו ושנדמה שהוא מצידו התעלם מהזוג
וממעשיו.
היא הביטה בזוג בקנאה מהוסה. הנצח כל-כך קצר, ודקות המציאות
ארוכות הרבה יותר.
'לא, אי אפשר לדעת,' גרשה מחשבה טורדנית מראשה.
היא הסבה את ראשה לעבר שלושה אנשים שישבו מסביב לשולחן מרובע
כהה. שנים מהם התווכחו בלהט בנושא שספק אם היו חלוקים בו, אבל
את זה היא לא יכלה לדעת. מה שכן ראתה זה את האיש השלישי שניסה,
מדי פעם, להשחיל מילה לויכוח, לשווא.
'לפעמים לא להשתתף זה דווקא הדבר הנכון לעשותו,' ניסתה לומר לו
ללא קול.
היא התבוננה באיש והמחשבה צפה.
'אי אפשר לדעת,' הטביעה בנחרצות את המחשבה.
המשקה הגיע והציל אותה, לנצח קטן, מהרהורים והעביר אותה לפסים
מעשיים יותר. טיפת וודקה עם הרבה תפוזים, לגמה מהכוס וזה היה
בסדר גמור לטעמה. יפה, היא יכולה לשבת על הדרינק הזה שעה מבלי
להתעייף.
היא הביטה בכוס וגלשה לסביבותיה. הבאר היה מסודר ונקי למשעי.
אי אפשר היה לדעת אם משהו נשפך שם קודם לכן. המטלית תמיד היתה
בהישג ידו של הברמן הזריז. דמותה נשקפה, עמומה, ממשטח העץ
המתייבש מטיול המטלית עליו.
'לא, לא ניתן לדעת,' נאנחה לדמות המתאדה. 'שמישהו ישפוך משהו
כבר, אולי שכוס תתרסק ברעש,' הרהרה ללא תקוה ממשית.
דלת הפאב נפתחה, נגיעות של קור התקרבו למקום שבתה וצנחו לרצפת
הפאב עם תום תנועת צירי הדלת. נטלה לגימה נוספת מהמשקה, החום
חזר לשלוט בגופה והיה לה נעים. אדים קלים הניעו את ראשה גבוה
מעל לצווארה ואילחשו את הסביבה באופן נינוח. הנעימות התפשטה
בגופה והיא רצתה לגעת בעצמה.
'אם לא ביחד אז לפחות לבד,' הגתה לעצמה אמת קטנה.
הפאב היה מלא והיא גנזה את המחשבה המעוררת. במקום זאת עצמה את
עיניה ודמיינה את עצמה ערומה על המיטה בביתה, החלון פתוח
והשמים צופים בה ועוקבים אחרי התקדמותה, צעד אחר צעד. הדמיון
נסדק לרגע והיא שמה את השמים על PAUSE.
שמעה מישהו שואל אותה אם היא יושבת לבד והכסא שלידה פנוי. היא
פקחה את עיניה, ללא רוגז, והסתובבה לעבר הקול. גבר צעיר עמד
לידה. היא הבחינה בחולצת גולף שחורה שלבש מתחת למעיל צמר שחור
ארוך וזה נראה סקסי בעיניה. היא חייכה אליו, כמו שהיא יודעת
לחייך, והזמינה אותו לשבת לידה. חיוך הזמין חיוך. הגבר התיר את
הקשר שהידק את המעיל לגופו והניח לשולי המעיל להתרחב, כאילו
להתרגל לאוירת הפאב. אחר-כך פשט את המעיל והניחו על משענת הכסא
בטרם פלש למרחב המצומצם והתיישב בו.
"מה שהיא שותה," ביקש מהברמן.
מה בכלל היא שותה, הוא שאל והיא ענתה בחיוך קטן. אה, הוא סימן
לברמן שהבין מיד וחיזק את המשקה.
'קל לטעות,' אמר לה והיא צחקקה בנצחון קטן, ממש כמו שהכניסה אז
את הכדור לפינה ההיא במשחק הפול, כנגד כל הסיכויים שנתנו לה.
היא התבוננה בו וניסתה לדלות אינפורמציה מפניו. כנראה שחש בכך
וחייך אליה כשהוא מישיר אליה מבט. היא ניצלה את ההזדמנות וטבלה
לרגע בתוך עיניו, אולי תמצא משהו, אולי תחכים. הוא עפעף והמבט
נקטע. לא נורא, תמיד יש סיבוב נוסף.
דיברו קצת, החליפו נושא וחזרו אליו כשהרגישו מוכנים יותר. הוא
מצא חן בעיניה וזה היווה לה נטל. צריכה קצת זמן לעצמה, תמיד
היא צריכה עוד קצת זמן, אז ביקשה סליחה, קמה מהכיסא, ביקשה
שישגיח עבורה על הדרינק, נטלה את תיק העור האדום, מודעת להשפעה
החזקה שיש לעור ההפוך הרך בצבעו העז, ופנתה לעבר השרותים. היא
יכלה להרגיש את עיניו מלוות אותה בין השולחנות. היא נאבקה
בפיתוי, אבל לא הסתובבה. פעם היתה מסתובבת, לשבריר של שניה,
מטפחת תקוות הדדיות. לא עוד.
בשרותים פתחה את התיק ובדקה היגיינה אישית, שפתון וקופסת
קונדומים. התעכבה על הקופסה והבליעה אותה חזרה למעמקי התיק,
מוכנה לשליפה מהירה.
'אי אפשר לדעת,' הטרידה אותה המחשבה, 'אני... הוא נראה בחור
כל-כך...'. 'יש לי קונדומים, יש הגנה, זה בטוח... זה...'
חיזקה את השפתון והביטה בעצמה במראה, קצת חיוורת.
'נשיקה? זה בסדר,' ידעה, 'רק לא עמוק מדי'.
'ליקוק באוזן? גם בסדר, דווקא נעים' גיחכה לעצמה.
'אבל הוא יכול לנשוך את התנוך, ' קפצה האפשרות הלא מלבבת.
'די!' נזפה בעצמה, 'כך אי אפשר לחיות'.
היא רעננה את עצמה והפיחה על עצמה קצת אויר חם, להכנס לאוירה,
ואז יצאה לפאב, מפלסת את דרכה בחזרה לבאר דרך האולם זרוע
השולחנות והאנשים השקועים בנצח.
חיפשה במבטה מרחוק והבחינה בו ליד הבאר, במקום בו השאירה אותו
ליד כסאה, עדיין מחכה לה. הגיעה עד אליו, הדרינק שלו כבר כמעט
גמור, שמה לב, השאיר רק את המעט המתחייב. היא התיישבה בכסאה
שהספיק להתקרר והפיחה בו חום מחודש. באותה הנשימה פנתה אליו
וחייכה לעומתו. הודתה לו על ששמר לה את המקום. רצה לדעת אם הכל
בסדר, פשוט נעדרה זמן רב. לא הרגישה בכך וכן הכל בסדר, לגמה
מהתפוזים המהולים בטיפת וודקה ושבה והסתכלה עליו.
'לא, אי אפשר לראות דבר על אף אחד, ולא, אי אפשר לדעת, לא אם
אתה רק נשא,' נאנחה לעצמה וביקשה חשבון.
הברמן התנצל ואמר שהחשבון כבר שולם. כן, הוא שילם ועכשיו הוא
בטח מצפה. טוב, היא תקפיד.
נסעו אליו. בדרך הרגישה את ידו מלטפת את בירכה ומטפסת בזהירות
במעלה פנים ירכה. עצרה אותו בעדינות והוא חזר לנקודת ההתחלה
והתחיל שוב, כסיזיפוס, בריטואל.
פתח לה את הדלת וערך לה סיור קצר בדירה. זרועותיו לפתו את
ביטנה מאחור, שפתיו נצמדו לצווארה ונדדו לעורפה. ידיו הרעבות
חדרו אל מתחת לחולצתה ולפתו את שדיה שהיו רעבים לא פחות. היא
הסתובבה אליו, מצמידה את פיה לפיו וניתקת, מצמידה וניתקת.
חולצתה נשרה מעליה והיא שחררה את כפתורי מכנסיו. הוא הרים את
החצאית והסיר ממנה את תחתוניה. ידיה אחזו באיברו הזקור שהגיב
למגע והתקשה עוד יותר. הרצפה נשמטה מתחת לרגליה והיא הרגישה
כיצד הוא מרים אותה ומנסה לפשק את רגליה.
''רגע," שמעה את עצמה אומרת, "שים קונדום".
לא, הוא לא אהב את זה. לא בלהט הרגע.
"אני נקי," אמר לה, "נבדקתי".
אבל היא התעקשה, אף לא אחד מחוסן, לא מפני זה. היא נחלצה
מזרועותיו ושלפה מהתיק את חבילת הקונדומים, שיחררה אחד וקרעה
את המעטפת מעליו, כמשחררת ניצרה.
התקרבה אליו, נשקה לו שוב ודחפה אותו לעבר המיטה, ליקקה את
פטמותיו עד לטבורו ועיסתה את איברו, שאיבד מתעוזתו עד שחזר
לעצמו. או-אז הלבישה עליו את הקונדום, פישקה את רגליה והתיישבה
עליו, מחדירה את איברו לתוכה פנימה ומשחררת אנחה. היא שמעה
אותו משחרר אף הוא אנחה, אולי אנחת הקלה, אולי של עונג, והיא
הגלתה את המחשבה. היא הניעה את אגן הירכיים שלה בתנועות
קצובות, מטלטלת את שדיה, מענגת את עצמה ואותו, אותו ואת עצמה,
מענגת ומתענגת, מחליקה את איברו בתוכה, מתגרית ומגרה, מתנועעת
מצד לצד, למעלה ולמטה, נדנדה בין ארץ לשמים, בין עדן לשאול,
פנימה והחוצה, בקצב משתנה, פעם באיטיות של נצח, ללכוד את הרגע,
ופעם מהירה יותר מקצב הלמות הלב הפזיז, הנמהר, יותר מקצב
החיים, מקצב פעימות הפליטה, מתפתלת, מרגישה, מצפה, מתפתה
להמשיך עד הסוף וממשיכה בתנועה, עד שנגמר, עד שגמר. שלפה עצמה
ממנו במהירות ונשכבה לידו. האויר העמוס עדיין עמד ביניהם והוא,
כבד, פנה לעברה.
"לא!" אמרה לו, "אי אפשר להיות יותר מדי זהירים".
"כן, את צודקת," הודה בהתנצלות מה. הוא קם, עטה על עצמו חלוק
ופנה לאמבטיה. בדלת הסתובב לעברה וחייך במבוכה, "כשעומד,
והתשוקה בוערת לא חושבים עד הסוף, את יודעת..."
כן, היא יודעת והיא צריכה להיזהר, אבל, הזהירות הזו הורגת,
מעקרת את התחושה, מכריחה את הראש לעבוד, להיות קשוב לגוף, לגוף
הזר, להתריע על שינויים, לא לתת להיסחף, לברוח בזמן. מצד שני,
חוסר זהירות הורג, או מקשה על החיים, לכל הפחות.
'כן, היא יודעת,' חשבה לעצמה במרירות, כבר חודשים שלא גמרה.
המים במקלחת עדיין זרמו כשהיא התלבשה. כשיצא היא כבר לא תהיה
פה. לא, היא לא תשאיר טלפון.
הרוח הקרה ארבה לה בחוץ כל הלילה וקיבלה אותה אל חיקה בהצלפות
תוכחה הישר אל הפנים הבוערות. לא, אין לה זמן לרוח, צריכה
להגיע הביתה לישון. מחר מצפה לה יום עמוס, פגישות, טלפונים,
ניירת שלא נגמרת. מחר יש לה גם ביקורת. מישהו צריך לנטר אותה,
לבדוק שכמות תאי הדם הלבנים בגופה לא ירדה מהמותר, מהרצוי,
מהקו המסמן את אזור הדמדומים שבין היציבות היחסית שהיא שרויה
בה לבין מה שמעבר לה.