היו תקופות שהייתי הולכת לתנועה. לנוער העובד יותר נכון. היו
שם אחלה אנשים, במיוחד עדי. עדי הייתה המדריכה שלי. שבאותה
תקופה נחשבה לבן אדם הכי מגניב שיש. משום מה אחרי שנה של להיות
מדצ"ית לעדי נמאס, כמו כולם. ככה זה. כבר כמה שנים שלא ראיתי
את עדי, למרות שלמדנו באותו בית ספר. וזה אף פעם לא הפריע לי.


יום אחד ישבתי עם אימא שלי שראתה חדשות בצורה אובססיבית,
ודיברו על שישה חיילים הרוגים במחסום ליד עזה. הכתב דיבר על
מחבלים, על יריות, על כוחות שלא הגיעו בזמן, על מעשים אכזריים,
על יריות מטווח קרוב, חייל שחוררו לו מגן דוד במעיים, וזה שישב
לידו שחוררו לו את הראש עד שכול המוח שלו נזל על חבר שלו, שנפל
גופה ליד שלו.
אימא בכתה. יום אחרי זה ראש הממשלה התפטר. היה עצוב. המטבחון
המדיני שבת מחמת הייאוש.

ואז, יום אחר כך כשבאו הכתבים של הערוץ למשפחות ההרוגים, ראיתי
פתאום את עדי. עדי הייתה שם,דיברה על איזה בחור שקראו לו אלון,
ואיך לקחו אותו ממנה, והיא בכתה, ומישהי מבוגרת חבקה אותה. לא
הבנתי מה עדי עושה בטלוויזיה. אחר כך הבנתי שהחבר של עדי מת.
ומסתבר שאלון, חבר שלה, היה אחד הקצינים היותר בכירים בצה"ל,
בחור צעיר שהגיע לתפקיד שהרבה אנשים לא מגיעים אליו גם אחרי
הרבה שנים. אפילו עשו לו טקס צבאי ומרשים, ועל הארון שלו היה
דגל של ארץ ישראל. גם עדי הייתה שם, ובכתה עליו. היא כתבה עליו
שיר, והיא כולה רעדה כשהחזיקה את הדף, והתלתלים החומים שלה
הסתירו את הפנים הלבנות שלה. באותו יום הקלטתי את עדי, בוכה על
אלון, שרה את השיר ההוא.

גם עשו עליהם סרט תעודה, שהופיע יומיים אחרי שחיררו לאלון את
המוח בכדורים.
ראיינו את עדי, ואת אימא של אלון, ואת המשפחה שלו, ואז אלון
ועדי היו כל כך מפורסמים פתאום.

כתב של ידיעות אחרונות בא לדבר עם עדי, הוא עשה עליה כתבה
שלקחה ארבע ושלושת רבע עמודים במוסף לשבת, עם ציטוטים בשחור
ותמונות מצמררות מההלוויה. ועדי אמרה, שעכשיו היא הולכת לפרסם
את השיר שלה, בשביל אלון.

ואחרי זה היא הגיעה לדוד טופז, ושרה את השיר הזה והקהל בכה,
בשם מותו של אלון כמובן.
דוד טופז נחרד בזיוף. עדי שרה בזיוף. וכולם אהבו את אלון
בזיוף.


ואז, נזכרתי שהיא הייתה מדריכה שלי בתנועה, וזה שהיא לומדת
איתי בבית ספר, ושפעם היא הייתה יורת יפה, ובהלוויה היא בכתה
ורעדה כשהיא שרה את השיר...

וחשבתי, למה אף פעם חברים שלי לא מתים שאני אוכל לכתוב עליהם
שירים?