אין מילים באוויר.
רק שתיקה ארוכה, מתמשכת,
בלי מסר ברור.
ללא משמעות.

רק דקת דומיה.

הרצון להבין את מה שלא נאמר
גם הוא נגמר,
נטמע בין ההמונים,
שהציפו את הרחובות.

עמודים, עמודים
עם שפתיים,
יבשות וסדוקות,
הכולאות את הזמן,
בין השיניים ללשון.

והלשון מזמן נבלעה.
המילים נעלמו.
משפטים לא נערכו.
רק הוצאות להורג,
של עמודים עם שפתיים.

הצעקה שלא באה,
הייתה חזקה מהכל.
היא השתיקה את האומה.
הקיפה אותה בחומה,
במגן אנושי בלתי נראה,
אך חדיר כדורים.

כולם נשכבו על הארץ
כשמיכה רכה.
הביטו לצדדים,
בתוך מבוך של מראות.
חיכו לבאות...

אחר כך הם כבר לא יכלו לראות...