[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בובה תמימה
/
טלנובלה מהחיים

"אני מפחדת מזה" פלטה, בעודה דוחה את ידו. הוא הסתכל עליה במבט
המום, חשב מה בדיוק להגיד לה. הוא הסתכל עליה, על הטבעת, על
היד הרועדת שלו, עליה שוב, ועל הטבעת. הוא חיכה לעוד משפט כמו
זה שהרגע אמרה.
היא לקחה את ידו, שבאותם הרגעים שיחקה בלחץ עם הטבעת, וליטפה
אותה. הוא הזיז את ידו אחורה. שניהם  ישבו משותקים זמן מה.
"א..א.. א..ני לא ממש מבין... מה קורה פה.." אמר מתוך הבעה
תמוהה ורצינית. הרצינות הפחידה אותה קצת, הוא היה נראה כאילו
הוא ראה רוח רפאים.
"אני לא יכולה להסביר. אני מפחדת" "מפחדת ממה? מהתחייבות?" היא
שתקה. "אנחנו ביחד כבר שלוש שנים. מה יכול להיות יותר מחייב
מזה?" הוא הוסיף. ההלם הפך לעצב שהפך לכעס, בתהליך של שניות.
שוב היא הסתכלה עליו בחוסר אונים, כמו שהסתכלה עליו לפני שדחתה
את היד הרועדת מהתרגשות שלו. "לכי תזדייני." הוא סינן, מתוך
שיניים כעוסות, שנשחקו בכעס עצור. "תקשיב. אני יודעת שאתה לא
ממש מבין אותי, וכועס עלי. קצת, רק קצת נכון?" היא ניסתה לסחוט
ממנו חיוך. לו, זה היה נראה עלוב. הוא הסתכל עליה במבט זועם,
והיה נדמה לה לרגע שהייתה אש בעיניים שלו. זה הלחיץ אותה.
"אפשר מים?" פנתה למלצר החביב עם החיוך המזויף שעבר לידם באותו
רגע. "אין בעיה. רק שנייה" אמר בחביבות מאולצת.
היא תופפה על השולחן, הוא הסתכל למטה. הוא החליט. הוא החזיר את
הטבעת לקופסה, שם בכיס, שם כסף על השולחן והלך. "מה? חכה רגע!"
הוא התעלם, והמשיך ללכת.

הוא שכב במיטה, שמע שירים עצובים של הלילה, שתמיד שמים ברדיו
בשעות כאלה.
הוא הריץ את כל הערב הזה, שחיכה לו כל כך הרבה זמן, ויצא כל כך
מזדיין. אחרי זה, כשנמאס לו, הוא חשב על כל שלוש השנים האלה
שבילה עם אור באהבה כזאת ענקית ומחשמלת. שלוש שנים מזדיינות,
והיא לא רוצה להתחתן איתו. כי היא "מפחדת מזה". סעמוק.

"מה את רוצה?"
"שנדבר על זה."
"אין לי על מה לדבר. תתגברי על הפחד שלך ונדבר."
"אל תהיה כזה מגעיל!" היא גערה בו.
"אני מגעיל?! תגידי לי את נורמלית?! אני מגעיל? את זאת שלא
רוצה להתחתן. כי את מפחדת! ממה את מפחדת?! מהכומר?! תעשי לי
טובה!"
"אני רוצה להסביר." הקול שלה נשבר. "בגלל זה אני רוצה שנפגש."
"בואי לפה." אמר בחוסר ברירה, ובניסיון אחרון להציל את האגו
המזמן אבוד שלו, ניתק.

הוא חשב בעודה בוכה על הכתף שלו, מנסה להסביר את הפחד שלה. היא
הסבירה לו שבגלל שהיא כל כך אוהבת אותו, היא מפחדת להיות נשואה
לו, כי מה אם זה ייהרס?
"אז מתגרשים" ענה לה. "כן. אבל להתגרש זה אחת מהחוויות הכי לא
נעימות שיכולות להיות לבן אדם, ואז, במקום שיישארו לנו שלוש
שנים מדהימות, יישאר לנו רק הזיכרון של פרידה, וגירושים,
והרס." היא משכה באפה, והסתכלה עליו במבט אומלל.
"תקשיבי,  אי אפשר לדעת מה יהיה. זה נכון. וגם להתגרש זה לא
נעים, לא נעים בכלל. הכל נכון. אבל הפחד הכל כך גדול שלך לא
נכון. כי מה? את רוצה להגיד לי שבחיים לא תתחתני? תעשי לי
טובה. זה לא יכול להיות. אם את אוהבת אותי כמו שאת אומרת, ואם
אני אוהב אותך כמו שאני אומר, אז למה שלא נתחתן? בגלל שיש
סיכוי שנתגרש? תמיד יש סיכוי שמשהו רע יקרה, אבל בגלל סיכון
כזה לא נחיה את הדברים הטובים? אז איזה חיים יהיו לנו בדיוק?"
היא הנהנה, חושבת. "תשמעי. גם אני פוחד. אבל, אני אוהב אותך
יותר מאשר מפחד." הוא ליטף את ראשה. "כן.." אמרה. הוא יכל
לראות שיש עוד משהו שמציק לה. "זה לא רק פחד. אני לא מאמינה
בנישואים." מה זאת אומרת? איך אפשר? אני לא מבין.."
היא נשמה עמוק. "תראה, ההורים שלך עדיין ביחד. נכון?" הנהן.
"הם מאושרים, הם כבר כמעט בחתונת זהב, הם הכל. הם גידלו שלושה
ילדים מדהימים, צייר מצליח, עורכת דין ממולחת, ופסיכולוגית
מעולה. הם קרעו את החיים. נכון?" "משהו כזה" הנהן, מחכה להמשך.
"אז אצלנו זה אף פעם לא היה ככה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי
קטנה נורא, וכל החיים שלי חייתי בינהם. נכון, אבא שלי לא ברח
מהבית, אימא שלי לא הייתה מכורה לשום דבר, ולא היה שום דבר לא
רגיל במשפחה שלי. אבל עדיין, אני לא זוכרת את עצמי במשפחה
גדולה ומאושרת. אני זוכרת שלכל החברים שלי היו משפחות מלוכדות
שבימי שישי אכלו כולם ביחד, וסיפרו חוויות, ואחרי זה ישבו כולם
ביחד וראו טלוויזיה, ורק אצלי כל אחד אכל בזמן שלו, ואז רבנו
על השלט. פעם אצל אימא, פעם אצל אבא. ולא הייתה לי או לאחים
שלי שום בעיה עם זה. אבל, אני לא מסוגלת להאמין בנישואים. לא
בכאלו מאושרים לפחות." "אני מצטער... לא ידעתי... אבל תראי, את
בעצמך אמרת שלחברים שלך היו משפחות מלוכדות, אז יש דבר כזה
נישואים מאושרים."
חשבה מעט. "לא.." שיחקה עם שפתיה. "אני לא יכולה להאמין לזה.
לאחרים היה, אבל לי לא. אתה מבין?" "כן...  אבל.." "תקשיב, אני
יודעת כמה שזה הורס, אבל בינתיים אני לא רואה לזה שום פתרון.."

חשב. "בואי נבטיח לעצמנו שננסה הכל. אני אוהב אותך, ורוצה אותך
לידי. זה לא מחשבה של רגע, זה מחשבה של חיים."
היא חייכה, והם התנשקו, לאט, בשקט, מנסים לתפוס את הרגע.

יושב ברחוב, מנסה לתפוס אנשים במצבים רגשיים כלשהם. שום דבר.
פשוט שום רגש.
יושבת בבית. מתנשקת עם איזה בחור חדש שהכירה.
הוא עולה לבית שלה. חייב לדבר איתה. לא יכול בלעדיה. מרוב כל
הרגשות שלו, הוא בכלל לא שם לב, ונכנס לדירה הצפופה, כמו שהיה
עושה אז, כשהיו ביחד. רואה אותה מתנשקת עם בחור אחר. "מההה?"
הוא ממלמל לעצמו. היא שמה לב שהוא שם, ומיד מתנתקת מהבחור
האחר. הוא יוצא מהדירה, עדיין ממלמל לעצמו. "רגע!!" היא צועקת
אחריו, תופסת אותו בחדר המדרגות.
"למה באת?" "תאמני לי, אני לא יודע." אמר בכעס. הוא ידע שבעצם
אין לו על מה לכעוס כי הם נפרדו. אבל הוא כעס עליה נורא, גם כי
היא זרקה שלוש שנים לפח בגלל פחד, וגם כי ישר אחרי יום היא
מבליגה על הכל ומתנשקת עם מישהו אחר.
"די נו. אל תכעס עלי. אתה יודע שאני אוהבת אותך, אבל זה פשוט
לא ילך..."
"לא ילך?! ילך יפה מאוד, אם רק תנסי להתגבר על הפחדים שלך. או
שאולי זה סתם היה תירוץ? כי פשוט רצית להשתחרר ממני? כי רצית
להזדיין עם החבר החדש שלך שם?!"
"די נו. אתה יודע שזה לא ככה. אני אוהבת אותך.." שוב הקול שלה
נשבר. הוא הרגיש איך שוב הוא מתחיל לרחם עליה, אבל הוא לא נתן
לעצמו. הוא לא רצה שוב שהיא תנצח אותו, עם הקול הנשבר שלה,
והעיניים הנוצצות שלה.
הדמעות לא איחרו לבוא. אצל שניהם.
"אל תלך..  בוא נדבר..."
"על מה יש לנו לדבר? את נפרדת ממני! כי את לא רוצה לקדם את
הקשר. בשבילך, לחיות איתי עוד עשר שנים כמו שהיינו זה סבבה,
אבל להתחתן לא. אז אני מצטער, זה לא עובד ככה. ואם עכשיו אז את
רוצה להיות איתי עוד עשר שנים בסבבה, אני מצטער, אני לא יכול.
זה שובר אותי, ואם זה מה שאת רוצה, אז אני יכול כבר מעכשיו
להגיד לך, זה לא ילך."
הדמעות נפלו אחת אחת על הרצפה. הוא לא רצה לתת לה את התענוג של
לראות אותו בוכה עליה. הוא ידע שהוא ילדותי מאוד, אבל ככה הוא
הרגיש.
היא, מצדה, כבר בכתה בהיסטריה, בכי רועש כזה ששום דבר לא יוכל
לעצור חוץ מחיבוק.
"תחבק אותי..  ונפתור את הכל.."
"זה גם מה שאמרת פעם שעברה! ועכשיו את מזדיינת לך עם מישהו
אחר.!" הוא פשוט לא יכל להרפות מהנושא.
"אם אתה מוכן שנדבר, בשנייה הוא עף. לא אכפת לי ממנו בכלל.
הכרתי אותו באיזה באר, כשהייתי שיכורה. אני בכלל לא זוכרת
כלום. התעוררתי והוא היה אצלי, אז ניצלתי את ההזדמנות."
"באמת יופי לך." ובכל זאת, הוא הלך אחריה פנימה. הוא ישב
במטבח, נשען על הדלפק, מרגיש שאם הוא קם, הוא מתמוטט.
הוא שמע את דלת הכניסה נטרקת.
הסתובב, ומצא את עצמו מתנשק איתה.
"לאא.." מלמל, והתנתק ממנה. "אני לא יכול."
"אני מבינה.." אמרה בלחש, והיה נדמה לו שהיא הבינה מה היא
עשתה. שהיא לא יכולה להחזיר אותו בקלות כזאת, לא הפעם. זה לא
כמו כל המריבות שהיו להם פעם. זה הפרידה שלהם. הסוף שלהם.

"תוכיחי לי.." אמר לה בסוף השיחה הארוכה שהייתה להם. "טוב.."
חייכה, והתרפקה עליו, כמו שחתול מתחכך ברגל של הבעל שלו, היא
התחככה בו.

"האם את.. לוקחת את איש זה.. להיות לך לבעל...... ?" המילים
ריחפו בראשה.
"כן. איי דו." מוסיפה בדיחה קטנה, אפילו ברגע קריטי כזה.
"האם אתה.........?" הוא בכלל לא שומע כלום. מאושר עד השמיים.
"כן, כן." רוצה כבר לנשק אותה.
"אתה רשאי לנשק לכלה."
נשיקה. כולם מוחאים כפיים בהתלהבות לזוג הצעיר והמאושר.
הם צועדים מן החופה, מחויכים.
כולם באים אליהם, מברכים, מנשקים, מחבקים, מלטפים. והם בשלהם,
משוחחים עם כולם, אבל העיניים שלהם אחד בשניה. שום דבר, אבל
שום דבר, לא יוכל להפריד בינהם. שניהם בטוחים בזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה יש לך זיפים
שחורים, ולא זקן
לבן וארוך, שאל
אותי חסיד
חב"ד.

כי הזקן נכנס
לוודקה, ואני
כולה בן עשרים.

גם כן חסידים
שוטים.


משיח בגופייה


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/3/02 7:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בובה תמימה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה