השיר הזה מגיח ועולה ממרחקים.
ארבעים ושלוש שנים עברו מן הפסח ההוא (בו נכתב השיר) עד
לפסח הזה. אז כמעט לא היו נערה או נער שלא היו בחבורות
הצועדים מים עד ים, מחוף אכזיב לחוף הכינרת. כמה עושים זאת
כיום?
השיר הזה מגיח ועולה ממרחקים. ישן-נושן. לא רק חוויית המסע
-
גם המבנה, גם הסגנון, גם המילים עצמן.
אני סקרן לדעת מה זה עושה לקורא - בעיקר זה הצעיר - בן
ימינו.
יעקב
מסע מים עד ים
א. במעלה
ממרחקים שוצף הים לכאן,
אך בליסטראות נורות בו סלע-סלע.
ההר, חגור צוקים, ניצב מוכן:
"אני,
יבשת,
מחסה לך!.."
החוף נסוג אחורה.
מפנים -
אבני קוצים ויום עולה, ושמש
שועטת וניחתת בפנים,
ובנו - החדווה המתנשמת.
שרירינו מתנגנים במעלה,
תרמיל טעון-שירה על הכתפיים,
ומפנינים טלליהם עלי-
האלונים...
ארצי, אין כנופייך!
ב. מונפור
כביר! -
השביל תימר עד כאן - ולא יסף.
צעיף האלונים מוזח מעל פנינו,
ומעברה של תהום לפתע נחשף
מבצר קדומים חרב.
מונפור, הנה-הננו!
מסע אל העבר...
רוכבים לובשי פלדה
שוצפים מעבר ים "לגאול" את היבשת.
אך ארץ זו ידעה בשני-ימי-חלדה
כובשים רבים -
וסוד היות בלתי נכבשת.
שריון ובליל שפות (מונפור ושטרקנברג)
ומבצרים וצלב וממלכה בת-נצח.
אולם את עם-הארץ לא אבו דבר -
על-כן דמם הוגר כאן פצע-פצע.
מונפור, על חורבותיך גא אני ניצב:
הרים וואדיות...
ארצי ומכמניה...
מונפור, בין אבניך מהדהד הצו
להישתל בנוף הארץ ובניה!
ג. מיעליה
ושוב בשביל המטפס בהר,
והשרירים גחים להתפקע,
ועין-חמה יוקדת ובוהה,
והשירים גונחים מהתבקע,
אבל צעוד, צעוד ועוד צעוד -
אי-שם מיעליה כבר קורצת:
הנה בקתה אחת ועוד ועוד -
והחדווה חוזרת ופורצת.
מיעליה! - כפר זונק מן הקרקע
ומשתבל בבוץ, חמר ואבן.
מן המונפור הדרך ארוכה,
אך כאן, גם כאן, חשכת-עבר אורבת.
דלות, עיפוש, עולל ובהמה,
גללים וניחוחם - לא זה היעד.
אם-הדרכים בהרהורה דמומה.
על-כן -
הרחיבו צעד!
ד. פקיעין
גולשים בתים בסמטאות.
אני פוסע וכונס את
נידחי-צאני, בקתות תועות,
אל גדרתן - לבית-הכנסת.
רבות הצאן פה - ערב רב:
שיות רוכלות בפרוטותיים,
רועה צועד, ואחריו
טלאי-בית-ספר שנייים-שניים,
אילי-אנוש - מעמלם,
כבשות-אדם - מעם העין...
הבן לרחש מלמולם:
"רבות הצאן, ודשא אין..."
חמוק לואדי וטפס
אל שיא הרכס שמנגד:
ציבור בתים כאן מתרפס
על צחיח-סלע... קרועת בגד
גם זו פקיעין -
בת-דמות עברית
לאחותה המבוגרת,
עוד צרור אדם חבור בברית
אל דלותו המתגברת!
על מה דלות?
ל-ע-ז-א-ז-ל! -
הן אדמתך, פקיעין, חומרת
שפעת-שמנים ודם-ברזל
ואש-מולדת משומרת!
התזכרי,
לוהב חרות
אל חביונייך בר-יוחאי בא?! -
בשורש בית-כנסתך חרות
חותם-בן-אדמתו, החי בה!
אובדי פקיעין, לו יד שלחו
על פני הגיא - תושט כגשר,
וכך,
שלובי-שבועה,
לכו
מסגרירכם אל אור הקשת!
ה. ג'בל חיידר
הדרך מתגלגלת נוכח האוכף.
השמש על סדנה קשה עוד ומפולדת.
זונקים אל הפיסגה - ודום:
הנה נשקף
מים עד ים יופייה של המולדת.
צילום אוויר:
כרמים, סגור על הביקעה,
שזורים על חוט הכביש
(הד כתובת: "בית-הכרם"),
ומתחתית ההר אלינו מרקיעה
בבליל-בתיה - רמה,
רמה המוכרת.
רגלינו נישאות מאליהן - ודאי!
מכר ותיק כזה - ואיך תכשל הברך?
גולשים מן הח'יידר, פולשים, כובשים - ודי!
נפגשנו זה עם זה במחצית הדרך.
ו. בואדי
כל הנחלים הולכים לים.
נפתולי הואדי לרגלינו.
אי העיינות בכאן -
איים?!
אין-אונם הינם עונים: איננו...
שמש - פי-תנור שורב מעל.
הנשימה - שיפעת קיטור רותח.
מחי פקפוק: "בכדי... מסע נואל...
כחש הוא - נעול, ואין פותח..."
שוב נכרך השביל על המדרון.
הבהובי תקווה.
כפות מאזניים.
כבר גלה הד נטף אחרון,
כבר בוהות אל תוהו העיניים,
כבר כושל אי-מי, סעוד-אחים...
הנחלים, כאז, גואים הימה...
------------------------------------
כל העיינות מפכפכים:
דרככם הן תמה!..
[פסח תשי"ט]
[אפריל 1959] |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.