(נכתב במקור לפורום "הסדנה")

שלוש שנים שאני גרה ביער. שלוש שנים מאז שעזבתי את הארמון.
שלוש שנים מאז אותו לילה - שאון הדלת המתנפצת והבל פיו של
הצייד תולשים אותי משינה אל ערות. האריג המחוספס של השק על
פני. הידיים הגסות דוחפות אותי, גוררות אותי, מפילות אותי על
העגלה המתנדנדת, המתרחקת, החומקת ממבטה המכושף של אימי החורגת
אל תוך הלילה, אל תוך היער, אל תוך השומקום.
מה ידעתי אז, נסיכה של שמלות מלמלה ועוגות גבינה ונשפי
ריקודים? האור המסנוור של השמש, הקוצים ששרטו את רגלי, קולו
המצווה, הנואש של הצייד: "רוצי, רוצי, לפני שהיא תתעורר."
רוצי, רוצי אל תוך היער, אל תחשבי על הקרסוליים המתעקמים באבני
השדה, על העור הנשרט בקוצים. רוצי, רוצי. כי הנה כבר הפציעה
השמש, כי הנה היא קמה ממיטת האפיריון שלה, מותחת זרועותיה אל
השמש החדשה, עולצת לקראת היום המתעורר. רוצי, רוצי, כי הרחק
בארמון, המלכה פונה אל ראי הקסמים, וכאן לידך, הצייד, מצווה,
נואש, לוחש, צועק: "רוצי, רוצי."
צייד של ציפורים. צייד של ארנבות וצבאים. לא צייד של נסיכות.
גם לא אביר.

שלוש שנים שאני גרה ביער, בבקתה שאי אפשר לעמוד בה זקוף. שלוש
שנים שאני אוספת את בגדי הגמדים מרחבי הבקתה, כובסת אותם בנהר.
שלוש שנים שאני מבשלת את האוכל שהגמדים אוהבים, מגישה אותו
מהביל כשהם חוזרים מהמכרות, מהמהמים את שיריהם המתרוננים.
הגמדים אומרים: "האוכל כל-כך טעים."
הגמדים אומרים: "הבית כל-כך נקי ומצוחצח."
הגמדים אומרים: "שלגיה, אנחנו אוהבים אותך כל-כך."
אבל בלילה, אני שומעת אותם מתלחשים. לפני שהם נרדמים, אני
שומעת את הקולות הצייצניים שלהם מהמהמים: "שערה שחור כפחם,
שפתיה אדומות כדם, גון עורה צח כשלג." רק אז הם יודעים שלווה,
רק אז הם נרדמים.
שערי שחור כפחם.
שפתי אדומות כדם.
גון עורי צח כשלג.
כמו אבי האלמן, כמו המחזרים שזימן עבורי, הם מסתכלים בי,
ומונים: את שערי, את שפתי, את גון עורי.

שלוש שנים שאני גרה ביער. כל בוקר אני יוצאת לשיר עם הזרזירים
והעפרונים, לקפץ עם הארנבות, לחולל עם הצבאים הצעירים. שלוש
שנים שאני גרה ביער, ושפת החיות כבר שגורה בפי, ומראה כל אחת
מהן שונה ונבדל בעיני. כנסיכה אני מברכת אותן, כל אחת על-פי
דרכה. מתעניינת בשלומן. קושרת שיחת חולין. מחייכת בחיבה,
בשמחה, בהשלמה עם הגורל.
בארמון כמעט ונשכחתי מעם לב. למלך יש נסיכות חדשות להתענג
עליהן, שערן זהוב, עורן מתוק מדבש. הצייד רוחץ בניקיון כפיו.
רק אימי החורגת עוד זוכרת. מתבוננת בראי הקסום, וזוכרת.
מתבוננת בראי הקסום, ולובשת מחלצות טרום-מלכותה.
כך מופיעה אימי החורגת לפני: מגבעת שחורה ומחודדת לראשה, אפודה
כהה על כתפיה, כעין חטוטרת, מקסם שווא של קמטים ויבלות על
פניה, סל נצרים גדול של תפוחי רעל בידה. "קחי, ילדתי." היא
לוחשת בקול נשבר.

שלוש שנים שאני גרה ביער. צרצור החיות לא פוסק, מתפענח באוזני
מבלי שארצה בכך. העפרונים נוחתים על כתפי, נוקרים את לחיי.
הזרזירים תולשים את שערותיי. הארנבות קופצות אל חיכי, מצמידות
אוזניהן הארוכות אל חזי. הצבאים מתחככים בשמלתי המוטלאת,
חושפים את רגלי.
"שערך שחור כפחם." שרות הציפורים. "שפתייך אדומות כדם. גון
עורך צח כשלג."
כך הציפורים, כך הארנבות, כך הצבאים.
כך הגמדים, חוזרים מהמכרות. מיוזעים, מזמרים, שמחים.
ישנים שנת ישרים.
אני שוכבת על הגב, ואפילו בלילה, צרצור החיות לא פוסק, לא חדל
להתפענח.
אני חושבת על אבי האלמן, על אימי החורגת.

שלוש שנים שאני גרה ביער, ואימי החורגת פוקדת את בקתתי, בקתת
הגמדים, עם תפוחי התרעלה.
"אימא." אני אומרת לה, מציעה את עצמי כילדה שמעולם לא הייתה
לה, הילדה שחסרונה הפך את ליבה כה אכזר.
"אימא." אני אומרת לה, מתחננת שתמלא את החור המדמם שבחיי,
שתגליד את כאב יתמותי הנבגדת.
"אימא." אני אומרת לה.
אך היא מפנה אלי את גבה הכפוף ונעלמת במעבי היער.

שלוש שנים שאני גרה ביער, חושקת שיניים, ונאחזת בשמחה. שרה עם
הציפורים, מקפצת עם הארנבות, מחוללת עם הצבאים הצעירים, שוכבת
על הגב בלילה, מטלטלת בעגלה, לא נרדמת.
הגמדים רואים את העיגולים הכהים שנקווים סביב עיני ומעכירים את
גון עורי הצחור. עיניהם הופכות גדולות ומצועפות.
הגמדים אומרים: "אל תדאגי, שלגיה."
הגמדים אומרים: "בקרוב יגיע הנסיך שלך על סוס לבן."
ואני לא יודעת אם הם רואים את התעכלות הלב שלי, או רק את
הערבוב הזה של לבן ושחור, ושחור ולבן ודם.
אני לא יודעת אם הם מעודדים אותי, או את עצמם.

שלוש שנים שאני גרה ביער, ולמרות התעסוקות שאני מוצאת לעצמי -
לסדר, לכבס, לנקות, לבשל - נותר לי הרבה זמן לחשוב.
אני משתדלת לחשוב על הנסיך, מההבטחות של הגמדים. נסיך יפה
תואר, על סוס לבן, מגיע בדהרה מתוך מעבי היער, אדרתו מתנופפת
סביב כתפיו החסונות, כתרו נוצץ בשמש. עינינו נפגשות, והוא חובק
אותי אליו. הוא נושק על שפתי. הוא לוחש באוזני: "שערך שחור
כפחם, שפתיך אדומות כדם, גון עורך צח כשלג."

שלוש שנים שאני גרה ביער, ומדי בוקר אני משננת: "אני נסיכה.
שפת החיות שגורה בפי. הגמדים אוהבים אותי."
מדי לילה, כשאני שוכבת על גבי, וצרצור החיות מטלטל אותי, לא
נותן לי מנוח, אני נאחזת בנחמת הגמדים. אני אומרת לעצמי: "את
שמחה. את מאושרת. טוב לך בחלקך."
ובחלומות - פני אבי האלמן, הבל פיו של הצייד, אריג השק על פני,
טלטולי העגלה, הקוצים בירכי. רוצי, רוצי, רוצי.
רוצי שלגיה, כי מעולם לא היית נסיכה.
רוצי, שלגיה, כי חיות היער אינן מדברות, רק שורטות ונוהמות.
רוצי, שלגיה, כי גמדים יש רק באגדות.
רוצי, שלגיה, רוצי. ברחי משער ראשך, השחור כפחם, נוסי מהלמות
הדם בשפתיך, מלטי נפשך מעם גון עורך הצחור.
רוצי, שלגיה, ברחי, נוסי, מלטי נפשך אל היחידה שאוהבת אותך
באמת. רוצי אל נחמת התפוחים המתוקים, אל מקלט התרעלה.