יום שישי, משעמם, מה עושים?
קופצים לתום.
שעתיים וחצי מהבית שלי אליו,בטרמפים.

טרמפים היו לחם חוקי מגיל אחת-עשרה.
אנשים כאלה זונות. הסימפטיה וחמלת הלב פסו מן העולם.
אז מה אם אני נראה ערבי במבנה הפנים ועוד עם הזקן הצרפתי
שלא טופח כבר חמישה ימים,
ושאני לבוש בצורה זרוקה, אז מה?!!?
אז בסוף הגעתי לתום. היו שם אנשים,כרגיל.
תמיד יש שם אנשים
קנינו חטיפים ושתייה קלה ו"כבדה" וישבנו והתדיינו
על תיאולוגיה וסוציולוגיה.
(ולמרבה הפלא, לא נאמרה מילה על פוליטיקה או על המצב
הביטחוני)
ממש תרפיה לניורונים, אחרי שבוע בצבא עם אנשים שתקועים
במנטליות של שנות החמישים ובעלי נטייה לילדותיות מוגזמת
ועם אינטליגנציה של יתוש. אנשים בני 20, לא ילדים בתיכון.

נרדמתי,אנשים הלכו,התעוררתי וישבתי במחשב, הורדתי שירים.
ככה עד שבע בבוקר, מאיזה שלוש לפנות.
ממי שנשאר עד הבוקר אספתי את תום ואת נועם לבוא איתי לבית
קפה.
יושבים, מזמינים, מדסקסים על... "מצ'ואיזם" נקרא לזה בלשון
עדינה.
מתקרב אדם מבוגר, נראה מוזנח, נראה מופרע.
"רוצים דיסקים של גבי ברלין?" הוא שואל
"אני אלך להביא, אני פה, בנווה שלום (מוסד לחולי רוח)
פותחים ת'דלת רק בשמונה, אבל אפשר לטפס מהחלון"
"סבבה, תביא" אומר נועם.
אתם רוצים לבוא או שאתם מחכים פה?" שואל האיש. "אנחנו פה"
האיש חוזר אחרי רבע שעה עם הדיסקים.
בינתיים מגיעים גם אום ושרלוט לבית הקפה,
שרלוט מזדעזעת לנוכח הארכאיות של תוכן הדיסקים.

"ותזכרו, אני המשיח" אומר המופרע פתאום.
"yee, and I'm the Beael Zabab" אני אומר.

                                          הסוף

(אתם מצפים לאיזה סוף צפוי, שבו המופרע הזה פתאום מתרומם
לשמיים או שולף חמור לבן מאיזה סימטה.
אבל,כפי שאמרתי, זה אכן יהיה צפוי, דבר שיהפוך את כל הסיפור
לבנאלי, ובנאלי אני לא.
הדבר היחיד בו תוכלו להאשימני הוא היותי מורבידי. למרות הכל.)