השעון המעורר מטרטר. את מתעוררת, אבל לא פוקחת עיניים. עוד
קצת, רק עוד קצת לישון. שומדבר אחר לא חשוב עכשיו, רק לחזור
לישון. ממשיכה לשכב בעיניים עצומות, עד שחודרת בך ההכרה -
הבוקר הגיע. צריך לקום.
גוררת את עצמך למיקלחת. שיגרת בוקר מרעננת - קפה, עיתון, טיול
עם הכלב. כשאת עולה איתו בחזרה במעלית את שוב ניזכרת שכדאי
לעלות איתו במדרגות פעם אחת, כדי שהוא ילמד את הדרך. את שוב
מחליטה לעשות את זה מחר.
עד עכשיו הצלחת לא לתת את דעתך למה שמחכה לך בהמשך היום. אוף,
כרגע חשבת על זה. את לא רוצה לצאת מהבית. מביטה בשעון - יש לך
עוד מספיק זמן. את דווקא מזדרזת לצאת, לא יכולה סתם לבזבז
זמן.
מגיעה אל הרכב. יש בו ריח שמזכיר לך את ההרגשה של לחזור הביתה
בערב. עייפות מתוקה. מנסה להתניע, והמצבר עושה קולות של לשעבר.
אחרי כמה נסיונות הוגנים את מרפה. יוצאת מהרכב, ניכנסת שוב,
ומקווה שהוא יישכח מה היה ותצליחי להתניע. אין סיכוי, המצבר
מת. את יוצאת מהרכב, נישענת על הדלת, מביטה בשעון, ואז מפנה את
מבטך אל השמיים הבהירים.
השמיים הבהירים מבטיחים לי שהיום יהיה יום יפה. לא רק מזג
האוויר. גם יום גשום יכול להיות יפה, אך קשה להתרשם מיופיו של
מזג אוויר שמבריח אותך לחפש מחסה. החיוך שלי נמוג כשאני מבין
שאבזבז את מזג האוויר היפה בישיבה במשרד, מול המחשב. המחשבות
נודדות לעבר מה שצפוי לי היום, במקום לדמיין מה הייתי עושה
אילו הייתי חופשי להיום. הפרקטיקה הורגת את הרומנטיקה. אני
שקוע במחשבות, ובקושי מצליח לצוף לעבר המחלף. סיבוב חד
ימינה,ואחריו רמזור. מד הדלק מזייף, כרגיל, ואני (מתוך הזדהות,
כניראה) מתחיל לשיר לעצמי:
when you're wide awake
say it, for goodness sake
it's gonna be a great day
אופטימיות מטופשת.
זה מה שמניע אותך כשאת מנסה שוב להתניע. נחשו מה? הרכב מניע.
את מכבה ומנסה להתניע שוב. אין שום בעיה. את לא יודעת אם לצחוק
או לבכות, אז את פשוט מכניסה להילוך ויוצאת לדרך.
מחסום הרכבת מתרומם כשאת מתקרבת, בתיזמון מושלם שמשפר לך את
ההרגשה לגבי הבוקר הזה. ברמזור את מביטה לצדדים. ברכב שלידך יש
מישהו ששר לעצמו, ומחייך.
אני רואה שאת מביטה אליי, ומנסה להמשיך להתנהג כרגיל. מיקרה
אבוד. המודעות מנפצת את האשליה. אני מביט אלייך בחזרה, ומיד
גוער בעצמי: למה אתה מסתכל? זה לא מנומס. אתה לא מאלה שמתחילים
עם בחורות ברמזור. אתה לא מאלה שמתחילים עם בחורות.
הרמזור מתחלף לירוק, ואנחנו מתחילים לנסוע. אני מקפיד לשמור על
קשר עין עם הרכב שלך, משתדל לתזמן את העצירה ברמזור הבא, כדי
ששוב אהיה לצידך. הנה את כאן, משמאלי. או אולי ברכב שלפני? אני
עוקב אחרי הרכב הלא נכון. הנה את, בצד ימין, ואני משמאלך. מעיף
אלייך מבט, וממהר להביט קדימה. הכל בסדר. "אם היא מסתכלת חזרה,
זה סימן שהיא מעוניינת" קבע קלינט איסטווד באחד הסרטים. אני
ממשיך לנסוע, ורואה אותך במראה. ממשיך לנסוע, ורואה במראה איך
את מאטה ועוצרת בצד. אני ממשיך לנסוע.
למה עצרת? חיפשת אותי? עצרת בשבילי? כי נעלמתי לך? לא הייתי
צריך לעקוף. עכשיו איבדתי אותך. כאילו שבכלל היה לי אותך, איזו
שטות.
תמשיך לנסוע, ותפסיק להיות דביל.
אני מחפש במראה, אולי את חוזרת. לא יכול להפסיק לחשוב עלייך.
אני חייב לחזור ולמצוא אותך.
אני מתקרב ומאט. את מביטה לעברי. זה סימן שאת מעוניינת? הכל
תלוי במבט הראשון, במשפט הראשון, במגע הראשון. כימיה. במבט
הראשון זכיתי, והנה גם חיוך. אני צובר ביטחון ומתקרב אלייך
"ראיתי שעצרת". "איזה חמוד אתה" את מגיבה יפה. "אני לא מצליחה
להתניע. אולי יש לך כבלים?"