"סיפור השמאל הוא סיפורו של מי שאינו מוכן להשלים עם העוול
הקיים בחברה בה הוא חי"
(יוסי ביילין, "מסוציאליזם לסוציאליברליזם")
להיות שמאלני ולהשאר בחיים...
להשתתף בהפגנה של "שלום עכשיו", בתנאי שזה לא נופל על weekend
בלונדון, או על שידור חוזר של "סיינפלד".
לצעוק "די לכיבוש" בקול רם, רק אחרי שבדקת קודם שאף אחד לא
מסתכל.
לחתום על עצומת תמיכה בסרבנות, ולקוות שאף אחד מהחבר'ה
במילואים לא יקלוט את השם שלך שם.
לשים על האוטו החדש שקיבלת מהעבודה סטיקר "שלום, חבר", ולהביט
בו במבט נוגה. בנסיעה אחר כך לחשוב בעצב איך כולם שכחו את
רבין. לעבור ליד האנדרטה בכיכר, ולצפור לנהג שקשה לו להשתלב
בתנועה.
להחליף כמה מילים עם מוכר ירקות ערבי, ולהאמין שאתה מאמין
בדו-קיום.
להגיד שמה שקורה פה מזכיר את משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה,
ולחוש הקלה כשאף אחד לא שואל מה היה בדרום-אפריקה.
להטיף לחברים שהם עיוורים, שהם חיים בעולם אטום, שהם לא
מעורבים בחברה. הטפות שגורמות להם להרגיש עיוורים, אטומים ולא
מעורבים. הטפות שגורמות להם להטיף הלאה, כדי להשתחרר מהאשמה.
בדיוק כמוך.
לצטט את יוסי ביילין בכל הזדמנות, אפילו אם אתה לא בטוח שאתה
מבין למה בדיוק הוא התכוון.
להזדהות עם הסבל של העם הפלסטינאי, בלי להכיר אף פלסטינאי
סובל. בלי לדעת ממה הוא סובל. בלי לדעת אם יש לכם משהו
במשותף.
לרטון שהמדינה דופקת את החלשים, ולהזמין עוד כוס מרטיני כדי
להירגע.
ללחוש, בטון מצמרר, שמה שקורה פה מזכיר לך את גרמניה לפני
מלחמת העולם השניה.
לכתוב, ולחשוב שזה יגרום לשינוי אצל מישהו מלבד עצמך.