[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אדוה כהן
/
האיש הכי חזק בעולם

יש לו קשר ישיר ל"הדף עוד ריק"
אחרי הכתיבה של הסיפור הזה הרגשתי שמשהו עוד חסר
אולי אחרי הקריאה זה מה שיעזור להשלים את התמונה-
http://stage.co.il/Stories/119949


הוא היה האיש הכי חזק בעולם, נפשית לפחות. הוא היה כמו עץ אלון
גדול, ולא משנה מה קרה, אם היה שרב או שירד גשם הוא היה שם,
תמיד, מחייך ואוהב. יציב. חזק, כן, ללא ספק הוא היה האיש הכי
חזק בעולם. הוא לא היה איש גדול, הוא היה אישון, אנש. בן 16
וקצת וזהו. ופתאום משהו קרה. יום אחד בבצפר הוא התיישב לבד על
הרצפה, הוא לא ישב על הדשא עם כולם, אלא לבד- בצד. וככה זה רק
התחיל, עברו שבועיים שהוא הסתובב לבד עם פרצוף חמוץ עד שנמאס
לי. בסוף שיעור מתמטיקה, הוא יצא מהכיתה והתכוון ללכת הביתה
לבד כהרגלו החדש.
"מה הבעיות שלך?" עמדתי מולו וחסמתי לו את היציאה מהבניין. הוא
ניסה לדחוף אותי וללכת מסביב אבל עמדתי בלי לזוז. "מה יש לך?"
שאלתי שוב, עכשיו עם נימה של תוקפנות. הוא שתק. עברה דקה. עברו
שתיים והוא שתק. ואז הוא הרים אלי מבט ואמר-
"יש לי לוקמיה". יצא לי חרחור מצחקק שכזה ואז אמרתי:
"זה היה כמעט אמין" ופניתי ללכת. כשהגעתי לשער של בית ספר
הבנתי שהוא לא איתי והסתובבתי אחורה. הוא עוד עמד שם ע המבט
הכי עצוב בעולם בעיניים היפות שלו. המחשבה הראשונה שלי הייתה
ללכת לדפוק את הראש בקיר, השנייה הייתה לדבר איתו על זה.
התקרבתי אליו ובלי קול אמרתי "אני מצטערת". זו הייתה הפעם
הראשונה שדיברנו על המוות.
כשהגעתי הביתה מחשבות מעורפלות עליו ועלי ועל הקשר שלנו
התערבבו עם המים ונזלו לביוב, מאבדות מחשיבותן. אמרתי לעצמי
שהוא לא ימות וכשהעיניים שלי צרבו היה קשה לי לדעת עם זה
מהדמעות או כי נכנס לי שמפו. לא רציתי לבכות, הוא האיש הכי חזק
בעולם ואני מנסה להיות כמוהו.

הגעתי לגינה הקטנה שבין הבית שלו לשלי באיחור אופנתי של עשר
דקות. בהתחלה לא ראיתי אותו, אבל כשהתקדמתי לכיוון העץ שלנו
ראיתי אותו עומד ועושה תנועות משונות. נשענתי בגבי על העץ
והסתכלתי עליו. הוא עצם את העיניים ונראה כאילו עוד רגע הוא
יתחיל לרחף. אחרי רבע שעה הוא פתאום פקח את העיניים והסתכל
עלי.
חייכתי- "אתה מנסה לעוף?"
הוא נענע את ראשו לשלילה ונשם עמוק
שאלתי- "אז מה זה היה?"
"טאי צ'י" הוא ענה
"טאי צ'י?" פלטתי בטמטום, באמת לא מבינה
"את לא יודעת מה זה? זה..." הוא התכוון לשקוע בהסבר מרתק על
טאי צ'י, מהותו וכוחו אבל קטעתי אותו בשאלה נוספת:
"מה לך ולטאי צ'י?"
הוא משך בכתפיו ואמר שהוא התכוון להתחיל עם הדברים האלה בגיל
70, אבל בגלל שהוא לא יגיע לגיל 70 הוא עושה את זה עכשיו.
עמדתי והסתכלתי עליו, נראה שפתאום כל הקלילות עזבה אותו ואז
הוא קרס בעייפות מתחת לעץ האורן הגדול בקצה הגינה ומשך אותי
לשבת לידו.
"בואי, תקשיבי"
הוא הצביע על הלב שלו, ואני הנחתי את הראש שלי על החזה שלו,
והקשבתי לפעימות החלושות שלו, ואז הוא אמר: "הוא עייף. נמאס לו
ממני".
התרוממתי והבטתי עמוק לתוך עיניו ולחשתי לו בשקט, כדי שהמילים
יכנסו לו לבפנים ולא סתם לאוזניים- "הוא לא עייף, ובטח שלא
נמאס לו ממך. אתה הכי בעולם ולאף אחד לא יכול להימאס ממך."
הוא העביר בעדינות אצבע על השפתיים שלי ודגדג לי את עור התוף
כשאמר לי ישר לתוך האוזן: "את מדברת כאלה שטויות שאני שוכח כמה
הכל רציני".
ואז התנשקנו, וזה היה הכי תמים בעולם, בלי שום כוונות זדוניות,
והרגשתי כל כך טוב, ונרדמנו על הדשא.

שוב מתחת לעץ שלנו באותה גינה, זה חופש גדול. תמיד בקיץ הוא
נראה גבוה ושזוף ומרשים יותר מתמיד אבל השנה הוא קטן ושברירי,
מבחינה חיצונית לפחות, כי הוא עדיין האיש הכי חזק בעולם. שכבנו
על הדשא והוא אמר לי: "לפני חודש כשהייתה לנו הרצאה על אלימות
במשפחה המרצה אמר שכלל אחד יכול להיות בעל מכה. הוא הצביע עלי,
על תומר ועל גיל, ואמר 'כן, זה יכול להיות אתה ואתה ואתה'-
ואני רציתי להגיד שאני לא אהיה בעל מכה, שאני אמות הרבה לפני
שתהיה לי הזדמנות להתחתן, ולא אמרתי כלום. אני לא רוצה שירחמו
עלי אפילו שזה מאוד עצוב." דמעה גדולה התגלגלה מהעין שלו ונפלה
על הדשא, ופתאום כל החוזק שלו נראה לי קצת סדוק. העברתי יד
בשיער שלו ואמרתי לו: "אתה לא תמות, אני לא אתן לך"
הוא הנהן בראשו ואמר "הוא ינשור בקרוב, השיער שלי". יותר לא
דיברנו על זה. נכנסנו לדיון על המצב הביטחוני. כשהוא ליווה
אותי הביתה וכבר עמדנו מתחת לבניין שלי עניתי לו- "כשתחלים הוא
יצמח מחדש". נישקתי אותו על המצח, אפילו שהוא גבוה ממני בראש
וחצי והוא חייך.

החורף הגיע, אני יושבת בחדר שלו, ליד המיטה שלו. גשם דופק על
החלון, מבקש להיכנס. הוא מכורבל עד  האף בשמיכה עבה, הקרחת שלו
מציצה אלי והוא בעיניים עצומות. ואז הוא פוקח אותן. הוא מספר
לי בפעם הראשונה איך הוא ידע שהוא חולה: "לא צריך להיות גאון
גדול, או מודע לעצמך באופן מיוחד כדי לדעת שקורה לך משהו רע.
צריך רק לדעת דבר אחד- להרגיש. ידעתי מה יש לי עוד לפני שאמרו
לי. שבוע וחצי לפני. הרגשתי שיש בי משהו מקולקל, את מבינה?"
פלטתי 'כן' חלוש והבטתי בעיניים הגדולות והעצובות שלו. התקרבתי
אליו ונישקתי את שתיהן. אמרתי לו- "אתה לא מקולקל, אתה הכי
בעולם" הוא נשם עמוק ושתק. סוף סוף הרגשתי שאמרתי את הדבר
הנכון.

האביב מתקרב, ופלומה דקה כבר מכסה את ראשו. הוא הולך לידי
בצעדים קטנים. אנחנו הולכים לבדוק כמה העץ שלנו גדל בחורף. הוא
מרגיש יותר טוב, ואני מבינה שעכשיו הוא הרבה יותר חזק מפעם,
הוא נשמע בוגר יותר אפילו שהוא גדל רק בחצי שנה מאז שהכל
התחיל. הוא מתיישב בעייפות על הדשא הלח וקורא לי לשבת לידו.
אני מתיישבת והוא נשכב ומניח את ראשו על בירכי.
"אני הולך למות" הוא אומר בקול צרוד
"אל תדבר שטויות" אני נוזפת בו
הוא נאנח: "אני רוצה להיפרד ממך. אני לא יכול ללכת בלי להגיד
לך שלום" הלב שלי רועד כשאני מבינה שהוא רציני, ואני רוצה
לשאול עוד כמה זמן יש לנו ביחד, אבל הוא כבר אומר שהוא אוהב
אותי ועוצם את העיניים, שוקע בשינה מתוקה. רק באותו רגע אני
מבינה כמה הוא חלש, האיש הכי חזק בעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה לי לקחת
ללב?

כי לריאות זה לא
בריא!


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/3/02 17:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדוה כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה