"ערב טוב לכולם", קראתי במיקרופון לקהל דומם של כסאות ריקים.
"ערב טוב", נשמע קול בודד מרחוק.
היא ישבה על כסא הגלגלים ממש בכניסה לאולם, והסתכלה עלי עם חצי
חיוך על הפנים. כמובן שלא יכלתי לראות את החיוך, הייתי רחוק
ממנה כמה עשרות מטרים.
אז זהו זה. החלטתי להופיע למרות המצב ולמרות הפיגועים, אבל
הקהל שרכש את הכרטיסים לא בא.
בעצם, היא דווקא הגיעה, אבל היא לא קנתה כרטיס. הייתה לה הזמנה
ביד. לא שהיא הייתה צריכה כרגע הזמנה, כי ממילא לא היה סדרן
בכניסה. הוא בוודאי ברח הבייתה, כמו כולם, לטלוויזיה,
לפיגועים, למלחמה.
אתם שואלים בוודאי איזה אמן אדיוט הוא זה שחליט להופיע למרות
שאין מולו קהל. אני לא יכלתי לא להופיע. נשבעתי, או יותר נכון
נדרתי נדר...
הכרתי אותה באחת ההופעות שלי. היא באה עם עוד חברה ואמרה לי
שהיא חושבת שאני נורא מצחיק.
בכל הופעה יש פה ושם מעריצות, אבל ענבל הייתה כל כך שונה מהם.
העיניים הכחולות שלה היו כל כך עצובות מבפנים, שהייתי חייב
לדעת איך זה שהיא מצליחה להראות כל כך חיה ותוססת מבחוץ.
נתתי לה הזמנה להופעה בקרית-ביאליק. כמובן שהיא באה.
אחרי ההופעה ישבנו בבית-קפה והתחלנו לדבר. היא שאלה אותי איך
זה להיות סלבריטי, ואני שאלתי אותה איך זה להיות סטודנטית
למדעי המחשב שנה שלישית באוניברסיטת ת"א, עם ילד בן שנתיים.
היא התחתנה מהר, ולדעתי, עשתה את טעות חייה.
הוא ברח לחו"ל עם רוסיה שהכיר, והשאיר אותה בבית עם כל הבעיות.
היא לא הייתה מסוגלת לעבוד וללמוד ובאותו הזמן גם לגדל ילד.
התאהבתי בה. ידעתי לאן אני מכניס את הראש שלי, אבל לא היה אכפת
לי. הייתי מגיע אליה פעמיים בשבוע, נוסע את כל הדרך מבאר-שבע
לת"א, רק בשביל לראות את החיוך המתוק שלה.
בקיצור, היא הייתה הסיבה היחידה שבשבילה חייתי, והיא הרגישה
אותו דבר כלפיי.
יום אחד, הפלאפון צלצל. זו הייתה ענבל. היא התקשרה מבית החולים
וספרה שהיא נפגעה מפיצוץ של מחבל מתאבד בבית הקפה בו עבדה.
עמוד השדרה שלה ספג רסיסים ומערכת העצבים שלה נפגעה. היא הייתה
משותקת בשתי רגליה.
הגעתי לבית החולים, מתנשם ומתנשף אחרי ריצה ממושכת, והגעתי
לחדר שלה.
העיניים הכחולות שלה הזילו דמעות כשנכנסתי.
"הרופאים אומרים שנפגעתי קשה בעמוד השדרה. לא בטוח שאוכל ללכת
שוב", היא ספרה בדמעות.
בכיתי.
כאב לי עליה. כאב לי על הילד בן השנתיים שאמא שלו כבר לא תלך
אתו לטייל. כאב לי על כל כך הרבה דברים, ואז החלטתי לנדור שני
נדרים.
נשבעתי שמחצית מההכנסות שלי בהופעות, אני אתן לענבל. מדובר בלא
מעט כסף, אבל ידעתי שזה עשוי להציל אותה.
הנדר השני היה שאף פעם לא אתן לפיגוע, נורא ככל שיהיה, לעצור
לי את המהלך השוטף של החיים.
אם תכננתי הופעה אני אעמוד בה, גם אם לא יבוא קהל לראות אותי.
המקרה היחיד שיגרום לי לא להופיע, יהיה אם אפגע בעצמי בפיגוע,
ועד אז "ההצגה חייבת להמשך".
סחטתי ממנה חיוך, למרות שלא היה לה נעים לקבל את ההצעה, אבל זו
לא הייתה הצעה. זה היה נדר.
מספר שבועות היא שכבה בבית החולים. בינתיים, הנטל על טיפול
הילד נפל בעיקר על ההורים שלה.
אני המשכתי להופיע, ולבקר אותה פעמיים-שלוש בשבוע. בכל ביקור
שלי הייתי מביא לה משהו אחר. פעם זה היה זר פרחים ענק, פעם זה
היה שוקולדים, פעם זה היה סתם בובה חמודה שראיתי בחנות
צעצועים, ופעם זה היה ספר שזכרתי שסיפרה לי שנורא אהבה
בילדותה. לכל מתנה תמיד צרפתי הזמנה להופעה הבאה שלי, בתקווה
שתפתיע אותי יום אחד ותגיע.
היום הזה היה אתמול.