"ברוכים הבאים להוגוורטס!" הארי שמע קול מוכר כשירדו מהרכבת.
"האגריד!" קראה הרמיוני. "מה שלומך?"
"איך עבר עליך החופש?" שאל הארי.
"ביקרתי את מאדאם מקסים כל החופש." חייך האגריד שומר הקרקעות
חיוך נבוך.
"ומה עשיתם שם?" קרץ לו רון.
האגריד הסמיק. פרצופו הענקי של האגריד נצבע כולו באדום. הוא
נראה כמו עגבנייה של ענקים.
"בוא נלך למרכבות, רון." הרמיוני גערה ברון. שניהם צעדו לעבר
אחת המרכבות שחיכו להם לקחתם להוגוורטס.
"צריך עזרה?" הארי הביט על כל תלמידי השנה הראשונה הנרגשים
שהאגריד אמור היה להובילם לטירה בסירות.
"זה בסדר, הארי אני מסתדר." חייך אליו האגריד את חיוכו הטוב
והנאמן. "נתראה בטקס המיון!"
הארי הנהן ורץ בעקבותיהם של רון והרמיוני אל המרכבה.
כשהוא עלה אל המרכבה הוא מצא את רון והרמיוני שקועים אחד
בשני....
"הממ...." הוא רטן. רון והרמיוני הפסיקו במלאכתם והתיישבו
במהירות. "מצטער.." מלמל רון בחיוך.
הארי הביט על שניהם בעוד המרכבה נוסעת. הוא קינא בהם. הוא לא
רצה להודות בכך, אבל הם היו זוג מושלם, ובכל פעם שהוא ראה
אותם מתנשקים או סתם יושבים מחובקים הוא כל כך רצה להרגיש
כמוהם.
אך לצערו הרב מאז שצ'ו עזבה את בית הספר הוא לא מצא אף אחת
שהשתוותה אליה, אף אחת שהוא היה רוצה בתור חברה. הוא קיווה
שהשנה תהיה לו הזדמנות איתה.
המרכבה הגיעה לטירה המפוארת. "הגענו!" שמח הארי וקפץ מהמרכבה.
הרמיוני ורון החליפו ביניהם מבטים מודאגים ורון מיהר לרוץ
אחריו. "הארי, חכה לי!" הוא קרא אחריו.
הארי נעצר והסתובב. הוא נראה עצבני. "הארי, הכול בסדר?" רון
שאל אותו. הרמיוני הסתכלה על שניהם מרחוק.
"אני כבר לא עומד בזה. אני מצטער, רון." הארי מלמל.
"לא עומד במה?"
"אתה והרמיוני." הארי התחיל ללכת לכיוון הטירה.
"אני והרמיוני? אנחנו חברים כבר שנתיים! חשבתי שאתה כבר בסדר
עם זה! חוץ מזה, אתה זה שעזרת לנו להיות ביחד." רון לא הבין.
"נמאס לי כל הזמן לראות אתכם מתמזמזים מול העיניים שלי. תשיגו
חדר!" הארי ענה בקוצר רוח.
"הארי? מה קרה לך? פעם אתה היית שמח לראות אותנו כל כך מאושרים
ביחד! מה השתנה?" רון עדיין לא הבין.
"לא משנה." הם הגיעו אל הוגוורטס והארי נכנס אל אולם הכניסה.
רון נשאר בחוץ מביט על הארי שנכנס לטירה בהלם. הרמיוני הניחה
את ידה על כתפו.
"שמעתי אותו." היא אמרה.
"אני לא מבין מה קרה לו. מה פתאום הוא נעשה כזה קנאי?" רון
התעצבן.
"אתה לא רואה מה קורה פה? הוא אכן מקנא. הוא מקנא בנו, כי
אנחנו ביחד, ואנחנו אוהבים, ולו אין אף אחת." הסבירה לו
הרמיוני.
"אבל יש לו אותנו!" רון התעקש.
"אבל אין לו אף אחת." הדגישה הרמיוני. "הוא גם רוצה חברה. הוא
כבר בן שבע-עשרה ועוד אף פעם לא הייתה לו חברה. זה טבעי שהוא
ירגיש ככה."
האסימון סוף סוף נפל אצל רון. הוא אחז את ידה ואמר, "בואי נכנס
פני.....הנה צ'ו!"
במרחק מה מהם עמדה צ'ו צ'אנג, בכבודה ובעצמה, מחייכת ומפטפטת
עם חברותיה מרייבנקלו.
"כן. כדאי שנודיע להארי. הוא בטח ישמח לראות אותה!" הרמיוני
משכה את ידו של רון ונכנסה לאולם.
הארי עמד שם ופטפט עם שיימוס פיניגן, אחד מחבריו לחדר. רון
והרמיוני ניגשו אליו. שיימוס הבחין פתאום בלבנדר בראון והלך
לדבר איתה.
"הארי, אני מצטער." פתח רון בדברים. "לא הבנתי מה קרה לך, אבל
עכשיו אני מבין. יש לי חדשות טובות בשבילך- ראינו את צ'ו! היא
הגיעה, והיא נראית שמחה. אני חושב שכל הדיכאון הזה עבר לה."
הארי חייך. "רון, אני זה שצריך להצטער. סתם עשיתי סצנה. וראיתי
את צ'ו, היא נראית נפלא."
"אז הכול בסדר?" שאלה הרמיוני בתקווה.
שני הבנים הנהנו. הרמיוני לא שלטה בעצמה וחיבקה את שניהם
בחוזקה, "אני שונאת שאתם רבים! אל תעשו את זה שוב אף פעם!"
"אה, הרמיוני, חמודה. אנשים בוהים בנו." מלמל רון מבעד לחיבוקה
החונק.
"לא אכפת לי..." מלמלה הרמיוני והרפתה. ההתקהלות שנוצרה סביבם
התפזרה.
"היי הארי!" הארי שמע קול מוכר מאחוריו והסתובב לראות מי זה
היה.
צ'ו צ'אנג עמדה שם עם חיוך גדול על פניה. הארי היה המום. "היי
צ'ו! אני שמח שהחלטת לעשות שוב את השנה האחרונה!"
"תודה הארי." היא הנהנה. "רק רציתי שתדע שמה שקרה לפני שנתיים
לא היה באשמתך. "
הארי הופתע לשמוע. בשנה החמישית שלו, כשצ'ו עוד הייתה בבית
הספר, היא התעלמה ממנו והסתכלה עליו במבטים קרים. "אני שמח שאת
מרגישה כך." מיהר לענות.
צ'ו חייכה ופתחה את פיה, אך לפני שהספיקה להוציא מילה מפיה
נשמע קולו של דמבלדור, מנהל בית הספר, "טקס המיון עומד להתחיל.
אני מבקש מכולם לשבת בשולחנותיהם."
צ'ו הסתובבה והלכה אל השולחן של רייבנקלו, והארי התיישב בשולחן
של גריפינדור לצד רון והרמיוני.
"אז הכול בסדר עם צ'ו?" לחש רון להארי בעוד שתלמידי השנה
הראשונה הקטנים והנרגשים החלו ללבוש אחד אחד את מצנפת המיון
והתיישבו בשולחנות של הבתים החדשים שלהם.
"כן." הנהן הארי. "היא אומרת שמותו של סדריק לא היה באשמתי.
נראה לי שהיא באמת כבר התגברה עליו."
"אתה חושב שתציע לה לצאת אתך השנה?" חייך רון חיוך זדוני.
"אני לא יודע. בכל זאת החבר שלה מת בגללי." הרכין הארי את
ראשון בעוד הוא נזכר בחוויה הקשה שהוא עבר בשנתו הרביעית.
"הארי, היא כבר התגברה עליו. עכשיו תורך." הודיע רון להארי
וחזר לצפות בטקס המיון.
הארי לא הבחין בטקס כלל. הוא ישב מהורהר וחשב על כל האפשרויות
שעומדות לפניו עם צ'ו. אף אחת מהן לא הייתה ממש נעימה.
"נגמר הטקס." נשמע שוב קולו החכם והשובב של דמבלדור. "אך לפני
שאתם מתחילים לאכול אני רוצה לברך את התלמידים החדשים
בהוגוורטס, ומקווה שתיהנו בשבע שנות לימודיכם פה. אני מזכיר
שרשימת האיסורים תלויה במשרדו של ארגוס פילץ', וכמו בכל שנה
היא גדלה מאוד." קרץ דמבלדור.
"טוב, אתם נראים לי כבר רעבים ועייפים. בתאבון!" מייד הופיעו
מאכלים כיד המלך על כל השולחנות.
באמצע הארוחה הטעימה דמבלדור ניגש אליו. "שלום הארי!" חייך
דמבלדור חיוך גדול.
"שלום!" הופתע הארי.
"רציתי לברך אותך באופן אישי לקראת שנתך האחרונה בהוגוורטס,
ובאותה הזדמנות גם לבקש ממך לקפוץ לחדרי אחרי הארוחה. אני צריך
לדבר אתך על נושא כלשהו."
"כן אדוני, ותודה." הנהן הארי ביראת כבוד. דמבלדור היה האדם
בהוגוורטס שהארי כיבד והעריך יותר מכולם.
"בתאבון!" דמבלדור קרץ וחזר לשולחן צוות המורים.
"על מה הוא רוצה לדבר אתך?" הסתקרן רון.
"אני לא יודע." הרהר הארי.
"אולי על סיריוס?" ניחשה הרמיוני.
הארי נזכר במכתב שסיריוס שלח לו וחיוך גדול עלה על שפתיו.
"כנראה." הוא אמר.
הארי כבר לא הצליח לאכול אחרי כן. הוא חיכה בציפייה לסוף
הארוחה.
פרק 3- סנאפלס
בשניה שנגמרה הארוחה הארי כבר היה בדרך לחדרו של דמבלדור. הוא
כבר זכר טוב את הדרך לשם.
הוא עמד מול הפסל וחיכה לדמבלדור.
"לשון-בלון!" הוא שמע מאחוריו את קולו של דמבלדור והפסל זז
הצידה. דמבלדור הורה להארי להיכנס לחדרו. הם עלו במעלה המדרגות
וכשהגיעו למעלה דמבלדור פתח את דלת חדרו. למרות שהארי ידע מה
מצפה לו שם, הוא עדיין הופתע לראות כלב גדול ושחור מחכה בתוך
חדרו של דמבלדור.
"סיריוס!" קרא הארי בהתרגשות. סיריוס נפנף בזנבו הגדול בשמחה.
הארי נכנס על החדר וליטף את פרוותו של סיריוס בחיבה.
"הארי, הבנתי שסיריוס כתב לך מכתב ובו הסביר לך הכול." דמבלדור
התיישב ליד שולחנו.
הארי הנהן. "כן, סיריוס יגור איתי בתור הכלב שלי כדי להשגיח
עלי מקרוב."
דמבלדור הנהן בחזרה. "נכון. אני מקווה שלא תהיה לו סיבה לשמור
עליך, אך זה הכרחי. לא הצלחנו לאתר את לורד וולדמורט, ויכול
להיות שהוא מתכנן משהו. אך זה לא צריך להטריד אותך. תחשוב על
זה כעל הזדמנות להיות עם הסנדק שלך." הסביר לו דמבלדור.
הארי חייך. "אל תדאג לי. ככה חשבתי מההתחלה. אני כבר ילד
גדול."
דמבלדור צחק, "אני יודע את זה, הארי," ומייד הרצין, "אבל תשמור
על עצמך."
סיריוס נבח ועמד על רגליו האחוריות. בתוך מספר שניות הוא חזר
לצורתו המקורית.
"הארי, בזמן הקרוב אני אהיה רוב הזמן בצורת כלב, אז רציתי
הזדמנות להגיד לך משהו."
הארי המופתע הביט עליו בציפייה.
"דמבלדור צודק. אתה חייב לשמור על עצמך. עד שוולדמורט לא ייעצר
ותומכיו לא יוכנסו לאזקבאן, אתה בסכנה."
"אני יודע, סיריוס." אמר הארי. "אני אשמור על עצמי." הוא הבטיח
לו.
"אבל אני מקווה שעם הנוכחות שלי ושל דמבלדור לא תישקף לך שום
סכנה. אתה יכול להמשיך לחיות את חייך כרגיל." הוסיף סיריוס.
"ועוד משהו, כשאני בצורת כלב אל תשכח לקרוא לי סנאפלס." הוא
נזכר.
הארי הבטיח לו שיעשה כך, וסיריוס ירד על ברכיו והפך שוב לכלב.
"בוא סנאפלס!" קרא הארי. "להתראות פרופסור דמבלדור, ותודה."
פנה אל דמבלדור.
דמבלדור חייך חיוך גדול ואבהי וליטף את ראשו של סיריוס.
"להתראות הארי וסנאפלס. בהצלחה."
הארי וסיריוס יצאו מחדרו של דמבלדור וצעדו לעבר מגדל
גריפינדור. רון והרמיוני חיכו לו ליד תמונת האישה השמנה. "שלום
סנאפלס!" קראו שניהם וליטפו את ראשו של סיריוס. סיריוס עצם את
עיניו בחיבה.
"אני בטוחה שקרוקשנקס תשמח לראות אותו, הם התיידדו מאוד לפני
ארבע שנים." נזכרה הרמיוני בשמחה.
הארי צחק. "בואו ניכנס. מה הסיסמא החדשה?" שאל.
"צריחת דודאי." אמר רון. האישה השמנה רטנה וזזה עם תמונתה
הצידה. ארבעתם זחלו מבעד לפתח שנגלה.
הארי הביט על חדר המועדון. זו השנה האחרונה שלו פה. הוא ידע
שהוא יתגעגע.
הרמיוני עלתה אל חדרי הבנות, והארי, רון וסיריוס עלו אל חדרי
הבנים.
"שלום!" בירך אותם נוויל, שותם לחדר, כשהגיעו אל חדר הבנים של
השנה השביעית.
"שלום נוויל, מה שלומך?" הארי ורון בירכו אותו בחזרה בעוד
סיריוס נשכב על שטיח למרגלות מיטתו של הארי.
"חיית מחמד חדשה, הארי? איך קוראים לה?" שאל נוויל.
"קוראים לו סנאפלס." ענה לו הארי והחל לפרוק את חפציו מהמזוודה
שהונחה לצד מיטתו. הוא הרים את כלובה של הדוויג ופתח אותו.
"עופי לינשופיה, הדוויג." אמר לה והיא מייד התעופפה מבעד
לחלון.
הוא שמע את נחירותיו של סיריוס לידו והבין שהוא היה עייף מהמסע
הארוך להוגוורטס. למעשה, גם הארי בעצמו היה עייף מאוד. הוא שמע
צעדים קטנטנים באים מכיוון הדלת. הוא הביט על הדלת הפתוחה וראה
את קרוקשנקס עומד שם ובוהה בסיריוס הישן.
"רוצה לבוא איתי ועם הרמיוני לטייל קצת ברחבי הוגוורטס?" שאל
רון את הארי.
"לא, אני חושב שאני אנמנם קצת. תודה בכל מקרה." ענה הארי, נשכב
על מיטתו ועצם את עיניו.
"טוב, אם תשנה את דעתך אתה תמיד מוזמן להצטרף אלינו, כפי שאתה
יודע."
הארי כבר לא שמע את דבריו של רון, הוא נרדם ושקע בחלומות.
"זנב-תולע, תקשיב לי. אנחנו חייבים למצוא את הילד ולהרוג אותו.
ברגע שאני אהרוג אותו אני אוכל לחזור ולשלוט על העולם, כמו
בימים הטובים. אני סיימתי להתחבא, אני לא פחדן, ואני צריך
להראות לאוכלי המוות הבוגדניים האלה שפוטר לא ניצח ולא ינצח
אותי. ואז אני אהרוג גם אותם." נשמע צחוק רועם.
זנב-תולע רעד מפחד והגיש ללורד וולדמורט כוסית מלאה ביין אדום.
"כן אדוני. הנה היין שביקשת, אדוני." ידו הארוכה והקרה של
וולדמורט לקחה ממנו את הכוסית.
"אדוני, אם לא אכפת לך שאני מציע, אולי כדאי שתחכה עד שפוטר
יסיים ללמוד בהוגוורטס? הרי עם דמבלדור הסיכויים שנצליח לנצח
אותו פוחתים." גמגם זנב-תולע.
"כן אכפת לי. אני לא מחכה לאף אחד. השנה הילד מת." הודיע
וולדמורט בקול קר ותקיף.
הארי ריחף על ענן מחוץ לחלון של הבית בו היו וולדמורט
וזנב-תולע. הוא ניסה להקשיב להמשך דבריהם אך הענן שעליו הוא
ישב התחיל לנוע. הארי עצם את עיניו והרגיש את הרוח החמה נושבת
על פניו, ואז הוא הרגיש כאב חד וצורב על מצחו. הוא צרח
מכאב.........
הארי שמע את נביחותיו של סיריוס. הוא פקח את עיניו ונגע במצחו
הצורב. סיריוס עמד לצד מיטתו והביט על ראשו בדאגה. קרני השמש
הזורחת חדרו דרך תריסי החלון. הארי התרומם ממיטתו והביט במראה.
הצלקת שלו הייתה אדומה ובוערת. הארי הביט סביבו וראה שכולם עוד
ישנים.
"סנאפלס, היה לי עוד פעם חלום. כמו לפני יותר משנתיים." אמר
הארי בדאגה. "וולדמורט חוזר, והוא רוצה להרוג אותי."
סיריוס ילל והורה עם כפו הימנית הקדמית על הדלת.
"לספר לדמבלדור?" שאל הארי, והרגיש איך צלקתו מתחילה להירגע.
סיריוס הנהן בראשו, ושניהם יצאו מהחדר לעבר חדרו של דמבלדור.
"לשון-בלון." אמר הארי כשהם הגיעו לפסל הגדול. כלום לא קרה.
"לשון-בלון." חזר הארי. צלקתו כבר הפסיקה לכאוב. כלום לא קרה.
"כנראה דמבלדור שינה את הסיסמא." אמר הארי לסיריוס, וזה הנהן.
הארי הסתובב לכיוון השני כשהפסל זז הצידה. הארי נעצר בהפתעה.
הוא וסיריוס החלו לטפס במעלה המדרגות עד שהגיעו לחדרו של
דמבלדור. הדלת הייתה פתוחה.
"בוקר טוב הארי! בוקר טוב סנאפלס! רציתם משהו?" שאל דמבלדור
בעליצות.
"חלמתי על וולדמורט, והצלקת שלי בערה." הודיע הארי בשקט.
דמבלדור מייד הרצין. הארי הבחין בפעם השניה כמה דמבלדור בעצם
זקן.
"מה חלמת?" דמבלדור הורה להארי באצבעו לשבת על כיסא מול
שולחנו.
"הוא דיבר עם זנב-תולע. הוא אמר לו משהו בקשר לזה שהוא רוצה
להרוג אותי, וגם את כל אוכלי המוות שבגדו בו, כנקמה."
דמבלדור נראה מהורהר. "הארי," הוא פנה אליו. "אל תדאג. יש לנו
אנשים שמחפשים את וולדמורט, ואני בטוח שהם יצליחו למצוא אותו
לפני שיעשה משהו. אני סומך עליך, הארי, ואני יודע שאתה יכול
להסתדר ולהיות זהיר. וולדמורט נשמע לי רציני ומאוד נקמני הפעם,
אבל אין לך שום סיבה לפחד."
"אני לא מפחד." הודיע הארי באומץ.
"אני יודע, הארי. ואני לא עומד לאסור עליך לצאת משטח הוגוורטס
וללכת להוגסמיד. זו שנתך האחרונה פה בהוגוורטס, ואני רוצה
שתזכור אותה לטובה. עם זאת, אני מקווה שאתה, סנאפלס, תתלווה
אליו לכל יציאותיו להוגסמיד." הוא פנה לסיריוס.
סיריוס הנהן וכשכש בזנבו. הם נפרדו מדמבלדור ויצאו מחדרו
לכיוון מגדל גריפינדור.
"צ'ו!" קרא הארי בהפתעה כשהגיעו לתמונת האישה השמנה. צ'ו צ'אנג
עמדה שם כשידיה משולבות.
"היי, הארי." חייכה צ'ו. "ומי זה?" היא הורידה מבטה לסיריוס
שעמד לצדו.
"זה סנאפלס." השיב הארי בחיוך נבוך. "מה, מה את עושה פה?" הוא
גמגם.
צ'ו ליטפה את פרוותו השחורה של סיריוס. "חיכיתי לך. אנחנו
יכולים לדבר איפשהו?"
"כן, בטח! בואי נצא למדשאות." הארי התרגש. האם היא הולכת לדבר
אתו על מה שהוא חושב?
הארי, צ'ו וסיריוס יצאו אל המדשאות המוריקים של הוגוורטס. צ'ו
הצביעה על ספסל שעמד ליד פסל גדול של גודריק גריפינדור. שניהם
התיישבו על הספסל בעוד פסלו של גריפינדור קורץ להם.
הארי התכופף אל סיריוס ולחש לו. "אנחנו יכולים לקבל כמה דקות
לבד, בבקשה?" הוא חייך אליו.
סיריוס כשכש בזנבו ורץ מאחורי שיח שעמד במרחק מה מהם.
"כלב חמוד יש לך שם!" חייכה צ'ו. "אני אוהבת כלבים."
"כן? תאמיני לי, הוא הכלב הכי חכם שיש." השוויץ הארי.
צ'ו הפסיקה לחייך. "הארי, יש לי משהו חשוב להגיד לך."
הארי הפנה את כל תשומת לבו כלפיה.
"כמו שאמרתי לך, מותו של סדריק באמת לא היה באשמתך. אני יודעת
שאולי אחרי מותו קצת האשמתי אותך, אבל זה היה רק בגלל ההלם.
היה לי קשה, הארי, אבל עברו כבר יותר משנתיים, והתגברתי עליו."
אמרה צ'ו בנשימה אחת.
"אז מה זה אומר?" שאל הארי בציפייה.
"זה אומר ש...." דבריה של צ'ו נקטעו על ידי צלצול פעמון בית
הספר שסימן להם שארוחת הבוקר מתחילה.
"אומר שמה?" הזכיר לה הארי.
"אתה יודע מה, נמשיך את השיחה בהזדמנות אחרת. אני מתה מרעב."
התנצלה צ'ו.
הארי המאוכזב התרומם מהספסל וקרא בקול, "בוא, סנאפלס!"
סיריוס בא בריצה לעברם ונעמד ליד הארי בצייתנות. שלושתם החלו
לצעוד בשתיקה רועמת לכיוון הטירה. הם נכנסו לאולם הגדול וכל
אחד הלך לשולחן ביתו.
הארי התיישב ליד רון והרמיוני. "בוקר טוב, הארי!" קראו שניהם.
"לאן נעלמת כל כך מוקדם? כשהתעוררתי כבר לא היית בחדר." שאל
רון בעוד הם מתחילים לאכול.
"חלמתי חלום הלילה, והצלקת שלי בערה שוב." הארי סיפר להם מה
ראה בחלומו.
"הארי, אתה חייב לספר את זה לדמבלדור!" נבהלה הרמיוני.
"סיפרתי לו. הוא אמר לי לא לדאוג, אז אני לא דואג." הרגיע אותה
הארי. "אז איזה שיעור יש לנו עכשיו?"
הוא שינה את הנושא.
הרמיוני פתחה את מערכת השעות שלה. "התגוננות מפני כוחות
האופל." אמרה.
"מעניין מי יהיה המורה שלנו השנה?" שאל רון, לאחר שהמורה שלהם
משנה שעברה התפטר במפתיע בסוף השנה.
"אולי זאת?" הרמיוני הצביעה על אישה צעירה ויפה עם שיער אדמוני
גולש שישבה בשולחן הצוות.
"ייתכן." אמר רון. "אתם חושבים שאי פעם יהיה מורה בשיעור
'התגוננות מפני כוחות האופל' שיחזיק מעמד יותר משנה?"
"לא!" ענו שלושתם בבת אחת ופרצו בצחוק גדול.
"מה אתם צוחקים?" הם שמעו קול מוכר שלא רצו לשמוע.
"שלום, מאלפוי." אמר הארי בשקט.
דראקו מאלפוי עמד מאחוריהם כשמשני צדדיו עומדים קראב וגויל
הבריונים, כאילו היו שומרי הראש שלו. "אז איזה שטויות אתם
מתכננים לעשות השנה?" גיחך מאלפוי.
"מאלפוי, אתה השטות הכי גדולה שיכולה להיות." אמר רון. הארי
והרמיוני צחקו.
"מצחיק מאוד, ילד עני." חייך מאלפוי חיוך זדוני. "ממש מצחיקים
אתה והחברה הבוצדמית שלך, או שבעצם פוטר הוא החברה שלך? אני אף
פעם לא בטוח..."
"אני נשבעת, מאלפוי, אם תקרא לי עוד פעם אחת ככה..." התרגזה
הרמיוני.
"מה תעשי לי, בוצדמית?" הקניט אותה מאלפוי.
פניה של הרמיוני האדימו והיא שלפה את שרביטה. רון והארי תפסו
אותה. "הוא לא שווה את זה, הרמיוני." אמר לה רון.
מאלפוי ובריוניו צחקו. "נתראה, שלושת המוסקטרים." הם הלכו
והתיישבו בשולחן של סלית'רין.
"עוד עשר דקות מתחיל השיעור. כדאי שנתחיל ללכת אם אנחנו רוצים
לתפוס מקומות טובים." הזכירה להם הרמיוני, שפניה בינתיים חזרו
לצבעם המקורי.
הארי ורון הנהנו ושלושתם קמו מהשולחן והלכו לכיוון כיתת
ה"התגוננות מפני כוחות האופל".
פרק 4- המורה החדשה
הארי ורון התיישבו ביחד באחד השולחנות והרמיוני התיישבה בשולחן
שלפניהם עם נוויל לונגבוטום.
המורה הצעירה שהרמיוני הצביעה עליה מקודם נכנסה לכיתה. כולם
השתתקו והביטו בה.
"בוקר טוב, תלמידים. אני פרופסור פטי, אבל אתם יכולים לקרוא לי
מירנדה." היא התיישבה על שולחנה וחייכה. "גם אני הייתי תלמידה
פה, בהוגוורטס, ואני מאוד שמחה ללמד פה. אני מקווה שנעביר שנה
נעימה וכיפית. אני חושבת שהמקצוע 'התגוננות מפני כוחות האופל'
צריך להיות מהנה. בשנה זו אנו נחזור על נושאים שלימדו אתכם
בשנים קודמות וגם נלמד נושאים חדשים. יש שאלות?"
ידה של הרמיוני התרוממה, כמו תמיד.
"מה שמך?" שאלה אותה מירנדה.
"הרמיוני גריינג'ר, פרופסור פטי." ענתה הרמיוני.
"בבקשה, תקראי לי מירנדה. מהי שאלתך?"
"פרופסור... כלומר מירנדה, למה נחזור על נושאים משנים קודמות?"
הסתקרנה הרמיוני.
"פשוט מאד, יש מספר נושאים חשובים מאוד שעליכם לזכור טוב
כשתסיימו ללמוד פה. אין ברירה אלא לחזור עליהם." הסבירה לה
מירנדה.
הרמיוני הנהנה.
"יש עוד שאלות?" שאלה מירנדה. "אם ככה, הגיע הזמן להתחיל
בשיעור. בואו נלך."
כל התלמידים נעצו בה עיניים משתאות. "נלך? לאן?" שאלה
הרמיוני.
"החוצה. איך אתם מצפים שאני אלמד אתכם להתמודד עם כוחות האופל
ולהילחם ברשע בתוך הכיתה המחניקה הזאת?" חייכה מירנדה.
התלמידים חייכו, תפסו את תיקיהם ויצאו מהכיתה. מירנדה הובילה
אותם החוצה, והתיישבה על הדשא הלח. כולם עשו כמוה.
"טוב, נתחיל בשיעור." הודיעה מירנדה, וכולם החלו להוציא את
ציודם מהתיקים. מירנדה עצרה אותם.
"אנחנו לא נזדקק לציוד בשיעור הראשון. חשבתי לנצל אותו כדי
להכיר אתכם יותר טוב לפני שנתחיל ממש ללמוד." מיהרה להסביר
מירנדה.
שוב התלמידים נעצו בה עיניים משתאות, והכניסו בחזרה את ציודם.
"עכשיו כל אחד בתורו יגיד את שמו." אמרה. בכל פעם היא הצביעה
על תלמיד אחר וזה ציין את שמו.
"אתם זוג?" שאלה מירנדה את רון והרמיוני לאחר שסיימה עם השמות.
"כן, איך ידעת?" התפלא רון.
"יש לי חוש לדברים כאלה." קרצה מירנדה. "כמה זמן?" שאלה.
"שנתיים." חייכה הרמיוני. מירנדה חייכה גם היא. "איך אני
מתגעגעת לתקופת בית הספר, כשהכול היה פשוט יותר ונעים יותר."
נזכרה מירנדה.
"לא ממש...." מלמל הארי.
"הארי פוטר, אמרת משהו?" שאלה מירנדה והזיזה קווצת שיער אדמוני
מעיניה.
כולם נעצו בו עיניים. "אה, רק אמרתי שלא ממש..." גמגם.
"זה בסדר, מותר לך לחשוב אחרת. שיימוס פיניגן? מה אתה מתכוון
לעשות אחרי סיום הלימודים?" היא מיהרה לשנות נושא.
בסוף השיעור כשכל התלמידים נעמדו וניערו מעליהם את העלים שדבקו
בהם מירנדה ניגשה להארי. "הארי, בקשר למה שקרה מקודם, ששיניתי
את הנושא..."
"תודה." הוא חייך.
"לא, רק שרציתי שתדע שאני ממש מעריצה אותך. אתה עברת כל כך
הרבה בחייך, והצלחת להתמודד עם כל מה שבא מולך ולהמשיך כרגיל.
לא רציתי להגיד את זה מול כולם כי זה סתם יביך אותך, אבל אני
רוצה שתדע שאני מתכוונת לא להקשות עליך בשיעורים שלנו." היא
התוודתה.
"ואו..." נדהם הארי. "תודה, אבל אני לא רוצה יחס מיוחד לשום
כיוון. כפי שאמרת, אני יכול להתמודד עם כל מה שבא מולי."
מירנדה חייכה. "אני יודעת. רק רציתי שתדע."
הארי הנהן והלך בחזרה אל הטירה. הוא מצא ליד תמונת האישה השמנה
את רון והרמיוני, שנראתה מודאגת. "היי, הארי. ראית אולי את
קרוקשנקס? אני לא מוצאת אותו!"
הארי לא הספיק לענות כשקרוקשנקס בא בריצה.
"קרוקשנקס! הנה אתה! חיפשתי אותך בכל מקום!" קראה הרמיוני
בשמחה. קרוקשנקס ילל חרישות וחיכך את ראשו ברגלה של הרמיוני.
הרמיוני תפסה את קרוקשנקס בחיבה והרימה אותו. "צריחת דודאי."
אמר הארי, וארבעתם זחלו מבעד לחור שנפער מאחורי תמונת האישה
השמנה ונכנסו אל חדר המועדון.
"אוי לא!" אמרה הרמיוני אחרי שהם התיישבו על ספה בחדר המועדון.
"יש לנו עכשיו שיעור 'שיקויים'!" היא הראתה להם את מערכת
השעות.
"לא..." נאנח הארי. "מה שחסר לי עכשיו זה שיעור עם סנייפ ועם
סלית'רין."
"אולי נבריז?" הציע רון.
"ביום הראשון ללימודים? רון!" התרגזה הרמיוני.
"הרמיוני, את לא היית מבריזה גם ביום האחרון ללימודים." רון
חייך וליטף את שערה המקורזל.
"זה נכון, אבל בכל זאת.... לא משנה." נכנעה הרמיוני.
"מה שבטוח, אם מאלפוי יגיד היום עוד פעם משהו עליך, הוא יצטער
על זה." רון הרצין.
"תודה, מתוק שלי, אבל אני יכולה להתמודד אתו בעצמי." הודיעה
הרמיוני.
הארי כבר לא הקשיב להמשך שיחתם של רון והרמיוני, הוא שקע
במחשבות על צ'ו. היא רצתה להגיד לו משהו באותו בוקר, אך הצלצול
קטע אותה. מה היא ניסתה להגיד לו?
פרק 5- האהבה הנכזבת
השבועיים הראשונים בהוגוורטס עברו בשקט יחסי. לא אירעו תקריות
מיוחדות, חוץ מכמה היתקלויות בלתי נעימות עם מאלפוי או עם
סנייפ. נראה שסנייפ עצבני מתמיד. הפעם הוא גם התאכזר לבית
סלית'רין, כמו לגריפינדור. הארי היה מופתע ביותר כשסנייפ הוריד
נקודות מבית סלית'רין מספר פעמים, כמו מכל הבתים.
"מה אתם חושבים שקרה לסנייפ?" הרהר הארי בקול בזמן שישב עם רון
והרמיוני בחדר המועדון באחד הערבים.
"הוא אפילו יותר מניאק מבדרך כלל, אם זה יתכן." הוסיף רון.
"שמעתי שהוא כבר מזמן לא אכל תלמידים שלו. זה קצת ערער אותו."
פרד התקרב אליהם יחד עם ג'ורג' כשעל פניהם חיוך רחב. הארי
חייך. הוא שמח כשפרד וג'ורג' הודיעו שהם הקימו חנות של תעלולים
וכשפים בהוגסמיד, ושדמבלדור הסכים שהם יגורו בינתיים
בהוגוורטס, עד שירוויחו מספיק כסף כדי לקנות לעצמם בית. הם
תמיד ידעו איך להעלות חיוך על פניו של הארי.
"אחים שלי, הכול טוב?" שאל רון.
"יותר מטוב, שמעתם שיש לכם ביום שבת יציאה להוגסמיד?" הודיע
ג'ורג' בהתרגשות.
"באמת? כבר התגעגעתי לבירצפת." הארי ליקק את שפתיו.
"ותוכלו סוף סוף לראות את החנות שלנו, ואולי קצת להתנסות בחלק
ממוצרינו." הוסיף ג'ורג' כשמבט ממזרי על פניו.
"הארי, אל תתרגש יותר מדי. אתה תצטרך להיות מאוד זהיר." הזכירה
הרמיוני.
"נכון, הארי." חיקה פרד את קולה הגבוה של הרמיוני. "תיזהר, ואל
תשכח ללבוש סוודר, ולצחצח שינים בבוקר ובערב, ולא לשחות לפחות
חצי שעה אחרי האוכל."
רון ניסה להחניק את צחוקו. הרמיוני הביטה עליו במבט זועף.
"רון!" היא קראה בכעס.
"אני מצטער, דובשנית, אבל את חייבת להודות שזה היה די מצחיק."
התנצל רון.
"דובשנית????" קראו פרד וג'ורג' ופרצו בצחוק. אחרי שהרמיוני
נעצה גם בהם מבט זועף הם יצאו מחדר המועדון כשהם עוד ממשיכים
לצחוק. הרמיוני שלבה את ידיה ונראתה מאוד עצבנית.
הארי צחק. "אל תיקחי אותם קשה, הרמיוני. טוב, אני הולך להוציא
את סנאפלס. אני אחזור עוד כמה דקות."
הארי קרא לסיריוס ושניהם יצאו אל המדשאות. כשהם טיילו בחוץ הוא
הבחין בצ'ו יושבת על שפת האגם ומביטה על השתקפותה במים. הוא
התקרב לעברה. "היי צ'ו!"
צ'ו סובבה את ראשה וקראה בהפתעה. "היי הארי! ושלום לך,
סנאפלס!" היא ליטפה את פרוותו של סיריוס.
"רציתי לשאול אם את באה ביום שבת להוגסמיד." שאל הארי בשקט.
"כן, כמובן." היא הנהנה.
"אז, חשבתי שאולי, אם בא לך, אנחנו יכולים להיפגש שם ולשתות
איזה בירצפת או משהו?" הוא גמגם.
"אני אשמח!" צ'ו חייכה.
הארי נשם לרווחה. "אז ניפגש ביום שבת!" הוא התרחק ממנה והמשיך
בטיולו עם סיריוס.
"סנאפלס," אמר הארי כשהם היו כבר רחוקים מטווח שמיעתה של צ'ו.
"זה תמיד כל כך קשה? כלומר, כל עניני האהבה האלה."
סיריוס סימן עם כפו על ספסל ריק שעמד מאחורי שיח לא רחוק מהם.
הארי הנהן והתיישב על הספסל. סיריוס הביט סביבו וכשראה שאין אף
אחד בסביבה הוא חזר לצורתו המקורית, לצורת אדם. הוא התיישב על
הספסל ליד הארי.
"הארי, אהבה היא עניין מאוד מסובך." אמר סיריוס, וכשראה את
פרצופו המאוכזב של הארי מיהר להוסיף. "אבל כשיש לך אהבה, זה
הדבר הכי נפלא בעולם."
"היית פעם מאוהב?" חקר הארי.
סיריוס נאנח. "כן. הייתי מאוהב פעם אחת."
"במי? ספר לי!" התחנן הארי.
סיריוס הרהר כמה שניות, ואז אמר, "הארי, אני צריך לספר לך
משהו."
הארי נראה מודאג. "מה?"
סיריוס לקח נשימה עמוקה והתחיל בדברים. "מהיום שפגשתי אותך
לפני יותר משלוש שנים התלבטתי רבות אם לספר לך את זה או לא.
ידעתי שזה יהיה לך קשה, אבל החלטתי בימים האחרונים שאתה כבר
בוגר וחכם מספיק בשביל לשמוע את זה.
הארי, כפי שבוודאי ידוע לך ההורים שלך התאהבו בשנה השישית שלנו
בהוגוורטס. מה שלא ידעת זה שגם אני התאהבתי בלילי, באימא
שלך."
הארי הביט בו במבט המום, וסיריוס המשיך. "זה לא היה קל. במשך
חודשים שלמים אני התעניתי לראות את הוריך הולכים במסדרונות
הוגוורטס יד ביד, וקינאתי בהם מאוד. זה לא שהייתי לבד. בתקופה
הזאת תמיד הייתה לי חברה, שהתחלפה כל כמה שבועות. אבל בעצם
הייתי לבד, כי רציתי רק את לילי, ולא הייתי מאושר בלעדיה. אני
וג'יימס היינו מאוהבים בה עוד מהיום הראשון שראינו אותה, בשנה
הראשונה, אך הוא זכה בה.
בחודשים הראשונים החברות ביני לבין ג'יימס הייתה בסכנה. בקושי
דיברנו, לפעמים אפילו לא היינו אומרים 'שלום' כשהיינו נפגשים
במסדרונות בית הספר. כעבור כמה זמן הבנתי שג'יימס הרבה יותר
מתאים ללילי ממני ושמגיע לה הטוב ביותר, ומרגע זה הפסקתי לכעוס
עליו והתחלתי לשמוח בשבילם.
אחרי סיום הלימודים אני אף הייתי השושבין של ג'יימס בחתונתו עם
לילי, כפי שאתה יודע.
ערב אחד, מספר חודשים אחרי חתונתם, לילי באה אלי בוכה. היא רבה
עם ג'יימס. היא הייתה ממש היסטרית. היא פחדה שנישואיהם ייפגעו.
ניחמתי אותה, ואמרתי לה שהכול יהיה בסדר. המשכנו לדבר אל תוך
הלילה, ובשלב כלשהו של השיחה התוודתי לפניה שאני אוהב אותה.
להפתעתי הרבה היא התוודתה שגם היא אוהבת אותי, בנוסף לאהבתה
לג'יימס. משם העניינים התגלגלו, ו... הממ..... איך לומר את זה?
בילינו את הלילה ביחד."
סיריוס עצר כשראה את מבטו המבולבל של הארי. "סיריוס, מה אתה
אומר? בגדתם באב שלי?"
סיריוס השפיל את עיניו בצער. "כשאני אסיים את הסיפור תבין
הכול. איפה הייתי? אה, כן. אז בילינו את הלילה ביחד, ובבוקר
התעוררתי עם רגשות האשם הכי גדולים שהרגשתי אי פעם, וכך גם
היא.
דיברנו על מה שקרה בינינו, והסכמנו שלא לספר כלום לג'יימס, כי
ידענו שזה רק יפגע בו.
זה לא עזר. הוא גילה במקרה מה קרה. למזלי הרב החברות של
שלושתנו הייתה חזקה מכדי שתיהרס בגלל טעות שכזאת. חודש לאחר
מכן לילי גילתה שהיא בהריון, ולא ידעה אם זה מג'יימס או ממני.
עברנו תקופה קשה מאוד, במיוחד בהתחשב בכך שאז עוד לא הומצא לחש
האבהות. רק אחרי שנולדת הלכנו לרופא מוגלגי שערך בדיקה, והתגלה
שהתינוק הוא של ג'יימס. נשמתי לרווחה באותו יום, אם כי עלי
להודות שבמהלך שמונת החודשים של אי הידיעה התחלתי לטפח תקווה
שאולי אני בכל זאת האבא. ואז, שנה אחרי שנולדת, זה קרה....
כמו בכל יום נסעתי על האופנוע שלי לבית הוריך לבקר אותך.
כשהגעתי לשם חשכו עיני- הבית היה הרוס. מיד הבנתי מה קרה, אך
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע היה האם אתה בסדר.
עמדתי להיכנס לבית כשהאגריד יצא ממנו, מחזיק אותך בידיו.
התחננתי שימסור לי אותך, אך האגריד לא הסכים. האמת היא שגם אני
לא הייתי מסכים במקומו. כך איבדתי אותך, והדבר היחיד שהחזיק
אותי שפוי באזקבאן בנוסף לידיעה שאני חף מפשע, היה הרצון לראות
אותך שוב, וזה אכן קרה."
סיריוס סיים את דבריו בקול רועד. הוא הביט בהארי בחשש.
הארי היה בהלם, ולא ידע מה להגיד. הם שתקו במשך דקה ארוכה, ואז
הארי פתח את פיו ואמר בשקט, "למה אתה מספר לי על זה עכשיו? למה
דווקא עכשיו?"
"חשבתי שהגיע הזמן שתדע את כל האמת," אמר סיריוס. "אני מצטער
אם טעיתי."
"לא טעית," הארי הניד בראשו, "זה פשוט ש... התרגלתי לחשוב על
ההורים שלי כמושלמים, ואז לגלות מה אימא שלי עשתה... ואיתך.
בטחתי בך."
"אל תאשים אותה," ביקש סיריוס. "היא הייתה אישה טובה. אפילו
ג'יימס לא יכל לכעוס עליה לאורך זמן. היו לך הורים נפלאים,
תאמין לי, הארי. אם אתה רוצה לכעוס על מישהו, תכעס עלי," אמר,
ומיהר להוסיף לפני שלהארי הייתה הזדמנות להשיב, "אני רק רוצה
שתדע שאני מצטער על כל מה שעשיתי. הייתי צעיר ושובב, ולא חשבתי
על התוצאות."
דמעה חרישית זלגה מעינו של הארי. "אני, אני אצטרך לחשוב על
זה." מלמל הארי ורץ בחזרה אל תוך הטירה. סיריוס הפך מהר לכלב
ורץ אחריו.
כשהארי הגיע לחדרו הוא נשכב על המיטה ועצם את עיניו. סיריוס
נשכב על השטיח לידו והביט עליו במבט מודאג.
כשרון נכנס לחדר הארי כבר נרדם, וכריתו הייתה רטובה מדמעות.
רון הביט עליו במבט המום והפנה את מבטו לסיריוס. הוא שכב על
השטיח ונראה שגם הוא נרדם, אך על פניו הייתה הבעה מעוררת
רחמים.
רון מיהר אל מגורי הבנות והזעיק את הרמיוני. הוא הביא אותה
לחדר הבנים וגם היא הייתה המומה ממה שראתה. הם יצאו אל
המסדרון. "אולי קרה משהו עם צ'ו?" ניחשה הרמיוני.
"יכול להיות," הרהר רון. "אבל אני לא חושב. נראה לי שקרה משהו
הרבה יותר גרוע. נחכה שהוא יתעורר ונשאל אותו."
הרמיוני הנהנה. "הו, רון. אני מקווה שלא קרה משהו יותר גרוע.
הארי כבר עבר יותר מדי בחייו בשביל בן שבע-עשרה. ובכלל, אני
חושבת שכדאי לחכות שהוא יספר לנו מרצונו במקום לחקור אותו."
"אני מסכים." הנהן רון בחזרה וחיבק את כתפה. "אני רק מקווה
שהוא יתעורר מחר בזמן לשיעור שיקויים. לא כדאי שבנוסף לכול
סנייפ ירצה לרצוח אותו."
למחרת בבוקר רון העיר את הארי. "הארי, ארוחת הבוקר התחילה."
אמר לו.
הארי פקח את עיניו באיטיות. "אני לא רעב." אמר ועצם את עיניו
בחזרה.
"אבל הארי, אחרי ארוחת הבוקר יש שיעור שיקויים עם סנייפ."
הזכיר לו רון.
"אני יודע, אבל אני רוצה להמשיך לישון. אל תדאג לי, רון, אני
כבר אגיע לשיעור." מלמל הארי.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אעיר אותך לפני תחילת השיעור?"
ניסה רון.
הארי הנהן והתהפך לצד השני.
רון משך בכתפיו ויצא מהחדר. "מה קרה להארי?" שאל אותו דין
תומאס בחדר המועדון.
"כלום. הוא לא מרגיש כל כך טוב, זה הכול." ענה לו רון ויצא
ממגדל גריפינדור לכיוון האולם הגדול.
כשהארי התעורר מאוחר יותר סיריוס כבר היה ער. הוא עמד למרגלות
מיטתו של הארי והביט עליו.
הארי הבין מה סיריוס רוצה להגיד לו. "אל תדאג, סנאפלס, אני
בסדר." הרגיע אותו. "עשית את הדבר הנכון כשסיפרת לי את האמת.
אני פשוט עוד לא החלטתי איך להתמודד איתה. אני רק צריך קצת זמן
כדי לחשוב על הכול. אתה יודע, סנאפלס, זה לא קל לגלות שאימא
שלי לא הייתה טלית שכולה תכלת." הארי חייך חיוך מריר. הוא
הושיט את ידו וליטף את פרוותו של סיריוס בפיוס. הוא לפתע הבחין
בשעון שעל ידו. "אוי, לא! שיעור שיקויים החל לפני עשרים דקות!
אני חייב לרוץ."
הארי שטף את פניו, התלבש במהירות, תפס את תיקו ורץ במורד
המדרגות.
הוא המשיך לרוץ עד שהגיע למרתף שבו התקיים שיעור השיקויים. הוא
נעמד בפתח הכיתה והתנשף מהריצה, כשפניו אדומות. "אה, סליחה,
פרופסור סנייפ." הוא מלמל.
"מר פוטר, כמה נחמד שהצטרפת אלינו היום!" אמר סנייפ בקול קר.
כל תלמידי הכיתה הפנו מבטם לעבר הארי.
"אני מצטער שאיחרתי, התעוררתי מאוחר." התנצל הארי.
"התעוררת מאוחר? איזה כיף לך! הלוואי ואני הייתי יכול להתעורר
מאוחר מתי שבא לי!" קולו של סנייפ החל לעלות כמעט לצעקה.
"תראה, פרופסור סנייפ, אין לי ממש מצב רוח לזה עכשיו. אם אתה
רוצה להעניש אותי או לשלוח אותי למשרדו של דמבלדור, אין בעיה,
אבל רק אל תתחיל להרצות לי עכשיו." אמר הארי בשקט.
סנייפ, כמו כל התלמידים, הביט עליו בתדהמה והופתע מחוצפתו. רון
לחש להרמיוני. "הוא הסטורה..."
"הכנס, פוטר. ושזו תהיה הפעם האחרונה שאתה מאחר לשיעור שלי."
הוריד סנייפ את טון קולו.
"כן, פרופסור." אמר הארי בהפתעה ומיהר להתיישב במקומו לצד רון
והרמיוני.
התלמידים ההמומים העבירו את מבטם מהארי לסנייפ, ובחזרה להארי.
"נגמרה ההצגה, בואו נמשיך בשיעור. אמרתי בואו נמשיך בשיעור!"
צעק סנייפ.
התלמידים החזירו את מבטם אל ספרי הלימוד שלהם. הארי הוציא
מתיקו את ספרו.
"אה, פרופסור סנייפ," גמגם מאלפוי שרק עתה יצא מההלם. "אתה לא
הולך להעניש את פוטר? הוא איחר לשיעור!"
"שקט, מאלפוי." גער בו סנייפ בקולו הקר. "אז היינו בעמוד עשרים
ושש. העלמה בראון, תמשיכי לקרוא."
מאלפוי הרכין את ראשו. בעוד לבנדר בראון קוראת מהספר הוא רשם
משהו על פתק וזרק אותו אל הארי. הארי פתח את הפתק בזהירות כך
שסנייפ לא יבחין בו וקרא אותו.
הפעם היה לך מזל, פוטר, אבל עלי אתה לא תצליח לעבוד ככה. אתה
חשוב כמת.
הארי קיפל את הפתק בחזרה באדישות. רון רכן אליו ולחש לו. "לרגע
חשבתי שסנייפ יהרוג אותך, או שהוא יעשה לך משהו יותר גרוע. אתה
בסדר?"
הארי הנהן ולחש לו בחזרה. "לרגע גם אני חשבתי שזה הסוף שלי.
התגובה שלו הייתה ממש מוזרה! מעניין מה ק...."
"פוטר, אתה רוצה לשתף את כל הכיתה? אני בטוח שאתה מדבר עם מר
וויזלי על משהו חשוב לנושא השיעור, וגם אנחנו רוצים לשמוע."
קטע אותו סנייפ בקולו המאיים.
שוב כל התלמידים בהו בו בציפייה.
"אה, האמת היא שזה לא כל כך קשור לנושא השיעור." גמגם הארי.
"אתה בכלל יודע מה נושא השיעור, פוטר?" שאל סנייפ בשקט.
"אה, לא ממש, אדוני." הארי גמגם שוב.
"תישאר פה בסוף השיעור, אני רוצה לדבר אתך." אמר לו סנייפ. כל
תלמידי גריפינדור הסתכלו בו במבט מודאג, בעוד שתלמידי סלית'רין
גיחכו בהנאה.
"אמרתי משהו מצחיק? בראון, תמשיכי לקרוא." השתיק אותם סנייפ.
בסוף השיעור כשכולם הכניסו את ציודם לתיקים ומיהרו לברוח
מהכיתה, הארי נשאר יושב בכיסאו.
"הארי, היה נעים להכיר אותך. אני יודע שזה רגע קשה, אבל יש לי
רק שאלה אחת- אתה יכול להוריש לי את 'אש המחץ'?" רון לחץ את
ידו של הארי.
"רון, תפסיק כבר." גערה בו הרמיוני ופנתה להארי. "הארי, אני
בטוחה שהוא לא יפגע בך. הרבה."
"מה הייתי עושה בלעדיכם?" חייך הארי כשרגליו משקשקות מפחד. רון
והרמיוני נופפו לו לשלום ומיהרו לצאת מהכיתה.
הארי חיכה שסנייפ יתפנה אליו, כאילו שהוא מחכה לגזר דינו. הוא
הביט בסנייפ מסדר את ציוד השיקויים שלו.
"בוא פוטר, תעזור לי לנקות." סנייפ הבחין במבטו החושש של
הארי.
הארי קם מכיסאו וניגש אל שולחנו של סנייפ. הוא תפס מטלית וניגב
שיקוי כלשהו שנשפך על השולחן.
"פרופסור סנייפ, אני מצטער על מה שקרה." ניסה הארי להמתיק את
גזר דינו.
"זה בסדר, אני לא כועס." אמר סנייפ בקול רגוע.
"לא?" הארי הביט בו בתדהמה.
"פוטר, קרה משהו? אתה נראה לי מאוד עצבני היום." הפסיק סנייפ
את פעולת הסידור והביט על הארי.
הארי לא יכל להאמין למשמע אוזניו. "אה, לא, לא קרה כלום." הוא
מלמל בהפתעה.
"שב, הארי." הצביע סנייפ על כיסא ליד שולחנו. הארי התיישב
בצייתנות.
"אתה רוצה לספר לי משהו?" שאל סנייפ בשקט.
"אני... אה... אני..." גמגם הארי.
"פוטר, אני יודע שאתה חושב שאני כזה מפחיד, ואולי בצדק, אבל
הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים." הרגיע אותו סנייפ, אך מבטו
היה עדיין מאיים.
"חשבתי שאתה שונא אותי," אמר הארי באיטיות.
"אני לא... שונא אותך," סנייפ הכריח את עצמו להגיד. "כלומר,
שנאתי את אבא שלך, אבל... טוב, האמת היא שדמבלדור הכריח אותי
להיות נחמד אליך. אני מקווה שאתה יודע שאני בכלל לא אוהב את
זה."
"ברור," הארי הצליח להתאפק מלחייך. "אל תדאג, אף אחד לא ישמע
על זה. אתה לא צריך לדאוג לשמך הרע. וכמובן, דמבלדור ישמע ממני
שמילאת את הוראתו."
"אם כך אתה משוחרר," אמר סנייפ בקרירות.
הארי נשם לרווחה. השיחה הזאת די הציקה לו. "תודה, פרופסור."
הארי יצא מהכיתה ורץ לכיוון מגדל גריפינדור. כשהתקרב לתמונת
האישה השמנה הוא נתקל בקרוקשנקס שרץ במסדרון. "קרוקשנקס! לאן
אתה רץ?" קרא הארי, אבל קרוקשנקס רק המשיך לרוץ. "צריחת
דודאי." הארי אמר. האישה השמנה זזה הצידה והארי נכנס דרך החור
שנתגלה.
"היי, הארי!" קראו רון והרמיוני כשהארי נכנס לחדר המועדון.
"היי. הרמיוני, לאן קרוקשנקס רץ?" שאל הארי והתיישב לצדם.
"לא יודעת. הוא כל הזמן בורח לי! אין לי מושג מה קרה לו."
הרמיוני משכה בכתפיה.
"הארי, מה קרה עם סנייפ?" שאל רון בסקרנות.
הארי סיפר להם הכול, החל במה שסיפר לו סיריוס ועד השיחה המוזרה
עם סנייפ.
פרק 6- היציאה להוגסמיד
בשבת בבוקר ברגע שנגמרה ארוחת הבוקר כבר נעמדו עשרות תלמידים
נרגשים באולם הכניסה.
ביניהם עמדו גם הארי, רון, הרמיוני וסיריוס. "הארי, אני יכול
לדבר איתך רגע, ביחידות?" שאל רון.
הארי הנהן ושניהם התרחקו כמה צעדים. "דיברת איתו כבר?" שאל רון
בשקט.
"לא. לא הייתה לי הזדמנות אתמול. אני מקווה שתהיה לי היום."
ענה לו הארי בעוד הוא מביט סביבו.
"החלטת כבר מה תגיד לו?" הסתקרן רון.
"לא." הארי השפיל את מבטו לרצפה. "אין לי מושג מה אני הולך
להגיד לו. אני חושב שאני פשוט אדבר איתו, ומה שיצא, יצא."
"ומה עם צ'ו?" המשיך רון בחקירתו.
"אני לא יודע, עוד לא ראיתי אותה היום. אני מקווה שהיא תבוא.
אולי היא שכחה מהבירצפת שלנו." אמר הארי בעצב.
"די, הארי, צא מהדיכאון! תראה, לפני יומיים היית רווק מבוקש,
והיום יש לך פגישה עם נערה יפהפייה שמבוגרת ממך בשנה! אז צא
מזה!" גער בו רון בחיוך.
חיוך גדול עלה על פניו של הארי. "אתה יודע מה, רון, אתה צודק!
תודה!"
"והנה צ'ו!" קרא רון. הארי הפנה את מבטו לצד וראה את צ'ו עומדת
בין התלמידים הרבים ומפטפטת עם כמה בנות מהשנה השישית. צ'ו
הבחינה במבטו של הארי ונופפה לו בידה כשחיוך רחב על פניה.
הארי נופף לה בחזרה.
"רואה, הארי? הכול בסדר." טפח רון בידידות על כתפו של הארי.
"בואו, מק'גונגל פותחת את השער!" קראה הרמיוני לעברם. רון
והארי מיהרו להצטרף אליה ואל סיריוס.
"פוטר, חכה רגע." פרופסור מק'גונגל עצרה אותו בשער. "רק רציתי
להודיע לך שבשבוע הבא אנחנו מתחילים את אימוני הקווידיץ'. אני
אודיע לך כשאדע את היום והשעה." אמרה לו בקולה הקפדני.
"תודה, פרופסור מק'גונגל." הארי מלמל ומיהר להצטרף אל חבריו
שחיכו לו מחוץ לשער.
"אז לאן הולכים קודם?" שאלה הרמיוני כשהם הגיעו להוגסמיד.
"לפונדק שלושת המטאטאים!!!" ענו הארי ורון פה-אחד.
"צפויים...." גיחכה הרמיוני.
ארבעתם נכנסו לפונדק שלושת המטאטאים והתיישבו ליד הדלפק.
"מה אפשר להביא לכם?" ניגשה אליהם מאדאם רוזמריטה.
"בירצפת!" קראו שלושתם ביחד. מאדאם רוזמריטה חייכה. "אז שלושה
בירצפת..." היא רשמה בפנקסה.
"ארבעה." תיקן אותה הארי כשראה את מבטו מעורר הרחמים של
סיריוס.
הם קיבלו ארבעה ספלים של בירצפת. הארי הניח את אחד הספלים על
הרצפה וסיריוס שתה ממנו.
"הארי, אתה לא אמור לשתות בירצפת עם צ'ו?" שאל רון.
"כן, אנחנו אמורים להיפגש פה עוד שעתיים." הארי ניסה להסתיר את
חיוכו.
"או, הרמיוני. איך שהילד שלנו גדל!" אמר רון בקול עבה. "כאילו
רק אתמול הוא היה התינוק שלנו..."
רון והרמיוני פרצו בצחוק מתגלגל.
הארי חייך. "תודה." אמר.
"תודה על מה?" התפלאה הרמיוני.
"על הכול. על שאתם החברים הכי טובים שיכולים להיות, ועל שאתם
יודעים איך להעלות חיוך על פניי בתקופה הקשה שאני עובר. אני לא
יודע מה הייתי עושה בלעדיכם." אמר הארי בקול חנוק.
רון והרמיוני הביטו אחד בשניה וחייכו.
הארי הביט מטה וראה את סיריוס יושב עם מבט עגמומי על פניו.
ליבו של הארי נצבט.
"שלום לכם!" הם שמעו לפתע קול עליז מאחוריהם. הם הסתובבו וראו
את פרופסור פטי עומדת שם כשעל פניה חיוך רחב.
"שלום, פרופסור פטי!" אמרו לה שלושתם.
"איך אתם מבלים בינתיים בהוגסמיד?" שאלה.
"עוד לא הספקנו ממש לעשות כלום. זאת התחנה הראשונה שלנו." ענתה
לה הרמיוני.
"הבנתי. טוב, מקווה שיהיה לכם יום מהנה!" היא קראה. "וגם לך!"
היא הורידה את מבטה אל סיריוס שבהה בה בסקרנות, וחזרה לשבת
בשולחן שבו ישבה מקודם עם פרופסור מק'גונגל ופרופסור
סיניסטרה.
"בכל פעם שאני רואה אותה יש לי הרגשה שאני מכירה אותה!" אמרה
הרמיוני. "אבל אני לא חושבת שראיתי אותה לפני תחילת השנה."
"כן, גם לי יש הרגשה כזאת." אמר הארי בקול מהורהר.
"גם לי." הצטרף אליהם רון. "כנראה שפעם פגשנו אותה בהוגסמיד או
במקום אחר. נו, אתם באים לחנות של האחים שלי?" רון החליף
נושא.
"כן." אמרה הרמיוני וקמה מכיסאה. "אתה בא, הארי?" שאלה.
"לכו בלעדי. אני צריך לדבר עם סנאפלס." ענה הארי והוריד מבטו
אל סיריוס שסיים ללגום מן הבירצפת.
"טוב, אז אם תרצה להצטרף אלינו אתה יודע איפה למצוא אותנו."
אמר רון, והוא והרמיוני יצאו מן הפונדק.
"בוא, סנאפלס." ציווה הארי על סיריוס. הוא קם מכיסאו ויצא מן
הפונדק. סיריוס הלך אחריו בצייתנות.
הם המשיכו ללכת בין הקוסמים הרבים שהסתובבו בין החנויות לאורך
הדרך הראשית. בשלב מסוים כבר לא היו קוסמים היכן שהם היו, אך
הם המשיכו ללכת, עד שהגיעו למקום המסתור הישן של סיריוס, במערה
לא רחוק משם. הם נכנסו למערה והארי התיישב על גזע עץ שעמד שם.
הוא המתין עד שסיריוס נהפך לבן אדם, וסיריוס התיישב לידו.
"על מה רצית לדבר, הארי?" שאל סיריוס, למרות שהתשובה הייתה כבר
ברורה.
"בקשר לשיחה שהייתה לנו." הארי לקח נשימה עמוקה. "לא הפסקתי
לחשוב לשניה על מה שאמרת לי."
"אני מצטער על שהפלתי את זה עליך. אולי לא הייתי צריך לספר
לך." סיריוס הרכין את ראשו.
"לא, לא." הניד הארי את ראשו בשלילה. "עשית את הדבר הנכון."
"באמת?" חיוך עלה על פניו של סיריוס.
"כן." חייך הארי בחזרה. "חשבתי רבות והבנתי שאין לי שום סיבה
לכעוס עליך. אתה היית צעיר כשקרה מה שקרה, היית בסך הכול מבוגר
ממני בשנתיים. וחוץ מזה גם אימא שלי אשמה. ואולי אם אבא שלי
היה נותן לה יותר תשומת לב..."
"זה בסדר, אתה לא צריך להאשים אותם..." אמר לו סיריוס.
"אני לא מאשים אף אחד." קטע אותו הארי. "העניין הוא שהבנתי
שאני לא מכיר כלל את ההורים שלי. הם נרצחו כשהייתי בן שנה,
ואני לא זוכר מהם כלום. ללא התמונות שלהם שיש לי לא הייתי יודע
אפילו איך הם נראים. אותך אני מכיר." אמר הארי בשקט. סיריוס
הביט בו בציפייה, והארי המשיך. "אני מכיר אותך כבר יותר משלוש
שנים, ומהרגע שהצעת לי לעבור לגור איתך כבר התחלת להוות בשבילי
דמות אב. איך אני יכול לכעוס עליך בגלל משהו שקרה לפני
שבע-עשרה שנים?"
סיריוס חייך וחיבק אותו. "תודה, הארי. אתה הוכחה חיה שהגנים של
ג'יימס ולילי היו מעולים."
הארי חייך גם הוא. "תודה גם לך, סיריוס, על שהרגשת שאתה יכול
לסמוך עלי ולספר לי הכל."
הוא קם על רגליו. "טוב, הגיע הזמן לחזור לרון והרמיוני. אני לא
רוצה שהם ידאגו לנו."
סיריוס הנהן, ירד על ברכיו ומייד נהפך שוב לכלב. הם החלו לצעוד
בחזרה לחנויות בהוגסמיד.
הם הלכו בדרך העמוסה בקוסמים פטפטניים ועליזים, עד שהגיעו
לחנות קטנה שלידה עמד שלט שעליו היה כתוב: "חנות התעלולים של
האחים וויזלי" באותיות צבעוניות וזוהרות. לפתע האות ש' יצאה
מהשלט וקפצה על ראשו של הארי. "רדי ממני!" הוא קרא. האות
צחקקה.
"רדי ממנו!" הוא שמע את קולו של רון. האות נאנחה וקפצה בחזרה
אל השלט. "מצטער. אתה מכיר את האחים שלי." התנצל רון בשם
אחיו.
"יותר מדי טוב." גיחך הארי.
"אז, הכול בסדר?" לחש רון.
"כן." הנהן הארי. הוא התחיל להיכנס לחנות כשלפתע שמע יללה
חלושה. הוא נעצר והסתובב, וראה את קרוקשנקס מאחורי השלט.
"קרוקשנקס? מה אתה עושה פה?"
קרוקשנקס ילל שוב והחל ללכת באיטיות אל מאחורי החנות.
"אני מיד בא, רון." אמר הארי וסימן לסיריוס לבוא איתו אחרי
קרוקשנקס.
כשהם עמדו מאחורי החנות קרוקשנקס הביט מסביבו ובדק שאף אחד לא
רואה אותם.
כעבור כמה שניות הוא התחיל לגבוה כמו עץ שצומח, פרוותו
הג'ינג'ית קטנה, ציפורניו ואוזניו התקצרו, שפמו נעלם, עיניו
קיבלו צבע ירוק, וכל גופו השתנה לצורת גוף אדם. הארי וסיריוס
בהו בו בתדהמה.
"שלום, הארי. שלום, סיריוס." אמרה פרופסור פטי שעמדה כעת
מולם.
פרק 7- סיפורו של קרוקשנקס
"פרופסור פטי?" הארי בקושי הצליח לדבר מרוב הלם, וסיריוס רק
המשיך לבהות בה בעיניו החודרניות.
"תקרא לי מירנדה. סיריוס, אתה יכול להראות את עצמך, אני יודעת
הכול." אמרה מירנדה.
"אבל... איך..." גמגם הארי, בזמן שסיריוס השתנה שוב לצורת
אדם.
"בואו נשב, ואני אסביר לכם הכול." מירנדה הצביעה על סלע גדול
שעמד לידם.
שלושתם התיישבו, ומירנדה התחילה בדבריה. "כמוך, סיריוס, גם אני
אנימאגית בלתי רשומה. מישהו לימד אותי איך להפוך לאנימאגית
כשהייתי ילדה קטנה מאוד, אך לצערי אז הייתי קוסמת מתחילה, ולכן
עשיתי טעות בתהליך הפיכתי לאנימאגית, והפכתי לחתול זכר." חייכה
מירנדה והביטה בהארי ובסיריוס.
היא ראתה שהם עדיין לא יצאו מההלם, ולכן המשיכה. "כשסיימתי
ללמוד בהוגוורטס לפני כעשר שנים, התחלתי ללמוד בסמינר למורים
קוסמים, וכעבור שנתיים קיבלתי תעודת הוראה. עבדתי שלוש שנים
באיזה בית ספר לקוסמים בארצות הברית, אך העבודה החלה לשעמם
אותי. חיפשתי ריגוש. חזרתי לאנגליה והפכתי לחתול, וכך התחלתי
להסתובב ברחובות הוגסמיד, עד שאישה אחת מצאה אותי ולקחה אותי
לחנות לחיות מחמד קסומים. כעבור מספר ימים הרמיוני הגיעה לשם
וקנתה אותי. לא הייתי יכולה להיות יותר מאושרת, מפני שממש
נהניתי לחיות בהוגוורטס בשנים האחרונות, והרמיוני טיפלה בי
בצורה ממש נהדרת. אך בשלב כלשהו גם צורת חיים זו החלה לשעמם,
אז הלכתי בסוף השנה שעברה למשרדו של דמבלדור כשהרמיוני הייתה
בשיעור, סיפרתי לו את האמת וביקשתי ממנו עבודה. הוא נתן לי את
העבודה כמורה בהוגוורטס בשיעור נגד כוחות האופל. ועכשיו אני
פה."
"רגע אחד..." הארי ניסה לעכל את מה ששמע. "את אנימאגית?"
"הוא תמיד כל כך איטי?" שאלה מירנדה את סיריוס בחיוך.
"במקרה זה אני מצדיק אותו..." סיריוס חייך גם הוא. "רגע, אז
בכל הזמן ההוא שעזרת לי לפני כארבע שנים, את ידעת מי אני?" שאל
בפליאה.
"בהתחלה לא." הסבירה מירנדה. "אבל היה בך משהו שגרם לי לבטוח
בך, אני לא יודעת מה. הייתה לי הרגשה שאני יכולה לסמוך עליך.
תאמין לי, גם אני הייתי מאוד מופתעת כשאתה ולופין סיפרתם את
האמת עליך ועל פיטר. לעולם לא הייתי מנחשת שאתה הוא סיריוס
בלק, ושסקאברס הוא פיטר פטיגרו."
"אז למה כל הזמן התנפלת על סקאברס?" הארי סוף סוף הצליח לדבר
לעניין.
"אני לא יודעת. אלה כנראה היו האינסטינקטים החתוליים שהשתלטו
עלי." הרהרה מירנדה.
"למה החלטת לגלות את עצמך בפנינו? ולמה דווקא היום?" שאל
סיריוס.
"כי אני אולי יכולה להשיג לכם מישהו שאתם מחפשים." מירנדה לחשה
במסתוריות. "את פיטר פטיגרו."
"את יודעת איפה הוא?" קראו הארי וסיריוס פה-אחד.
"אני יכולה לברר איפה הוא. יש לי קשרים..." המשיכה מירנדה לדבר
במסתוריות.
"סיריוס, אתה יודע מה זה אומר!" קרא הארי בהתרגשות, ולא חיכה
לתגובתו. "פטיגרו נמצא בוודאי עם וולדמורט! אנו נוכל סוף סוף
לתפוס את פטיגרו ולהוכיח את חפותך, ובנוסף אני אוכל להשיג את
נקמתי בוולדמורט!!!"
"הארי, הירגע. זה לא כל כך פשוט!" הרגיע אותו סיריוס. "אל תשכח
שוולדמורט הוא קוסם מאוד מסוכן, כפי שנכחת לדעת פעמים כה רבות,
ואנחנו צריכים למצוא קודם דרך להילחם בו. מירנדה, מתי את חושבת
שתוכלי לגלות את מיקומו?" פנה סיריוס למירנדה.
"זה יכול לקחת כמה חודשים." השיבה מירנדה.
סיריוס הנהן ונעמד על רגליו. "טוב, אז תודיעי לנו ברגע שתדעי.
אני לא רוצה שהוא יבוא אלינו לפני שאנחנו נבוא אליו. הארי,
כדאי שניכנס לחנות לפני שרון והרמיוני באמת יתחילו לדאוג."
מירנדה נעמדה גם היא ונפרדה מהם לשלום.
סיריוס הפך לכלב, ונכנס יחד עם הארי לחנות התעלולים של פרד
וג'ורג'.
"הארי, הנה אתה!" קראה הרמיוני כשראתה אותם.
"לאן נעלמתם?" שאל רון.
"זה סיפור ארוך. אני אספר לכם אחר כך." השיב לו הארי.
"הארי, יקירי!" פרד יצא בדיוק דרך דלת קטנה שהייתה בחנות אל
דלפק המכירה. "כל כך התגעגעתי אליך!" אמר בעליצות.
הארי חייך, ולפני שהספיק להוציא מילה מפיו ג'ורג' יצא גם הוא
דרך הדלת. "הארי פוטר! אפשר חתימה? אני לא מאמין, הארי פוטר
המפורסם נמצא בחנות הקטנה שלי...." ג'ורג' עשה את עצמו מתרגש.
"אתם מבינים? אתם מבינים עם מה אני צריך לחיות בחופש כשאני
בבית?" נאנח רון.
הרמיוני חיבקה את רון. "אנחנו יודעים, רונו'ש, אנחנו יודעים."
"רונו'ש??? זה חדש!!!" פרץ פרד בצחוק מתגלגל.
"אוי, איזה מזל שאתם חברים. אתם מוסיפים לנו בדיחות חדשות
למלאי." צחק גם ג'ורג'.
הרמיוני הביטה בהם במבט זועף.
הארי חייך והסתובב בחנות הקטנה בין המדפים. הוא ראה שם כל מיני
תעלולים, שאת חלקם ראה בעבר, כמו סוכריית ה"לשון-בלון", או
השרביטים המזויפים. הוא המשיך לסרוק בעיניו את המדפים, ועצר
כשראה קדירה גדולה שמתחת לה היה רשום: "קדרת היעלמות. שפכו
לקדרה כמה חומרים שתרצו, אך הם תמיד ייעלמו. שימושי במיוחד
לשיעור שיקויים בשביל לשגע את המורה."
הארי חייך כשחשב על פניו של סנייפ אם הוא היה משתמש בקדרה
הזאת.
הוא המשיך לבחון את המדפים כשהגיע לשעון יד שמתחת לו היה רשום:
"שעון-חמור. לכאורה זהו שעון יד רגיל, אך לא! ענדו אותו, ולכל
מי שילחץ את ידכם יגדלו מייד אוזני חמור על ראשו, שייעלמו רק
כעבור שעתיים."
הארי צחק ולפתע נזכר. "הפגישה שלי עם צ'ו!" הוא קרא ויצא מן
החנות בריצה. סיריוס רץ אחריו.
הארי הגיע לפונדק "שלושת המטאטאים" מתנשף ומתנשם, ושם ראה את
צ'ו יושבת עם בחור נאה שהארי לא ראה מעולם.
"הארי, טוב שנזכרת לבוא." אמרה צ'ו בקרירות כשראתה אותו.
"תכיר, זה אנתוני. אנתוני- הארי."
"הארי פוטר!" קרא אנתוני במבטא איטלקי כבד. "זה כבוד ענקי
לפגוש אותך!" הוא קרא בהתרגשות.
"תודה." הסמיק הארי. הוא שנא פגישות עם מעריצים. "צ'ו, אני
מצטער על האיחור. לא שמתי לב לשעה."
"זה בסדר, שתיתי בירצפת עם אנתוני. הוא בן עשרים מאיטליה, אתה
יודע?" חייכה צ'ו חיוך ממזרי.
"הייתה לי הרגשה. אז, תרצי אולי לעשות משהו אחר?" גמגם הארי.
"לא. אני לא אוהבת שמאחרים לפגישות איתי, אבל אני אתן לך עוד
הזדמנות, כשנצא שוב להוגסמיד." היא השיבה בקול קריר.
הארי הנהן. "בסדר, צ'ו. ביי." הוא השפיל את עיניו ויצא מן
הפונדק.
סיריוס נהם לכיוונה של צ'ו, ויצא גם הוא בעקבות הארי. הם חזרו
אל החנות של האחים וויזלי.
"הארי, מה קרה?" שאל רון שהופתע לראות אותם חוזרים כל כך מהר.
"איחרתי ברבע שעה, אז היא דחתה את פגישתנו. היא כרגע שותה
בירצפת עם איזה בחור איטלקי." הארי נאנח והתיישב לצד הרמיוני
ורון.
"תקשיב לי, הארי." הרצינה הרמיוני. "אתה לא צריך את צ'ו. היא
רק תשבור לך את הלב! וחוץ מזה, אני לא מאמינה לה שהיא התגברה
על סדריק."
"הרמיוני, אל תגידי לו דבר כזה. היא לא תשבור לו את הלב! היא
קצת עצבנית כרגע, אבל אני בטוח שזה יעבור לה. אל תדכאי את
הארי." רון נזף בה.
"שלום! אני נמצא פה, למקרה שלא שמת לב!" גיחך הארי. "אל תדאג,
אני ילד גדול. רוצים לחזור להוגוורטס?"
"כן, אני די עייפה. לא ישנתי טוב בלילה." אמרה הרמיוני. "בואו
נתחיל ללכת לכיוון המרכבה שלנו."
השלושה נפרדו מפרד וג'ורג', ויחד עם סיריוס חזרו להוגוורטס.
כשהגיעו לחדר המועדון הרמיוני מייד זרקה עצמה על אחת הספות
ועצמה את עיניה. רון והארי התיישבו לידה, והארי התחיל לספר להם
על קורות יומו, כשקרוקשנקס נכנס לחדר.
"קרוקשנקס! איפה היית?" פקחה הרמיוני את עיניה. "חיפשתי אותך
בכל מקום!"
"אפשר לספר לה?" הארי פנה אל קרוקשנקס. קרוקשנקס הנהן.
"לספר לי מה?" תמהה הרמיוני.
"כן, לספר לה מה?" רון תמה גם הוא.
הארי החל לספר להם את מה שמירנדה סיפרה לו ולסיריוס, וכשסיים
שניהם בהו בו בפה פעור.
"קרוקשנקס, או ליתר דיוק מירנדה, זה נכון?" קראה הרמיוני.
מירנדה הנהנה בראשה לחיוב.
"אוקיי, בימים האחרונים אני מגלה יותר מדי תגליות מוזרות. אני
הולכת לישון!" הכריזה הרמיוני כשמבט מבולבל על פניה. היא קמה
מהספה ועלתה לחדרה.
"אני דווקא התחלתי להתרגל. אולי נתערב על מה נגלה מחר?" הציע
רון.
הארי חייך. "אתה צודק, באמת כבר התרגלתי. מה נעשה אם מחר לא
יגלו לנו כלום? איך נשרוד?"
גם רון חייך. "אולי נצטרך להמציא סיפורים משלנו. אני אתחיל:
נולדתי כאישה! עברתי ניתוח לשינוי מין לפני שהגעתי
להוגוורטס."
"אולי לא כדאי שתספר על זה להרמיוני..." הארי פרץ בצחוק
מתגלגל, ורון הצטרף אליו.
פרק 8- שיחה עם דמבלדור
כחודש לאחר מכן החיים כבר חזרו למסלולם. להפתעתם הרבה של הארי,
רון והרמיוני, הם לא גילו דברים חדשים נוספים, והשגרה הייתה
מורגשת ברחבי הוגוורטס.
הארי, רון והרמיוני ישבו ערב אחד בחדר המועדון והכינו שיעורים
לשיעור שיקויים.
"הרמיוני, איך מכינים שיקוי פוליצימי?" שאל רון את הרמיוני.
"רון! אנחנו הכנו אותו בעצמנו לפני מספר שנים. כבר הספקת
לשכוח?" גערה בו הרמיוני.
"האמת, כן. אז איך מכינים שיקוי פוליצימי?" רון התגרה בה. הארי
לחש לו. "לא היית צריך להגיד את זה...."
"רון!" צעקה הרמיוני והתנפלה עליו. הוא הדף אותה בקלות אל הספה
והחל לדגדג אותה. היא החלה לצחקק בעליזות.
"רון... די.... א.... אני.... לא.... יכ... יכולה... לנשום!"
היא מלמלה עם חיוך גדול על פניה.
רון צחק בעוד הוא ממשיך לדגדג אותה. "אז תלמדי לקח! עם רון
וויזלי לא מתעסקים!"
כעבור מספר שניות הוא הרפה ממנה והיא נשמה לרווחה. הוא התיישב
לידה והם התנשקו בלהט.
הארי חייך לעצמו. למרות שהוא קינא בהם, היה לו טוב לראות אותם
כל כך מאוהבים וכל כך מאושרים.
הוא החליט ברגע ההוא להפסיק לקנא בהם ורק לשמוח בשבילם, כי
אהבה כזאת לא מוצאים כל יום, ובכל זאת הם החברים הכי טובים
שלו.
"תשיגו חדר!" קרא נוויל לונגבוטום שישב גם הוא בחדר המועדון.
הארי ראה שהם עדיין "עסוקים" אחד בשניה, אז הוא הלך והתיישב
לצד נוויל.
"נוויל, תגיד, מה איתך ועם ג'יני? אתם עדיין חברים?" הוא שאל
אותו.
"לא שמעת?" התפלא נוויל. "נפרדנו אתמול."
"באמת? למה?" הסתקרן הארי.
"היא מצפה ליותר מדי דברים מהקשר שלנו. אפשר לחשוב שאנחנו
נשואים או משהו כזה." ענה לו נוויל.
הארי לא אמר כלום, אך הוא הבין את ג'יני.
"אני כבר חוזר." אמר הארי ועלה אל מגורי הבנות. הוא דפק על דלת
תלמידות השנה השישית.
"מי זה?" הוא שמע את קולה של ג'יני מבפנים.
"זה הארי." הוא השיב לה, וכעבור מספר שניות הדלת נפתחה. ג'יני
עמדה שם, לבושה בפיג'מה הפרחונית שלה, שיערה האדמוני היה פרוע,
ועיניה היו אדומות ועייפות. "היכנס." היא אמרה בשקט והתיישבה
על מיטתה.
הוא התיישב לצידה. "רק עכשיו שמעתי. את בסדר?" הוא שאל שאלה
רטורית.
"לא ממש." היא ענתה בקול צרוד.
"לא ידעתי שכל כך אהבת אותו." הארי חיבק את כתפה.
"אני לא אהבתי אותו." תיקנה אותו ג'יני. "האמת היא שרציתי
להיפרד ממנו כבר מזמן, אבל לא חשבתי שהוא יקדים אותי." השעינה
ג'יני את ראשה על ידו של הארי.
"אז את לא אמורה לשמוח?" הארי כבר היה מבולבל.
"ממש לא! הוא בכל זאת היה החבר הראשון שלי, ובכל זאת היינו
ביחד כמעט חצי שנה. והסיבה שבגללה הוא נפרד ממני.... זה כל כך
נורא שאני לא רוצה להמשיך לדרוך במקום, שאני רוצה יותר מהקשר
שלנו?" שאלה אותו ג'יני.
"תאמיני לי שאני מבין אותך, אבל אני אחד ממעטים. רוב הבנים
בגילנו לא מחפשים קשר רציני." הסביר לה הארי.
"למה הייתי חייבת להיתקע עם ילד קטן? למה אני לא יכולה למצוא
מישהו בוגר, כמוך..." ג'יני פתאום קלטה מה היא אומרת והסמיקה.
הארי הסמיק גם. "ג'יני, את יודעת שזה נורא מחמיא לי, אבל אני
מאוהב בצ'ו."
"נכון, צ'ו..." נזכרה ג'יני. "מה באמת קורה איתך ועם צ'ו?
יצאתם כבר ביחד?"
"עוד לא. דיברתי איתה אתמול והצעתי לה לצאת איתי עוד שבועיים,
כשנצא שוב להוגסמיד," השיב הארי. "והיא הסכימה."
"באמת? זה נהדר, אני שמחה בשבילך." ג'יני ניסתה לחייך.
"טוב, נראה לי שאני אחזור למטה ואגמור להכין את שיעורי הבית
למחר. את תהיי בסדר?" הארי הוריד את ידו מעל כתפה.
ג'יני הנהנה. "אני אהיה בסדר גמור, אל תדאג לי."
הארי חייך. "יופי. נתראה!" הוא קרא ויצא מהחדר. ג'יני נאנחה
וטמנה את ראשה בכרית.
כשהארי הגיע אל חדר המועדון הוא לא מצא שם את רון והרמיוני.
"הם הלכו לספריה, להביא כמה ספרים לשיעורי הבית בשיקויים." קרא
לעברו סטנלי תומפסון, תלמיד השנה הרביעית. הארי הנהן והתיישב
על הספה שבה ישב מקודם. הוא הביט על שיעורי הבית שלו וניסה
להתרכז, אך הוא לא הצליח. הוא לא הבין מדוע הוא לא מצליח
להתרכז, אז הוא סגר את הספר ויצא מחדר המועדון אל מסדרון בית
הספר. הוא החל ללכת במסדרונות, חושב על התהפוכות שהתרחשו בחייו
מאז תחילת השנה. כעבור מספר דקות הוא מצא עצמו עומד מול הפסל
הגדול שעמד ליד משרדו של דמבלדור. הוא לא הספיק אפילו לחשוב מה
לעשות הלאה, כשהוא שמע את קולו של דמבלדור. "שלום לך, הארי!
חיפשת אותי?"
הארי סובב את ראשו הצידה וראה את דמבלדור עומד לידו ומסתכל
עליו בחיוך.
"האמת היא שאני לא יודע...." התלבט הארי.
"אתה רוצה לדבר איתי על משהו?" שאל דמבלדור.
"כן." החליט הארי.
"מקק שוקולד." אמר דמבלדור, והפסל זז הצידה.
שניהם עלו במדרגות הלולייניות עד שהגיעו למשרדו של דמבלדור.
"היכנס, הארי." הזמין אותו דמבלדור.
הוא עצמו התיישב מאחורי שולחנו, והארי התיישב על כיסא שעמד
מלפניו.
דממה השתררה בחדר, וכעבור דקה ארוכה דמבלדור הפר אותה. "על מה
רצית לדבר, הארי?"
"קרו לי לאחרונה כמה דברים די מבלבלים...." אמר הארי בשקט.
"מה למשל?" הסתקרן דמבלדור.
"סנייפ." השיב הארי. "ביקשת ממנו לדבר איתי?"
דמבלדור הנהן. "אכן כן. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אני חושב
שבזמן הקרוב תצטרך להיות מוקף בכמה שיותר ידידים, ולא אויבים.
מה עוד?"
"סיריוס. הוא סיפר לי משהו, שקצת תפס אותי בלתי מוכן. הוא
ואימא שלי... הם בגדו באבא שלי לפני שנולדתי," אמר הארי בקושי
רב.
"אני יודע," אמר דמבלדור בכובד ראש. "ואני רוצה שתדע דבר אחד-
אל תשפוט בני אדם על פי מעשיהם, אלא על פי לבם. הכרתי את אימא
שלך, ואני עדיין מכיר את סיריוס, ואני יודע בביטחון שזאת הייתה
טעות בתום לב."
"אתה צודק," הנהן הארי והרהר על דבריו האחרונים.
"עוד משהו?" שאל דמבלדור.
"מירנדה פטי. באמת ידעת כל הזמן שהיא קרוקשנקס?" המשיך הארי
בשאלותיו.
"לא כל הזמן, אלא רק מסוף השנה הקודמת, כשהיא באה אלי למשרד.
עוד משהו?"
"לא. אני חושב שזהו בינתיים. תודה רבה לך על זמנך, פרופסור
דמבלדור." הארי הודה לו.
"על לא דבר." דמבלדור חייך. "להתראות הארי!"
"להתראות!" קרא הארי ויצא בחזרה אל המסדרון שבו טייל מספר דקות
קודם.
הוא יצא אל המדשאות כדי להתאוורר. הוא טייל על הדשא הלח כשידיו
מונחות מאחורי גבו. כשהוא התקרב לספסל הקבוע שלו ושל סיריוס,
הוא שמע שני קולות מוכרים משוחחים.
"את יודעת, את היית מאוד משכנעת בתפקיד קרוקשנקס. בחיים לא
הייתי מנחש שאת אנימאגית." הוא שמע את סיריוס, אך קולו היה
שונה במקצת. הוא דיבר בטון שהארי לא שמע מעולם.
"תודה, אותו הדבר לגביך." ענה קולה של מירנדה. קולה היה רגיל,
אך מתחנחן.
"אז איפה היינו?" שוב סיריוס דיבר.
"לפני שלוש שנים, כשהגעת ללופין." השיבה לו מירנדה.
"נכון, אז תשמעי מה קרה ביום שהגעתי אליו...." התחיל סיריוס
להגיד, אבל הארי כבר לא שמע את ההמשך. הוא נרתע כמה צעדים
אחורנית.
"לא!" הוא חשב בבהלה. "גם הם? מה קורה פה? קופידון קפץ
לביקור?" הוא הלך בחזרה אל תוך הטירה.
כשנכנס דרך תמונת האישה השמנה הרמיוני ורון כבר היו שם. "הארי,
לאן נעלמת?" שאל רון.
"סתם, הלכתי לטייל קצת. קדימה, יש לנו עוד שלושה סיכומים להכין
לשיעור שיקויים מחר, בואו נמשיך." הוא הזכיר להם.
הם פתחו את הספרים שהביאו והחלו לדפדף שם, בחיפוש אחר תשובה
לשיעורי הבית.
הארי הביט על רון והרמיוני, על מבטיהם החטופים, ועל חיוכם הרחב
בכל פעם שעיניהם נפגשות. הוא הרגיש שהעניינים ביניהם מתחממים,
אך הוא העדיף לא לשאול אותם על כך בינתיים.
פרק 9- משחק עם סלית'רין
ערב אחד, כמה שבועות מאוחר יותר, הארי עמד ברחבת הקווידיץ' מול
שישה תלמידים מגריפינדור שישבו על ספסל ארוך.
"אוקיי, תקשיבו טוב. עוד יומיים יש לנו משחק נגד סלית'רין,
ואנחנו לא במצב כל כך טוב בינתיים." הארי היה הקפטן של קבוצת
הקווידיץ' של גריפינדור כבר שנה שלישית ברציפות. "סטיבנסון,
אתה חייב לנסות לעוף יותר מהר. לכל שחקני סלית'רין יש מטאטא
נימבוס 2003 ולכן אין לנו הרבה ברירה אלא להתאמץ יותר. ג'ונס,
אתה לא מרוכז! אתה חייב לנסות לשמור על החישוקים יותר טוב! אני
יודע שאתה חדש אבל זה לא תרוץ. מינלי, אנחנו לעולם לא ננצח אם
המרביצנים ימשיכו לפגוע בנו כל הזמן! גם את צריכה להתרכז יותר
במשחק." הארי עצר כשראה את מבטיהם המתוסכלים של השחקנים.
"היי, אני יודע שזה קשה לקבל ביקורת לא טובה. כולכם שחקנים
טובים, אבל זה לא מספיק להיות שחקנים טובים. אתם חייבים להיות
יותר טובים, אתם חייבים להיות מעולים, הכי מעולים שאפשר!
מחרתיים יש לנו משחק עם סלית'רין, המשחק הראשון שלנו, ואני
רוצה שנכסח להם את הצורה!"
הארי ראה שהם מרותקים, והוא צעק. "אתם איתי?"
"כן, קפטן!" צעקו כולם בחזרה.
הארי חייך. "יופי, זאת הגישה. עכשיו תחזרו לחדרים שלכם, ותשנו
טוב טוב, כי מחר האימון האחרון שלנו לפני המשחק. אתם
משוחררים!" הארי סיים ותפס את תיק הקווידיץ' שלו שעמד על הרצפה
לצדו. כל השחקנים קמו מהספסל והחלו ללכת לכיוון הטירה, חוץ
מתלמידה אחת שנשארה יושבת על הספסל.
"גילברט, יש איזו בעיה?" הארי שאל אותה.
היא קמה מהספסל והביטה עליו בעיניים מעריצות. "רק רציתי שתדע,
הארי, שאתה קפטן מעולה, ושאתה ממש יודע איך לשמור על המוראל
שלנו גבוה. ואתה גם משחק ממש מדהים..."
"תודה, גילברט." חייך הארי והחל ללכת לכיוון טירת הוגוורטס.
"בבקשה, תקרא לי מיה." מיה רצה אחריו.
"בסדר, מיה." הארי הנהן והמשיך ללכת. מיה נשארה מאחוריו ובהתה
בו. הארי משך בכתפיו ונעצר. "עוד משהו, מיה?" הוא שאל בקוצר
רוח.
"אה, לא... רק רציתי לראות אותך הולך..." גמגמה מיה.
הארי הסמיק ונכנס לטירה. הוא נכנס לחדר המועדון בטירת
גריפינדור ומצא שם את רון והרמיוני מכינים שיעורים ב"שינוי
צורה".
"היי, הארי!" קראו שניהם כשראו אותו.
"איך היה האימון?" שאלה הרמיוני, בעוד היא מנסה להפוך את רון
לצב.
"מתיש." השיב הארי וזרק עצמו על הספה. "ואיך את מתקדמת עם
שינויי צורה של בני אדם?"
"מעולה!" הרמיוני הניפה את שרביטה ורון נהפך לצב ענקי. שריונו
הענק שקע בספה, והוא נופף בידיו וברגליו באי נוחות.
"רון, אתה נראה טוב!" צחק הארי. הצב הזעיף פנים לעברו.
"עכשיו אני רק צריכה לנסות להפוך אותו לצב קטן." הרמיוני דפדפה
בספר הלימוד שלה.
היא הניפה שוב את שרביטה ורון חזר לצורתו המקורית. "רון, טוב
שחזרת אלינו!" הרמיוני חיבקה אותו.
"את לא הופכת אותי עוד פעם לצב!" רון הזהיר אותה.
"אבל אין לי ברירה, רון, אני צריכה להפוך אותך לצב קטן, ולא
לצב בגודל של בן אדם!" היא הסבירה לו.
"אז תשני את הארי!" הציע רון והביט על הארי. הרמיוני סובבה את
ראשה והביטה בעיניים נוצצות על הארי העייף. "אני עייף, אני
הולך לישון!" מיהר הארי להגיד וברח מחדר המועדון לכיוון חדרו.
הארי לבש את הפיג'מה שלו ונשכב על מיטתו. הוא שכב כמה דקות עם
עיניים עצומות וחשב על המשחק נגד סלית'רין שעומד להתקיים
יומיים מאוחר יותר. זו שנתו האחרונה כקפטן קבוצת הקווידיץ' של
גריפינדור, והוא ידע שזו הזדמנותו האחרונה להביא את גביע הבית
לגריפינדור כקפטן.
בשנתיים הקודמות הוא היה מאוד קרוב להגיע לגביע הבית, אך בגלל
כמה תקריות שלא היו בשליטתו הדבר לא היה אפשרי.
בשנתו החמישית הוא נפצע לאחר "פגישה" עם וולדמורט ולא יכל
לשחק, ובשנתו השישית חצי משחקני קבוצתו חלו בהרעלת קיבה מסיבה
לא ידועה. עד היום הארי חושד בסלית'רין כאחראים לכך.
הארי שמע את דלת החדר נפתחת. הוא פקח את עיניו וראה את סיריוס,
כלומר סנאפלס, נכנס לחדר. הוא הביט שוב וראה את מירנדה, כלומר
קרוקשנקס, עומדת ליד הדלת ומתחילה ללכת לכיוון מגורי הבנות.
"עוד פעם הם היו ביחד?" חשב הארי בלבו. הוא החליט לשאול את
סיריוס על כך, אך נרדם לפני שהספיק להוציא מילה מפיו.
יומיים מאוחר יותר הארי עמד שוב ברחבת הקווידיץ' ודיבר אל
שחקני קבוצתו. הפעם כל המושבים ברחבה היו מלאים במאות תלמידים
נרגשים ושמחים, כל אחד מעודד לטובת הקבוצה שהוא מעדיף. למעשה,
תלמידי סלית'רין עודדו לסלית'רין וכל היתר עודדו לגריפינדור.
אף אחד לא רצה שסלית'רין יזכו שוב בגביע הבית.
"זהו זה. המשחק הראשון שלנו. ולא סתם משחק ראשון, אלא משחק נגד
סלית'רין." אמר הארי. "אמנם סלית'רין טובים, אבל אנחנו טובים
יותר. אתמול באימון הוכחתם לי שאתם מסוגלים ליותר, ועכשיו אני
רוצה שתשחקו מכל הלב, ותזכרו שגם אם לא ננצח זה לא סוף העולם."
הארי נעצר כשראה את מבטיהם התמהים של השחקנים. "אבל אין סיבה
להזכיר זאת, בגלל שאנחנו בטוח ננצח! אתם איתי?" הוא צעק.
"כן, קפטן!" הם צעקו בחזרה, ועלו אל המגרש.
גם שחקני סלית'רין עלו אל המגרש. הם נראו בטוחים בעצמם, והארי
לא האשים אותם על כך. כל אחד מהם היה בריון גדול ושרירי, והם
אחזו במטאטאי נימבוס 2003 החדשים. מאדאם הוץ' הורתה להארי
ולמאלפוי ללחוץ ידיים. מאלפוי חייך בשטניות לעברו של הארי,
והארי חייך בחזרה. הייתה לו הרגשה טובה לגבי המשחק הזה. הם
לחצו ידיים והתנתקו במהירות. על פניו של מאלפוי הייתה הבעת
גועל.
הארי סרק במבטו את תלמידי בית הספר הנרגשים. רובם אחזו שלטים
שאמרו: "קדימה, הארי פוטר!", "גריפינדור המנצחת!", "גביע הבית
לפוטר!" ועוד. לעומתם תלמידי סלית'רין אחזו שלטים שאמרו: "פוטר
הלוזר!", "גריפינדור מסריחה!", "מאלפוי המנצח!" ועוד. הארי
המשיך לסרוק בעיניו את הנוכחים, וראה את סיריוס יושב לצידה של
מירנדה, שהייתה בצורתה האנושית. היא ישבה ליד פרופסור מק'גונגל
ושתיהן עודדו ביחד את גריפינדור. לא רחוק מהן ישבו רון
והרמיוני המאוד נרגשים. הם נופפו להארי כשראו אותו מביט עליהם,
והוא נופף בחזרה. ליד רון ישבה ג'יני. הארי הבחין לראשונה כמה
שהיא נראית טוב. היא לבשה חצאית ארוכה וחולצה צמודה, שהזכירו
לו שהיא כבר לא ילדה. שיערה האדמוני הארוך גלש ברכות על כתפיה.
ג'יני הבחינה במבטו וחייכה אליו. הוא חייך בחזרה, ופתאום נזכר
בצ'ו. הוא העביר את מבטו לתלמידי רייבנקלו וראה שם את צ'ו,
שפטפטה בעליזות עם חברותיה. הם יצאו יחד לפני כשבוע כשהיו
בהוגסמיד. הייתה להם פגישה נעימה, והם דיברו כמעט על הכול, אבל
הארי הרגיש שמשהו היה חסר. הוא לא ידע מה זה היה, אך משהו לא
היה שם.
"ברוכים הבאים למשחק הקווידיץ' הראשון השנה!" נשמע קולו של
סטנלי תומפסון, תלמיד השנה הרביעית בגריפינדור. "בצד אחד יש
לנו את קבוצת גריפינדור, שלמרות שלא ניצחה בשנתיים האחרונות,
אנחנו יודעים שהיא הקבוצה הכי טובה בהוגוורטס! ובצד השני יש
לנו את סלית'רין, שהיא קבוצה... לא רעה! והמשחק מתחיל!"
תלמידי סלית'רין נעצו בסטנלי מבט זועם. שחקני שני הקבוצות עלו
על מטאטאיהם והמריאו לאוויר. הם חיכו לשריקת הפתיחה. הכדורים
שוחררו לאוויר ומאדאם הוץ' שרקה במשרוקית.
"והכדורים משוחררים! הקואפל אצל ריין, והוא מעביר לגרין, וליין
חטפה אותו! יפה מאוד ליין! מליין לסטיבנסון, מסטיבנסון
לרוזנברג, וגריפינדור קולעת שער! עשר נקודות לגריפינדור!"
הארי שמח כששמע את הקליעה המהירה של גריפינדור, והמריא גבוה
יותר במטאטאו. הוא כבר לא שמע את מחיאות הכפיים וצעקות הקהל.
הוא אהב לעוף גבוה, לשכוח מהכול, לחשוב רק על המשחק. הוא עף
במעגלים וחיפש בעיניו את הסניץ' המוזהב. הוא הרים את עיניו
וראה את מאלפוי מולו מביט בו במבט רצחני. הוא ידע שגם בשביל
מאלפוי זו ההזדמנות האחרונה להביא את גביע הבית לסלית'רין
כקפטן קבוצת הקווידיץ'.
מספר דקות הארי ריחף באוויר, מחכה לראות נצנוץ זהב.
"הארי! הסניץ'!" הוא שמע את לונה ליין צועקת. הארי סרק את
סביבתו וראה את הסניץ' המוזהב מרחף מספר מטרים תחתיו. כנראה
שמאלפוי גם קלט את הסניץ', כי הוא התחיל לטוס לכיוונו. הארי טס
כלפי מטה, דבר שגרם לקהל לעצור את נשימתו. הסניץ' התקרב אליו
מצד אחד, ומצד שני מאלפוי התקרב אליו ונראה די כועס. הארי
המשיך לצנוח כלפי מטה כשמבטו ממוקד בסניץ'. מאלפוי הגיע אליו
ותפס במטאטאו. הארי שמע צרחות מסביבו. "תעזוב אותו!" מישהו
קרא.
הארי סובב את ראשו הצידה והביט במאלפוי בזעם. הוא סינן מבעד
לשיניו. "תעזוב אותי, מאלפוי!"
מאלפוי הביט בו בחיוך של ניצחון. "אין סיכוי, פוטר." הוא צחק.
הארי החזיר את מבטו לסניץ', אך הסניץ' כבר נעלם. הארי שלח את
ידו לכיסו והחל להוציא את שרביטו, אך לפתע צעקה נשמעה לידו.
הארי הסתובב וראה שהמטאטא של מאלפוי הועף כמה מטרים אחורנית,
ומאלפוי היה מבולבל ומסוחרר. הארי החל להתרחק ממנו, כשראה
נצנוץ זהב ליד כתפו השמאלית של מאלפוי. מאלפוי עדיין היה
מבולבל, ולא הבחין בו. הארי דהר על מטאטאו עד שהגיע לסניץ'
ותפס אותו. הוא החל לרדת למטה עם מטאטאו, כשידו מאוגרפת.
כשהגיע לאדמה הוא נעמד על רגליו ופתח את ידו. קריאות שמחה
נשמעו מכל עבר.
"פוטר תפס את הסניץ' המוזהב! מאה חמישים נקודות לגריפינדור!
והתוצאה הסופית- ארבעים נקודות לסלית'רין, ומאתיים נקודות
לגריפינדור!" נשמע קולו הנרגש של סטנלי.
הארי נשם לרווחה, וכל שחקני קבוצתו נחתו על האדמה בקריאות צהלה
והרימו אותו. שחקני סלית'רין נחתו על האדמה כשמבט מאוכזב על
פניהם. "יופי, מאלפוי..." מלמל אחד מהם כשמאלפוי התאושש ונחת
גם הוא. מאלפוי הביט בקנאה על הארי ועל כל התלמידים והמורים
שבאו אליו ולחצו את ידו בהתרגשות. "יום יבוא פוטר, ואתה
תשלם..." הוא סינן.
כולם באו להארי וברכו אותו על המשחק הקצר והמרתק. ג'יני התקרבה
אליו באיטיות, מפלסת את דרכה בין ערמות התלמידים שמבקשים לדבר
איתו או רק לראות אותו. "הארי!" היא קראה, קולה נבלע בין קולות
ההמון. הוא הבחין בה ונופף אליה בידו, אך אז הוא הבחין בצ'ו
שהתקרבה אליו מצדו השני.
"הארי! שיחקת נפלא!" צ'ו קראה אליו. "תודה," הוא חייך אליה.
"אבל כל הקבוצה שלי שיחקה נפלא." הוא חייך אל שחקני קבוצתו
שהצדיעו לו. ג'יני הצליחה להגיע אליו, אך אז היא ראתה אותו
מדבר עם צ'ו. היא התרחקה משם מאוכזבת. לרגע היא באמת חשבה
שאולי הוא מרגיש משהו כלפיה. איך היא יכלה להיות כל כך טיפשה?
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא הייתה מאוהבת בהארי פוטר, בילד
שניצל מקללתו של זה-שאת-שמו-אין-לומר. ובשש השנים האחרונות היא
כבר הבינה שוב ושוב שאין לה סיכוי איתו.
"ג'יני, הארי עוד שם?" רון עמד מחוץ להמון עם הרמיוני וחיפש
בעיניו את הארי.
"כן..." מלמלה ג'יני ורצה משם כשדמעה זולגת מעיניה.
"ג'יני?" רון קרא אחריה, אך היא כבר נעלמה. הוא החל ללכת
לכיוונה.
"אתה תישאר פה ותחפש את הארי." הרמיוני תפסה בזרועו. "אני אדבר
עם ג'יני."
רון הנהן והרמיוני רצה אל הטירה, ונכנסה למגדל גריפינדור. היא
עלתה אל חדר בנות השנה השישית ודפקה על הדלת. "ג'יני, זאת
הרמיוני!" היא קראה.
"היכנסי." היא שמעה את ג'יני אומרת חלושות.
הרמיוני פתחה את הדלת, נכנסה אל החדר וסגרה את הדלת אחריה. היא
מצאה את ג'יני יושבת על מיטתה, מחבקת את כריתה, כשפניה רטובות
מדמעות.
הרמיוני התיישב לצידה. "ג'יני, מה קרה?"
ג'יני הסתובבה אליה. "למה הוא לא שם לב אלי?" אמרה ג'יני בקול
רועד.
"מי? הארי?" תמהה הרמיוני. ג'יני הנהנה.
הרמיוני חייכה. "אה, עכשיו אני מבינה הכול. את עוד מאוהבת
בהארי?" היא שאלה.
"כן." לחשה ג'יני.
"אני רוצה לספר לך משהו. אני הייתי מאוהבת בהארי במשך שלוש
שנים." התוודתה הרמיוני.
ג'יני בהתה בה בתדהמה. "באמת? אבל.."
"וזה נגמר בשנה הרביעית, כשסוף סוף ראיתי את רון האמיתי, ואז
הוא תפס את לבי. אני לא יודעת למה התאהבתי בהארי. הוא טיפוס
כזה, הגיבור המיוסר והשקט. קל מאוד להתאהב בו." הרמיוני קטעה
אותה.
בעיניה של ג'יני היה מבט עצוב. "אני מרגישה עכשיו יותר טוב..."
היא אמרה בציניות.
"לא לזה התכוונתי." הסבירה לה הרמיוני. "התכוונתי שקשה לדעת עם
הארי. כל הבנות כמעט מתאהבות בו בשלב כלשהו, ואצל חלק מהן זה
רציני יותר, כמו אצלך." היא ליטפה את שיערה. "אין לך מה לדאוג
בקשר לצ'ו, אני מכירה את הטיפוס שלה, ואני בטוחה שהם ייפרדו
תוך מקסימום שלושה חודשים. בקשר אלייך, אני בטוחה שברגע שהארי
יבחין בך באמת הוא יתאהב בך בקלות. את ילדה ממש מקסימה, ואת רק
צריכה לנסות קצת למשוך את תשומת ליבו. ראיתי איך הוא הסתכל
עלייך היום לפני תחילת המשחק, ואני חושבת שאת בדרך הנכונה."
הרמיוני קרצה.
"באמת? את באמת חושבת ככה?" נרגעה ג'יני. "ואו, תודה לך,
הרמיוני. את חברה ממש טובה."
"על לא דבר." הרמיוני קמה. "אם תצטרכי עזרה את יודעת ממי
לבקש!" הרמיוני יצאה מן החדר.
חיוך גדול עלה על שפתיה של ג'יני והיא נשמה לרווחה.
פרק 10- ביקור אצל האגריד
בוקר אחד התעורר הארי עם חיוך גדול על פניו. הוא חלם בלילה
שהוא מביס את לורד וולדמורט והורג אותו, וכל תומכיו מוכנסים
לאזקבאן. הארי קיווה שהוא יוכל להגשים את החלום הזה בקרוב. הוא
קם ממיטתו והלך אל חדר האמבטיה. הוא שטף את פניו והביט במראה.
"סדר את החולצה שלך!" קראה המראה. הארי התעלם ממנה ויצא מן
החדר. הוא ניגש אל מיטתו של רון וניער אותו. "רון!" הוא לחש.
"מה?" מלמל רון מתחת לשמיכתו. הארי משך את השמיכה שלו מעליו
ורון רעד מקור. "מה?" הוא קרא.
"שקט, שלא תעיר את האחרים." הזהיר אותו הארי. "קום, אנחנו
הולכים לבקר את האגריד."
רון התיישב על מיטתו בעצלתיים. "עכשיו? זה יום שבת, אני רוצה
לישון!"
"אבל כמעט ואין לנו זמן לבקר אותו, כל אחד בגלל הסיבות שלו."
הזכיר לו הארי. הארי היה עסוק בחודשיים האחרונים עם צ'ו ועם
הקווידיץ', הרמיוני הייתה עסוקה בחרישה על כל המקצועות לקראת
מבחני הגמר שיתקיימו רק עוד שישה חודשים, ורון היה עסוק בלהביט
בה חורשת למבחנים.
"נו, טוב." נאנח רון וגרר עצמו מהמיטה לכיוון חדר האמבטיה.
"הערת כבר את הרמיוני?"
"לא, אני משאיר לך את התענוג." חייך הארי.
רון נעצר בפתאומיות והסתובב אל הארי. "לא, בבקשה לא! אתה יודע
איך הרמיוני מתעצבנת כשמעירים אותה מהשינה!"
"כן." הארי חייך בשביעות עצמית ולבש ג'ינס וסוודר. "אתה החבר
שלה, זו בעיה שלך!"
"הארי, אל תעשה לי את זה! הייתי מעדיף לפגוש שוב את פלאפי בחדר
קטן ואטום מאשר להעיר את הרמיוני בבוקר! אתה החבר הכי טוב
שלי!" רון כמעט ירד על ברכיו בתחינה.
הארי צחק. "תירגע, בן אדם. אני אבוא איתך, בסדר?"
"תודה." רון נשם לרווחה ורץ אל חדר האמבטיה. כשיצא ממנה לבוש
ומסורק הם הלכו אל חדר תלמידות השנה השביעית. הם פתחו את הדלת
בזהירות והציצו פנימה. הרמיוני שכבה על המיטה הקרובה לדלת
כשפניה מופנות לכיוון השני.
הם נכנסו לחדר על קצות אצבעותיהם, נזהרים שלא להרעיש. רון
התכופף מעל מיטתה של הרמיוני ולחש לתוך אוזנה. "הרמיוני,
תתעוררי!" הרמיוני הושיטה את ידה וסילקה אותו מתוך שינה. רון
התכופף אליה שוב ונשק לה על שפתיה. היא עדיין לא התעוררה. הוא
החל לנער אותה קלות....
"תעזוב אותי!" היא צרחה. בעיניים עצומות היא הניפה את ידה
ונתנה לו סטירה מצלצלת על לחיו. רון נרתע לאחור בכאב.
"הרמיוני!" הוא צעק.
היא פקחה את עיניה באיטיות, וכך גם עשו יתר הבנות בחדר. "רון?
אוי, אני מצטערת!" היא קמה ממיטתה וליטפה את לחיו בדאגה. "לא
התכוונתי! מתוק שלי, זה כואב?"
"כן." מלמל רון בפנים מכווצות מכאב. "את ממש חזקה, את יודעת?"
"מסכן שלי..." היא נשקה לו ברכות על לחיו האדומה. "יותר טוב?"
רון הנהן.
"יופי. עכשיו, למה הערתם אותי?" הגיעה הרמיוני סוף סוף לשאלה
המרכזית.
"אנחנו הולכים לבקר את האגריד." אמר הארי, שעד עכשיו התאמץ
מאוד שלא לפרוץ בצחוק למראהו של רון המיוסר.
"שקט שם!" צעקה אחת הבנות.
"טוב, חכו לי בחדר המועדון ואני ארד אחרי שאני אתארגן." לחשה
הרמיוני.
רון והארי הנהנו בצייתנות ויצאו מהחדר.
הארי עבר בדרך בחדרם וסימן לסיריוס לבוא אתם, והם ירדו אל חדר
המועדון.
כעבור כמה דקות הרמיוני הצטרפה אליהם, והם יצאו אל המדשאות.
כשהגיעו אל בקתתו של האגריד, שומר הקרקעות, הם דפקו על הדלת.
"מי זה שם?" שמעו את קולו העבה של האגריד.
"הארי, רון והרמיוני." השיב הארי.
הם שמעו את צעדיו הכבדים של האגריד, והדלת נפתחה. "שלום לכם!
מזמן אני לא ראיתי אתכם! תכנסו!" הוא קרא בעליזות.
הם נכנסו לבקתה. "האגריד, מה שלומך?" שאל הארי.
האגריד התיישב על כורסא גדולה וסימן להם לשבת גם. "נהדר! אני
קיבלתי פה מכתב מביקי! האיש שמגדל אותו עכשיו הוא אמר לי שביקי
בריא ונהנה מאוד אצלו. אני כל כך שמחתי כשקראתי את מה שהאיש
הוא כתב לי."
"זה נהדר, האגריד!" קראה הרמיוני. "אני שמחה שהכול הסתדר
לטובה."
"ומה עם מאדאם מקסים?" קרץ לו רון.
"רון, אמרתי לך כבר לא להביך אותו." התרגזה הרמיוני.
"רון הוא שאל בסדר." הרגיע אותה האגריד. "אני אבוא אליה בחופשת
חג המולד, עוד פחות מחודש. מה אתם תעשו בחג המולד?"
"אני נשאר, כרגיל." אמר הארי קצרות.
"גם אני נשאר, שוב. ההורים שלי נוסעים עם פרסי לבקר את צ'רלי
ברומניה." אמר רון.
"ההורים שלי נוסעים לנופש בפריז, אז גם אני אשאר בהוגוורטס."
הודיעה הרמיוני.
האגריד קם מכורסתו. "אתם רוצים עוגיות? אני הכנתי פה לפני
שהגעתם." הציע להם.
"אה, לא תודה, אני לא רעב." רון מיהר לחפש תירוץ. הוא זכר
שהעוגיות של האגריד היו הדבר הכי מגעיל בעולם.
"גם אני לא, רק עכשיו התעוררתי." הארי הצטרף אליו.
"אני אשמח, תודה." חייכה הרמיוני בנימוס. כשהאגריד הלך למטבח
להביא את העוגיות הארי ורון הסתכלו עליה במבט של "השתגעת?"
הרמיוני מיהרה להסביר את עצמה. "אל תדאגו, אני לא הולכת לאכול
אותן באמת." היא הביטה עליהם במבט של "אני לא מאמינה שאפילו
חשבתם שאני אוכל אותן באמת."
רון והארי הביטו אחד בשני בתמיהה, ואחר כך הפנו את מבטם
להאגריד שחזר מהמטבח.
"הנה, בתאבון!" הוא הניח צלחת מלאה בעוגיות על השולחן.
רון והארי בהו בה כשהיא התכופפה לקחת עוגיה מהצלחת. אפילו
סיריוס בהה בה במבט נדהם.
"האגריד, אתה יכול להראות לי את המכתב מביקי?" הרמיוני החזיקה
את העוגיה קרוב לפיה, אך עדיין לא נגסה ממנה.
"כמובן!" שמח האגריד וקם שוב להביא לה את המכתב. הרמיוני מיהרה
להוציא את שרביטה מכיס מכנסיה והצביעה על העוגיה. העוגיה נעלמה
בפיצוץ קל וכמה פרורים עפו על בגדיה. היא חזרה על הפעולה עם
עוד כמה עוגיות.
"זה היה נורא טעים, האגריד!" קראה הרמיוני כשהאגריד חזר עם
המכתב. "אני כבר שבעה."
האגריד חייך חיוך גדול. "אני שמח שהיה לך טעים!" הוא הושיט לה
את המכתב. הארי ההמום לחש לרון ההמום גם הוא. "החברה שלך
משוגעת, אתה יודע את זה?"
רון הנהן בכניעה, כמי שקיבל עובדה זו כבר מזמן.
הם ישבו אצל האגריד במשך כמה שעות, פטפטו וצחקו, כמו בימים
הטובים.
בשלב מסוים הארי אמר. "טוב, אני חושב שהגיע הזמן שנלך. כבר
צהרים."
"כן, באמת כדאי שנלך. נהנינו מאוד, האגריד." הרמיוני קמה
מהספה, וכך עשו גם רון והארי.
"אנחנו נשתדל לבקר אותך שוב בזמן הקרוב." הבטיח לו רון.
"אני מקווה שזה יהיה כמה שיותר קרוב." שמח האגריד, וליווה אותם
לדלת ביתו.
הם נפרדו ממנו, והחלו ללכת לכיוון הטירה.
"אגב, הרמיוני, נזכרתי שלא הודיתי לך על שעזרת לי במשחק
הקווידיץ' נגד סלית'רין, לפני כמה שבועות. אז תודה!" אמר הארי
בדרך.
"על מה אתה מדבר?" השתוממה הרמיוני.
"את יודעת, שהעפת את מאלפוי הצידה כשהוא תפס את המטאטא." הזכיר
לה הארי.
"אני לא עשיתי את זה. כנראה מישהו אחר עזר לך."
"אה, הייתי בטוח שזאת היית את. מעניין מי עזר לי." הרהר הארי.
"בטח זה היה סנייפ, כמו שהוא עזר לך בשנה הראשונה שלנו." נזכרה
הרמיוני.
"לא נראה לי." רון הניד את ראשו לשלילה. "כמה פעמים הוא יכול
לשחק את המלאך התורן של הארי?"
"טוב, זה יכול להיות הרבה אנשים. כנראה שנצטרך לחכות ולראות."
סיים הארי את הנושא.
סיריוס נבח כשהם עברו ליד הספסל שמוחבא מאחורי שיחים. הם
נעצרו.
"נראה לי שסנאפלס רוצה לדבר. נתראה בארוחת הצהריים!" הוא נפרד
מרון והרמיוני והלך אל הספסל. הוא חיכה שסיריוס יחזור לצורתו
והתיישב על הספסל. " שלום, סיריוס!" הוא חייך. "מזמן לא
התראינו!"
"שלום, הארי." חייך סיריוס גם הוא. "רציתי להגיד לך כמה
דברים."
"מה?" שאל הארי בסקרנות.
"יש נושא חשוב שאנחנו צריכים לדבר עליו. לפני זה, סנייפ הוא
אכן זה שעזר לך במשחק הקווידיץ'. ראיתי אותו."
"באמת?" התפלא הארי. "הרמיוני צדקה?"
סיריוס הנהן. "אני מניח שהוא באמת מנסה להרשים את דמבלדור.
אולי הוא חושב שזה יביא לו את משרת המורה להמכ"א כשהיא
תתפנה... אבל נעזוב את הנושא הזה. רציתי לדבר איתך על
וולדמורט..."
"מירנדה איתרה את פטיגרו?" קטע אותו הארי בהתרגשות. הוא קיווה
שאולי הוא יקבל בקרוב את ההזדמנות להגשים את החלום שחלם
בלילה.
"לא, עוד לא." הרגיע אותו סיריוס. "אבל עשיתי מחקר בחודשים
האחרונים, כשהיית בשיעורים, ומצאתי דרך להביס את וולדמורט."
הארי הביט בו בציפייה.
"כפי ששנינו יודעים, הדרך היחידה להרוג אותו היא בעזרת קללת
ה'אבדה קדברה'. אך זה לא כל כך פשוט- כדי להשתמש בקללה זו
למטרת הריגה, הקוסם צריך להיות קוסם חזק ביותר. אתה היחיד
שיכול להרוג אותו, הארי. אתה שרדת את קללתו, והוא נוצר מחדש
מאוחר יותר בעזרת הדם שלך. אתה חושב שתהיה מוכן לכך?" שאל
סיריוס.
"כמובן!" קרא הארי. "לא הייתי מוכן לקבל דרך אחרת. אני רוצה
להיות זה שיזכה להרוג אותו. זאת תהיה הנקמה המתוקה שלי." אמר
הארי בדרמטיות.
"יש מכשול, אבל מצאתי לו פתרון. אחרי שתהרוג את וולדמורט אתה
תהיה חסר הגנה, ואוכלי המוות בוודאי ינסו להרוג אותך כנקמה. יש
קסם שחוסם קללות. הוא קסם די מסובך, והוא משפיע רק עשר דקות,
אבל זו הברירה היחידה. אתה לא תוכל להשתמש בו עם וולדמורט,
מפני שהוא ימנע ממך לקלל אותו, אבל הוא יעזור עם אוכלי
המוות."
הארי היה מרותק. "זהו? זה נשמע כל כך פשוט."
"הארי, אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? אתה תהיה חסר כל הגנה
עם וולדמורט. זה יהיה דו-קרב שבו מנצח מי שלא מת." הביט בו
סיריוס במבט מודאג.
"אני בטוח!" השיב הארי באומץ.
"אולי כדאי שתחשוב על זה. אתה עלול לא לצאת משם בחיים...."
"אני רוצה להרוג אותו!" צעק הארי. "הוא רצח את ההורים שלי בדם
קר. אני רוצה את הנקמה שלי! אני רוצה לראות את המבט על הפנים
שלו שניה לפני שהוא ימות!"
סיריוס השפיל את עיניו לרצפה. "בסדר, הארי. אני מבין אותך, אבל
לפחות תבטיח לי שתחשוב על זה."
"אני אחשוב על זה." הבטיח הארי ונשם עמוק. "אבל מה האופציה
השניה שלנו? אם אני לא אבוא אליו הוא יבוא אלי!"
"תמיד יש אלטרנטיבות, הארי. רק תחשוב על זה." סיריוס קם מהספסל
והתכונן להפוך עצמו לכלב, כשהארי עצר אותו.
"אני רוצה לשאול אותך משהו." אמר הארי בשקט.
סיריוס חזר לספסל והביט על הארי. "מה?" שאל.
"מה קורה בינך לבין מירנדה?" הארי סוף סוף שאל את השאלה
שהטרידה אותו שבועות רבים.
"כלום, אנחנו סתם ידידים, למה?" סיריוס היתמם.
"לפני יותר מחודש שמעתי אתכם בטעות מדברים, פה על הספסל.
ובהרבה מקרים אחרים ראיתי אתכם ביחד."
"כמו שאמרתי, אנחנו ידידים. זה נחמד שיש אנימאגים אחרים להחליף
אתם חוויות." הסביר סיריוס בחיוך. "רצית לשאול עוד משהו?"
"לא, זה הכול." הארי משך בכתפיו.
סיריוס שינה את עצמו בחזרה לכלב, ושניהם צעדו אל הטירה. הם
הגיעו בדיוק בזמן לארוחת הצהריים.
הארי התיישב במקומו ליד רון והרמיוני וסיריוס התיישב
למרגלותיו.
"הארי, צ'ו מסתכלת עליך." רון אמר להארי באמצע הארוחה.
הארי סובב את ראשו לכיוון שולחן רייבנקלו, וראה שאכן צ'ו
מסתכלת אליו. הוא חייך אליה, ופתאום היא קמה מכיסאה וניגשה
אליו.
"היי, הארי!" היא חייכה.
"היי, צ'ו!" הוא קרא, עדיין מחייך.
"רציתי לשאול אותך, אתה נשאר פה בחג המולד?" היא הניחה את ידה
על כתפו, דבר שהעביר בו צמרמורת. רון והרמיוני הבחינו בכך,
והחליפו מבטים משועשעים.
"כן. ואת?" הוא השיב בקצרה.
"כן. אז חשבתי שאולי תרצה לצאת איתי, או סתם לבלות ביחד." היא
הציעה בשקט.
"כמובן, אני אשמח!" הוא השיב, וצ'ו חזרה לשולחנה.
"הארי, למה אתה עדיין מתרגש לידה? הרי יצאתם ביחד כבר כמה
פעמים." רון שאל אותו כשצ'ו התיישבה במקומה.
"אני לא יודע, יש בה משהו שמאיים עלי. אולי זה בגלל שבכל פעם
שניסיתי לנשק אותה היא נרתעה." הארי השפיל את עיניו בעצב.
"עוד לא התנשקתם?" הרמיוני צעקה בתדהמה. כל יושבי האולם הפנו
את מבטם אליה.
"ששש...." השתיק אותה הארי. "את רוצה שכל העולם ישמע? כן, עוד
לא התנשקנו. ובעקרון לא הייתה לי בעיה עם העובדה הזאת, אלמלא
היא הייתה נרתעת בכזאת מופגנות. אני ממש לא יודע מה קורה
אתנו...."
"אל תדאג, הארי, יש הרבה דגים בים." הרמיוני החטיפה מבט
לכיוונה של ג'יני שישבה עם חברותיה לא רחוק מהם.
"אני כבר מתחיל לחשוב שזה לא נכון. אבל לא משנה, אני אדבר איתה
כשנצא ביחד בחג המולד. אני בטוח שסתם הגזמתי." הארי ניסה לעודד
את עצמו.
"כן, זה בטח העניין." רון הצטרף למאמצי העידוד.
פרק 11- חג המולד
הארי פקח את עיניו בבוקר ומייד נזכר. "זה חג המולד!"
הוא התיישב במיטתו וראה ערמת מתנות למרגלותיו. חיוך ענקי עלה
על שפתיו והוא הביט על מיטתו של רון. הוא עדיין ישן.
"רון!" הארי צעק וניער אותו. "קום! פותחים מתנות!!!"
רון פקח את עיניו בבהלה. "מה אתה רוצה ממני?" הוא מלמל.
"זה בוקר חג המולד! קיבלנו מתנות!" קרא הארי בהתרגשות. הוא כל
כך אהב את טקס פתיחת המתנות השנתי בחג המולד.
רון קפץ ממיטתו. "נכון, מתנות!" הוא קרא והתיישב בקצה מיטתו,
ליד ערמת המתנות שלו.
הארי התיישב ליד ערמת המתנות. הם הביטו אחד בשני. "מוכן?" שאל
רון.
"כן." השיב הארי.
"צא!" צעק רון והם התחילו לקרוע את העטיפות מעל המתנות.
הארי פתח תחילה את המתנה מאמו של רון. כמו בכל שנה היא שלחה לו
סוודר סרוג וחבילה שמלאה בעוגות וממתקים.
"כיף לך, קיבלת סוודר כחול. אני קיבלתי סוודר צהוב! אני שונא
צהוב!" התרעם רון.
משם הארי עבר למתנתו של האגריד. הוא שלח לו פסל קטן שלו עם
סנאפלס שהוא גילף מעץ. הארי שמח שהאגריד כתב בברכה מה הפסל
אמור להיות, בגלל שלו זה נראה כמו חתיכת עץ שעברה ימים קשים
ביותר.
הארי קרע את עטיפת מתנתה של צ'ו, ומצא בתוכה מסגרת של תמונה
בצורת לב שבתוכה מונחת תמונה של צ'ו, כשהיא שולחת לו נשיקה
באוויר. "הלוואי וזה היה קורה גם במציאות..." מלמל הארי, וצ'ו
שבתמונה רטנה לעומתו.
הוא המשיך לחטט בערמת המתנות שגדלה מדי שנה בשנה, והוציא מתוכה
את מתנתה של ג'יני. בתוך הקופסא נחה מחברת מקושטת וצבעונית. על
הכריכה היה כתוב בכתב יד: "להארי! חג מולד שמח! מג'יני."
הוא פתח את המחברת בסקרנות ומצא בתוכה ציורים יפהפיים שלו
מהשנה השניה שלו בהוגוורטס ועד היום. הוא דפדף במחברת וראה בין
היתר ציור שלו במשחק קווידיץ', ציור שלו בנשף בשנה הרביעית,
ואפילו ציור שלו עם צ'ו. הוא הבחין בכך שבכל הציורים שהוא נמצא
עם צ'ו, הדמות שלה מטושטשת יחסית. הוא המשיך לדפדף במחברת
בתדהמה. הציורים היו כל כך מדויקים, ונראו כל כך אמיתיים, עד
שממש החזירו אותו לימים שבו היא ציירה אותו, וזאת בלי שהוא
אפילו הבחין בה.
"למה לא הבחנתי בה?" הוא תמה.
כשהוא הגיע לדף האחרון הוא לא מצא שם ציור, אלא משהו שג'יני
כתבה לו. היא כתבה:
הארי,
מהיום שהגעתי להוגוורטס התחלתי לצייר אותך בהזדמנויות שונות,
וההרגל הזה נדבק בי עד יום זה. אני לא יודעת למה ציירתי אותך,
אבל אתה פשוט כל כך מרתק, שהרגשתי שזו תהיה החמצה אם אני לא
אעשה זאת. ריכזתי את הציורים הכי טובים במחברת זו, ואני מקווה
שתאהב אותם, ושתדע להעריכם כמוני.
שלך, ג'יני.
הארי סיים לקרוא את מכתבה כשחיוך נסוך על פניו. הוא הרגיש משהו
כשקרא את שמה, אך לא ידע מה.
הוא התאושש מההלם ופנה לפתוח עוד מתנות. רון קנה לו את
ה"שעון-חמור" שהארי ראה בחנותם של פרד וג'ורג'. "תודה! זה יהיה
לי שימושי עם מאלפוי." קרא הארי לעברו של רון.
"תודה לך על הפוסטר של 'התותחים מצ'דלי'!" הוא קרא בחזרה.
הארי הגיע למתנתה של הרמיוני. הוא פתח את הקופסא של המתנה,
ומצא בתוכה מעטפה. הוא פתח את המעטפה בסקרנות, וגילה בתוכה שני
כרטיסים לקונצרט רוק שיתקיים שבועיים מאוחר יותר. שם הלהקה
שהיה כתוב על הכרטיסים היה "הרוחות של מחוז ויילס".
הארי בהה בתמיהה בכרטיסים, ואז הבחין בכרטיס ברכה שהיה התוך
המעטפה. נכתב בו:
להארי,
חג מולד שמח!
כרטיסים אלה מיועדים לך ולבחירת לבך. אני לא מפרטת פה בכוונה
מיהי בחירת לבך, מפני שדברים יכולים להשתנות.....
תהנה מהמופע, שמעתי שהם מעולים!
הרמיוני.
"דברים יכולים להשתנות?" חשב הארי בלבו. "על מה היא מדברת? אני
אקח את צ'ו למופע."
הוא פתח עוד כל מיני מתנות מתלמידים בהוגוורטס, מפרד וג'ורג',
ואפילו מדמבלדור, עד שנשארה רק מתנה אחת- זו של סיריוס.
הארי פתח אותה בציפייה. הוא ידע שלא לצפות למשהו גדול, מפני
שסיריוס לא יכל לקנות בחנות.
האריזה הייתה קטנה. הארי פתח אותה באיטיות, משתדל שלא לקרוע את
העטיפה.
לבסוף הוא גילה בתוך העטיפה סיכה גדולה, בצבע כסף דהוי,
ובמרכזה אבן בוהקת שצבעה משתנה כל רגע. הוא בחן את הסיכה
בתמיהה מכל הכיוונים, ואז חזר לאריזה. הוא גילה בתוכה ברכה,
שנראתה כאילו נכתבה בחיפזון.
הארי היקר,
מהיום שנולדת חלמתי לתת לך סיכה זו, אך ידעתי שאני לא יכול.
מהרגע שפגשתי אותך לראשונה, תכננתי לתת לך אותה בהקדם האפשרי.
סיכה זו אולי נראית פשוטה למראה, אך היא יקרת ערך מבחינה
רגשית. הסיכה עברה במשפחתי כבר שבע דורות, ומכיוון שאתה כמו בן
בשבילי, אני מעניק אותה לך. אני מקווה שתדע להעריך אותה,
ולהעניק אותה לילדיך, כשתורך יגיע.
אוהב, סיריוס.
הארי סיים לקרוא את המכתב בהתרגשות. זו הייתה המתנה הכי טובה
שהוא קיבל אי פעם, והוא ידע שהוא צריך להגיד זאת לסיריוס בהקדם
האפשרי. הוא הכניס את הסיכה לכיס מכנסיו.
"חג מולד שמח!" הרמיוני נכנסה לחדר בסערה.
"חג מולד שמח!" קראו רון והארי פה-אחד.
הרמיוני נישקה את רון. "תודה על הצמיד! הוא ממש יפהפה!" היא
הרימה את ידה והראתה להם את הצמיד הכסוף שענדה.
"על לא דבר, מתוקה שלי. תודה על החולצה! את יודעת שירוק הוא
הצבע האהוב עלי..." הוא נישק אותה בחזרה.
"כמובן שאני יודעת." קרצה הרמיוני. "הארי!" היא קראה וניגשה
אליו. "תודה על הספר! אני כבר לא יכולה לחכות לקרוא אותו!" היא
חיבקה אותו.
"תודה על הכרטיסים! 'הרוחות של מחוז ויילס' אמורים להיות ממש
טובים!" הוא חייך. "אבל לא הבנתי את הקטע שרשמת שדברים יכולים
להשתנות." הוסיף.
"אה, זה היה סתם. אתם באים לארוחת הבוקר?" היא מיהרה לשנות
נושא.
הם התלבשו וירדו אל האולם.
כשהגיעו להוגסמיד העיר הייתה סואנת הרבה פחות מהרגיל. אנשים
מעטים טיילו בין החנויות, וכמה צעירים פטפטו וצחקו בקול רם.
הארי, ג'יני והרמיוני חלפו על פני החנויות שרובן היו סגורות
בדרכם לחנות של האחים וויזלי. כשהגיעו, הם הופתעו למצוא את
החנות עדיין פתוחה. לשמחתם, האותיות בשלט של החנות ישנו
בנחירות רועשות.
הם נכנסו לחנות ומצאו שם את פרד וג'ורג' יושבים מאחורי הדלפק,
משוחחים עם לקוח צעיר.
"שלום!" הם קראו בהפתעה כשראו את האורחים הלא-צפויים. "מה אתם
עושים פה?"
"אנחנו מחפשים את רון. הוא כבר הלך?" שאלה הרמיוני.
"רון? הוא היה אמור להיות פה?" התפלא ג'ורג'. פרד רק הביט בהם
בשאלה.
"מה?" קראו הארי, ג'יני והרמיוני פה-אחד.
"אתם בטוחים שלא ראיתם אותו?" שאלה ג'יני בחשש.
"אני חושב שאנחנו מכירים את האח שלנו, ג'יני." צחק ג'ורג'.
הרמיוני פנתה להארי בעיניים עצובות. "אמרתי לך, משהו קרה לו."
פניו של הארי הרצינו. "ייתכן שאת צודקת."
"מה קרה, הוא התחרט?" התגרה בה פרד. "החליט שהוא לא רוצה
להתחתן?"
"שתוק, פרד." גערה בו ג'יני וחיבקה את הרמיוני המודאגת.
"אל תדאגי," אמרה לה. "אני בטוחה שהוא בסדר."
"בואו נחזור להוגוורטס." אמר הארי. "אולי הינשוף חזר עם תשובה
מרון."
הרמיוני וג'יני הנהנו. השלושה נפרדו מפרד וג'ורג' וחזרו
להוגוורטס. הם ישבו בחדר המועדון של גריפינדור בציפייה במשך
כמה שעות, והארי המותש נרדם כשראשו מונח על ברכיה של ג'יני.
"תעזוב אותי!" צעק רון, כשזנב-תולע אוחז בו בחוזקה מול עיניו
של וולדמורט.
וולדמורט צחק צחוק רועם. "אין סיכוי, ילד. אנחנו נחכה לחבר
שלך, פוטר, שינסה להציל אותך."
"אתה לא תצליח עם התוכנית שלך!" קרא רון בזעם. "הארי ימצא אותי
ויהרוג אותך!"
וולדמורט צחק שוב. "הוא לא ימצא אותנו. הוא ינסה לחפש אותך,
אבל הוא לא יודע איפה מקום המחבוא שלנו. הוא ייצא מהוגוורטס,
ומהגנתו של דמבלדור, ואז אני אהרוג אותו. נכון, זנב-תולע?"
זנב-תולע גמגם. "כן, כן. פוטר לא ימצא אותו."
"ומה תעשו בי?" רון נראה מיואש.
וולדמורט חייך חיוך מרושע. הוא הניף את שרביטו וכיוון אותו על
רון. "קרושיו." הוא אמר בשלווה.
רון התפתל וצרח בכאב. הארי צרח יחד אתו. הצלקת שלו בערה...
"הארי!"
הוא פקח את עיניו וראה את ג'יני והרמיוני רוכנות מעליו בפנים
מודאגות.
"הצלקת שלך אדומה!" קראה ג'יני.
הארי הרים את ידו באיטיות לעבר מצחו, ומישש את צלקתו הצורבת.
"מה חלמת?" הרמיוני הושיטה לו כוס מלאה במים.
"חלמתי על רון." אמר הארי בשקט ולגם מן הכוס. "וולדמורט תפס
אותו."
"מה?!" צעקו הרמיוני וג'יני. הרמיוני צנחה על הספה במבט
מבולבל. "וולדמורט תפס את רון." היא מלמלה. "וולדמורט תפס את
רון." היא הרימה את מבטה אל הארי, ועיניה הגדולות הביטו עליו
בתחינה.
"תעשה משהו, הארי. תציל את רון." דמעות החלו לזלוג מעיניה.
הצלקת של הארי כבר כאבה פחות. "אני הולך לדבר עם סנאפלס. נצא
היום." הוא החליט ועלה אל חדרו.
"סנאפלס, וולדמורט חטף את רון. אנחנו יוצאים היום." הוא אמר לו
במהירות.
נראה שסיריוס מנסה להגיד משהו ללא הצלחה.
הארי הבין מה הוא מנסה להגיד לו. "אין ברירה, נצטרך לעבוד מהר.
תקרא למירנדה שתבוא לעזור לנו, ואחר כך אתה והרמיוני תעבדו על
קסם החסימה. אני, ג'יני ומירנדה נתכנן איך להגיע לשם בדרך
המהירה והבטוחה ביותר." ציווה הארי. סיריוס הנהן ויצא מהחדר.
הארי נשם עמוק וירד אל חדר המועדון. "הרמיוני," אמר. "לכי עם
סנאפלס אל סנייפ, לקחת מרכיבים להכנת קסם חסימה."
הרמיוני הנהנה בפנים רטובות מדמעות, ויצאה עם סיריוס מחדר
המועדון.
הארי התיישב ליד ג'יני שישבה עם מבט עגום על פניה. "הוא יהיה
בסדר." הארי חיבק אותה באהבה. "אנחנו נגיע לרון בזמן." הצלקת
שלו כבר הפסיקה לכאוב.
כעבור כמה דקות מירנדה הצטרפה אל שניהם. "הארי." היא אמרה
בחיוך. "אני שמחה שהחלטת להיעזר בי. עשית החלטה נכונה."
הארי הנהן. "הייתי זקוק לכל העזרה שאני יכול לקבל."
בזמן שהם התחילו לתכנן איך להגיע אל רון, ג'יני שאלה את הארי.
"איך רון נראה בחלום שלך? הוא היה בסדר?" היא הביטה עליו
בתקווה.
"כן." שיקר הארי. "הוא נראה בריא ושלם."
"נהדר." חייכה ג'יני חיוך קטן, ואז הרצינה. "ומה אם לא נגיע
אליו בזמן? ומה אם יהיה מאוחר מדי?" היא החלה לבכות.
הארי התחיל להגיד משהו, אך מירנדה עצרה אותו. היא התקרבה אל
ג'יני. "את יודעת, ג'יני, טובי המוחות עכשיו עובדים על ההצלה
שלו, ובתוך כמה שעות אנחנו כבר נהיה בדרך אליו. חוץ מזה, אין
סיכוי שוולדמורט יהרוג אותו. הוא צריך אותו חי בתור פיתיון
להארי. אני בטוחה שברגע זה רון חושב על אחותו הקטנה ומתגעגע
אליה." היא ליטפה את שיערה באימהיות.
החיוך חזר לפניה של ג'יני. "תודה, פרופסור פטי."
"תקראי לי מירנדה." היא חייכה בחזרה.
שעה שלמה הם התווכחו על כל הדרכים האפשריות להגיע אל רון,
ולבסוף החליטו על מפתח מעבר. "מכיוון שלחלקנו אין רשיון
להתעתקות, הדרך הכי טובה היא ליצור מפתח מעבר." סיכם הארי,
ושתי הבנות הסכימו אתו.
לא עברה עוד שעה, וכבר סיריוס, הרמיוני וסנייפ הצטרפו אליהם
כשבידו של סנייפ משקה ירקרק מבעבע. פניו של הארי הפכו גם הן
לירוקות כשהוא הבין שהוא יצטרך לשתות אותו. סנייפ הודיע להם
שאם הם משתמשים בחומרים שלו, אז הוא מצטרף, ולא נתן להם ממש
הזדמנות לענות.
"סיריוס בלק!" קראה ג'יני בהפתעה. סיריוס נכנס לחדר המועדון
בצורתו האנושית. "אז מה שאימא שלי סיפרה היה נכון...." היא
מלמלה בהתרגשות.
"סיריוס, אתה בטוח שכדאי לך להסתובב פה ככה? מישהו עלול לזהות
אותך." הארי היה מודאג.
"הארי, מחר כבר כולם ידעו שאני חף מפשע, אז אין לי צורך להמשיך
להתחפש בינתיים." סיריוס הסביר לו. "וחוץ מזה, זאת הרגשה נהדרת
להיות אנושי במשך יותר מחצי שעה." הוא חייך.
הארי חייך בחזרה. "אז אנחנו מוכנים ליציאה?" שאל.
"החלטתם על דרך הגעה לשם?" שאלה הרמיוני, שקצת נרגעה בינתיים.
"כן, אנחנו ניצור מפתח מעבר." אמרה מירנדה.
"אז בואו נצא לדרך!" הכריז סיריוס.
בדרך אל שער הוגוורטס הארי שאל את סיריוס בשקט. "אז איך הסתדרת
עם סנייפ?"
"אה, הייתה לנו מטרה משותפת, פחות או יותר, אז החלטנו לדבוק בה
ולהניח בצד את חילוקי הדעות שלנו." השיב סיריוס ברשמיות.
"כלומר..." הארי לא האמין לו.
"הצלחנו להתאפק מלהרוג אחד את השני." צחק סיריוס.
הם נעצרו כשיצאו מבעד לשער הוגוורטס. סנייפ לקח סלע מצד הדרך
והפך אותו למפתח מעבר.
כעבור כמה דקות הכריז סנייפ. "אני סופר לאחור, וכולם מניחים יד
על הסלע. חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת..." כולם צייתו להוראתו,
והם נעלמו בן-רגע מהדרך.
פרק 16- במקום המחבוא
הארי נשם לרווחה כשהוא מצא את עצמו עומד באמצע שדה רחב-ידיים.
הוא העדיף להגיע לשם במטאטא. הוא העביר את מבטו מסביבו ושמח
לגלות שכולם שם.
"אתם מוכנים?" אמר בשקט.
הם הנהנו בראשם, והחבורה התחילה ללכת.
הם הלכו לאורך השדה הנטוש, רוח קרירה מלטפת את פניהם ברכות.
ג'יני שילבה את זרועה בזרועו של הארי. "אני מקווה שזה ייגמר
טוב. אני מפחדת." היא לחשה.
הארי נעצר. "את רוצה לחזור להוגוורטס? את לא חייבת לבוא אתנו."
הוא הניח את ידו החמה על לחיה הקרירה.
"לא, לא." היא הנידה בראשה שלילה. "אני לא מפחדת בגללי, אני
מפחדת בגללך. אני מפחדת שיקרה לך משהו, שלא תצא מפה בחיים."
דמעה זלגה מעיניה.
הארי חיבק אותה. "אני מבטיח לך שאני אצא מפה בריא ושלם. אין לך
מה לדאוג."
ג'יני חייכה בעצב.
"נו, אתם באים?" הם שמעו את הרמיוני קוראת להם בעצבנות. הם
הרפו מחיבוקם והמשיכו ללכת.
הם הסתכלו על הרמיוני במבט מודאג. הם מעולם לא ראו אותה ככה.
הם ידעו שהיא מתגעגעת לרון ומפחדת שקרה לו משהו, והם הבינו את
פחדה. הארי היה היחיד שהצליח אי פעם להינצל מידיו של וולדמורט.
הם הלכו בשתיקה. כל אחד מהם חשב על מה שעתיד לבוא, וקיווה
שהכול יסתדר לטובה.
הרמיוני הלכה לבדה, ראשונה. אחריה הלכו הארי וג'יני. אחריהם
היו מירנדה וסיריוס, וסנייפ היה במאסף. הוא הביט על סיריוס
במבט מלא שנאה. היה ברור שסנייפ עדיין לא התגבר על התקרית
המפורסמת שלהם, וכנראה שהוא לעולם לא יתגבר, אך בכל זאת הוא
הצטרף מתוך שנאה גדולה יותר- לוולדמורט. למרות שהוא פחד מפניו,
היה קיים בו הרצון לנקום בו מאז שעבר לצד הטוב.
כעבור כשעה קלה הם הגיעו למערה קטנה ולא מושכת את העין.
"הגענו." הודיע סיריוס.
"זהו?" פערה הרמיוני את עיניה לרווחה. "פה
זה-שאין-להגיד-את-שמו נמצא? יש פה מקום בקושי לבן-אדם אחד."
סנייפ צחק. "יחסית לתלמידה חכמה כמו שאת חושבת שאת, את לא ממש
חכמה." אמר בקור.
הארי נעץ בו מבט מלא תיעוב. "הנה הסנייפ שכולנו אוהבים לשנוא."
חשב.
הרמיוני השפילה את עיניה. "יש פה איזה טריק, נכון?" היא מלמלה
בכניעה.
מירנדה צעדה קדימה והוציאה דף מקופל מכיסה. היא פתחה את הדף
והביטה בו בתשומת לב רבה. היא אמרה משהו בלחישה, משהו שנשמע
כמו צירוף חסר משמעות והגיון של הברות.
סיריוס הבחין במבטם השואל של הארי, ג'יני והרמיוני. "זה בארמית
עתיקה." הוא הסביר בשקט.
מירנדה הוציאה את שרביטה, וטפחה בו קלות על דפנות המערה. דלת
מסתורית נפתחה בתוך המערה הקטנה. הרמיוני חייכה. "כמובן, איך
לא חשבתי על זה. לחש הדורניס. זה לחש שמוכנס בתוכו צופן מסוים
הגורם להופעת דלת." היא הסבירה להארי וג'יני.
הארי וג'יני החליפו ביניהם מבטים משועשעים. גם בעתות מצוקה
ופחד הרמיוני היא עדיין ספר מהלך על שתיים.
סיריוס עבר ראשון דרך הדלת, ואחריו נכנסו כל היתר. הם החזיקו
את שרביטם בידם והביטו סביבם בדריכות.
הארי הרגיש לפתע משב צונן ובגופו עברה צמרמורת. החדר הענק
שאליו הגיעו היה כולו מצופה קרח. הוא ראה שכולם רועדים מקור
כמוהו.
"פטיגרו לא סיפר על זה." התנצלה מירנדה לנוכח מבטיהם השואלים.
הארי הביט על הרמיוני וראה שכל גופה רועד וששיניה נוקשות זו
בזו. הוא פשט מעליו את מעילו והניח אותו על כתפיה של הרמיוני
באצילות. "תודה." היא לחשה.
ג'יני הביטה על הארי באהבה. הייתה לה הרגשה רעה בקשר אליו. היא
הרגישה שמשהו רע יקרה לו, אבל היא לא ידעה מה. היא פחדה שיתרחש
הגרוע מכל.
נהמה חזקה הרעידה את החדר. הם הסתכלו אחד על השני בפליאה,
כשנשמעה שוב נהמה.
"מירנדה, את בטוחה שלא היה כתוב כלום בקשר לזה?" שאל הארי.
מירנדה הנידה את ראשה לשלילה. "אני בטוחה."
"חכו כאן." ציווה סיריוס והתחיל ללכת לאורך החדר. הוא סרק את
הסביבה במבטו, מחפש אחר הנוהם המסתורי. הוא התרחק מהם, וכעבור
מספר דקות נשמעה יללה של כלב מכיוונו.
"סיריוס, הוא בצרות!" קרא הארי, והחמישה החלו לרוץ לכיוונו. הם
מצאו את סיריוס בצורת הכלב שלו נאבק עם יצור ענקי בגובה של
כארבע-עשרה רגל, מכוסה כולו בפרווה לבנה עבותה. הוא נראה כבבון
לבן ענק. היצור הרים את סיריוס בכפו המפלצתית לגובה.
"יטי!" צעקו הרמיוני וסנייפ פה אחד.
"מה? איש השלג?" נבהלה ג'יני. הארי הוציא את שרביטו וכיוון
אותו על היטי הגדול.
"זה לא יעזור, הארי." עצרה אותו מירנדה. "שום דבר לא עוצר
אותו, חוץ מדבר אחד, ששכחתי מה הוא." היא התחילה להילחץ.
"אש!" קראה הרמיוני לפתע. היא כיוונה את שרביטה שממנו יצאה
להבה כחולה גדולה, כמו שעשתה פעמים רבות בעבר. היטי פלט צעקה
קצרה ונמלט מן המקום. סיריוס הוטל על הרצפה בחוזקה.
"סיריוס!" קרא הארי. הוא רץ לעברו, אך מירנדה הקדימה אותו. היא
התכופפה מעל סיריוס שבינתיים השתנה בחזרה לצורתו האנושית,
והצמידה את ראשה לחזהו.
"הוא חי." היא נשמה לרווחה. "אבל הוא חסר הכרה. נצטרך לסחוב
אותו אתנו או להשאיר מישהו פה לשמור עליו עד שנחזור."
"ניקח אותו אתנו!" אמר הארי בהחלטיות.
"פוטר," סנייפ אמר פתאום ברגישות מפתיעה. "אני יודע שזה קשה,
אבל נצטרך להשאיר אותו פה. אנחנו רק נסכן אותו יותר אם ניקח
אותו, והוא רק יפריע לנו במשימתנו. זה יהיה הדבר הנכון ביותר
לעשות."
"לא!" דמעות זלגו מעיניו של הארי. "אני לא אשאיר אותו פה! אני
יודע שאתה שונא אותו, אבל הוא הסנדק שלי, ואני לא רוצה שיקרה
לו שום דבר! הוא בא אתנו!" הוא קרא.
"הארי, אם הוא יבוא אתנו הוא רק יהיה בסכנה יותר גדולה." הסביר
לו סנייפ. "הוא לא יכול להילחם, ואנחנו לא נוכל להשגיח עליו כל
הזמן. וויזלי, את מוכנה להישאר אתו?" פנה לג'יני.
ג'יני הנהנה. "אין בעיה."
"לא, אז אני אשאר אתו!" אמר הארי בכעס.
"הארי." הוא שמע את קולה של הרמיוני והסתובב אליה. "אל תנטוש
אותנו. אנחנו צריכים אותך. אני צריכה אותך." היא הדגישה את
המשפט האחרון. "סיריוס יהיה בסדר גמור. רון צריך אותך."
הארי הנהן. "את צודקת. ג'יני, תישארי עם סיריוס." הוא אמר לה
ואז פנה אל השאר. "בואו נלך."
הם המשיכו לצעוד לאורך החדר הקפוא בהרכב חסר. כעת הם מנו ארבעה
אנשים בלבד.
הארי נזכר בדבריה של ג'יני, שהיא מפחדת שמשהו יקרה לו. גם לו
הייתה הרגשה כזאת, אבל הוא העדיף לשכוח מהכול ולהתמקד במטרה
שלו- להציל את רון, ללכוד את זנב-תולע, ולהרוג את וולדמורט.
בהדרגה הטמפרטורה החלה לעלות, עד שהם הגיעו למסדרון חמים.
הרמיוני הורידה מכתפיה את מעילו של הארי והושיטה לו אותו כשעל
פניה חיוך של הכרת תודה. הארי חייך בחזרה.
"יהיה בסדר." הוא אמר לה.
"אני יודעת." היא הנהנה.
הארי הביט על מירנדה שהלכה מלפניהם. הוא עדיין לא הצליח להחליט
אם ניתן לבטוח בה, אך הוא העדיף להאמין לסיריוס שהיא לא
אחייניתו של זנב-תולע. הוא ידע שסיריוס לעולם לא יסכן אותו
במכוון. או שאולי היא הפנטה אותו?
ראשו של הארי היה סחרחר. הנה הוא, עומד לבצע את נקמת חייו עם
שני אנשים שהוא עדיין לא בוטח בהם, מירנדה וסנייפ. האם הוא
מסתכן, או שהם באמת בצד שלו?
הרמיוני ראתה את מבטו המהורהר והבינה מיד על מה הוא חושב.
"כמו שאמרת, הכול יהיה בסדר." היא ניסתה להרגיע אותו. "הם בצד
הטוב, אני בטוחה." היא הוסיפה בלחישה.
"הגענו." הם שמעו לפתע את קולה הרך של מירנדה. הם נעצרו והביטו
בשתי דלתות שעמדו מולם.
"מה עכשיו?" שאל הארי בקוצר רוח. הוא הרגיש כמה הוא קרוב לנקמה
הממשמשת ובאה, ולהצלת החבר הכי טוב שלו.
"אני מניחה שנצטרך לבחור." הרהרה מירנדה.
"הדלת הימנית." אמרה הרמיוני בשקט. הארי, מירנדה וסנייפ הביטו
עליה בתמיהה.
"איך את יודעת?" שאל סנייפ.
"אני פשוט יודעת. הדלת הימנית. אני מרגישה שרון נמצא שם."
השיבה הרמיוני בפשטות.
"אם היא אומרת, היא צודקת! בואו נכנס!" הארי פתח את הדלת.
ארבעתם נכנסו דרכה והגיעו לחדר אפל וגדול. "לומוס!" אמר הארי,
וכמוהו עשו כולם. אור חזק יצא משרביטיהם.
הרמיוני פתחה את פיה על מנת להגיד משהו, אך עצרה כששמעה אנחה
חלושה.
"שמעתם את זה?" לחש סנייפ. כולם הנהנו בתשובה.
"זה בא משם." הצביע הארי לכיוון ארון ספרים גבוה וישן שעמד לא
רחוק מהם.
הם התקרבו בצעדים איטיים וזהירים אל הארון, אוחזים בחוזקה
בשרביטיהם, והציצו מאחורי הארון.
"רון!" צעקה הרמיוני בהתרגשות, ורצה אל רון שהיה שכוב שם, קשור
בשלשלאות אל הארון הכבד, מכוסה כולו בשריטות וחבלות.
היא ירדה על ברכיה וחיבקה אותו, דמעותיה מרטיבות אותו.
"הרמיוני?" רון לחש.
הרמיוני הביטה בו באהבה, חופנת בידיה את ראשו הכבד. "אתה בסדר?
מה הם עשו לך?"
"אני בסדר, אל תדאגי. אני רק קצת חבול." הוא חייך אליה, ומייד
נאנח בכאב כשחיוכו נעלם מעל פניו.
"רון!" היא נבהלה.
רון עצם את עיניו למספר שניות, ופקח אותן שוב.
"רון, אתה בסדר?" גם הארי רכן מעליו בדאגה.
"הארי, טוב שבאת. אני בסדר, באמת." רון ניסה לחייך, אך לא
הצליח.
"אני מוציאה אותך מפה." אמרה לו הרמיוני והפכה בעזרת שרביטה
ספר מהארון למסור קטן.
היא התחילה לנסר את השלשלאות בעוד מירנדה וסנייפ עומדים לידם
ומשגיחים שהשטח פנוי.
"אני לא מצליחה!" קראה הרמיוני בתסכול, כשהשלשלאות לא נוסרו.
"תני לי לנסות." אמר לה הארי ולקח ממנה את המסור. הוא התחיל גם
הוא לנסר את השלשלאות, אבל כלום לא קרה.
"אי אפשר לחתוך אותן." מלמל רון. "הן עמידות בפני כל חפץ או
קסם, חוץ מלחש אחד שרק זנב-תולע וזה-שאין-להגיד-את-שמו
יודעים."
"מישהו מתקרב!" הם שמעו את סנייפ קורא.
"תברחו, תצילו את עצמכם." ביקש רון בתחינה.
"מה פתאום! באנו לכאן בשביל להציל אותך ולא נחזור להוגוורטס
בלעדיך!" הארי לחץ את ידו בחום.
"הארי, הרמיוני, תתחבאו!" מירנדה לחשה.
"אבל רון...." התחילה הרמיוני להגיד, אך מירנדה קטעה אותה.
"רון יחכה פה. עכשיו תתחבאי!"
הרמיוני הנהנה ויחד עם הארי היא נעמדה מאחורי הארון הגדול.
סנייפ ומירנדה התכופפו מאחורי פסנתר ישן שעמד ליד הארון.
נשמעו צעדים מתקרבים, ודלת נפתחה. זנב-תולע נכנס דרכה לחדר,
אוחז בידיו מגש עם צלחת שעליה פרוסת לחם עבשה וכוס מלאה במים
עכורים. "ארוחת צהרים, וויזלי." הוא אמר בשקט. הוא הניח את
המגש לצדו של רון והסתובב לצאת מהחדר, כאשר מירנדה קמה ממקום
מחבואה והתקרבה אליו.
"שלום דוד פיטר!" היא קראה בשמחה.
זנב-תולע נעצר והסתובב אליה בהפתעה. "מירנדה!" הוא קרא בחזרה.
הם התחבקו כמו שלא ראו אחד את השני שנים רבות.
הארי הסתכל עליהם במבט כועס. הוא הסיט את מבטו לכיוונם של
הרמיוני וסנייפ, וראה שגם הם כועסים כמוהו.
"כבר חשבתי שלא תבואי! איזו הפתעה נעימה. הבאת אותו?" הוא קרץ
לה.
מירנדה הרימה את שרביטה. חבלים יצאו ממנו ונכרכו סביב גופם של
הארי, הרמיוני וסנייפ המופתעים.
"כן, הנה הוא." היא חייכה.
"תודה, מירנדה. את תמיד היית האחיינית האהובה עלי." הוא הביט
על הארי שהיה מוטל על הרצפה ופניו בוערות בזעם.
"אוי, דוד פיטר, אני האחיינית היחידה שלך!" היא צחקה. שניהם
צחקו צחוק שנראה כאילו לקוח מאחת מהתוכניות לכל המשפחה ששודרו
בטלוויזיה בשנות השמונים.
"אני הולך לקרוא לאדון. חכי פה!" הוא ציווה ויצא מהחדר.
"מירנדה!" צעק הארי, שרק פיו לא היה מכוסה. "איך יכולת לבגוד
בנו ככה? איך יכולת לבגוד בסיריוס ככה? הוא בטח בך!"
הרמיוני וסנייפ רק הזעיפו פנים לעומתה.
מירנדה מיהרה לכיוונו. "הארי," היא לחשה. "אני לא בוגדת בכם.
בסדר, אני מודה ששיקרתי ושאני כן האחיינית של פיטר, אבל זה לא
אומר שאני אוהבת אותו או את מעשיו. אני רק מנסה לרכוש את אמונו
כדי לעזור לכם." היא ניסתה לשכנע אותו.
הארי הניד בראשו לשלילה. "למה שאני אתחיל להאמין לך עכשיו? לא
נתת לי עד כה שום סיבה לבטוח בך."
"אני יודעת, הארי." היא נאנחה. "אבל זאת הדרך היחידה לנצח את
וולדמורט. רק על ידי רכישת אמונו ניתן להתקרב אליו כשהוא חסר
הגנה, סמוך עלי."
"אין סיכוי." סינן הארי מבין שיניו. "אין סיכוי."
"בעזרתך הוא תפס את רון! את נתת לו אותו, נכון?" צעקה
הרמיוני.
"לא הייתה לי ברירה." התנצלה מירנדה. "אתם חייבים לבטוח בי.
ועכשיו תהיו בשקט, כי הוא חוזר."
שוב נשמעו צעדים מתקרבים מבעד לדלת.
פרק 17- הסוף
הדלת נפתחה באיטיות, והארי הרגיש את הצלקת שלו בוערת. וולדמורט
נכנס לחדר בצעדים מאיימים, כשזנב-תולע מזדחל מאחוריו, מציץ
מעבר לכתפו.
"פוטר, כמה נחמד מצדך שבאת." קולו הקר של וולדמורט הדהד ברחבי
החדר.
"תודה לך על האירוח החם." הארי נאנק תחת עוצמת הכאב.
וולדמורט התעלם מדבריו. "אני מניח שאת מירנדה פטיגרו." הוא פנה
אל מירנדה.
הארי והרמיוני החליפו ביניהם מבטים מושפלים. "מירנדה פטי. איך
לא חשבנו על זה?" לחשה לו הרמיוני.
הארי הנהן. "אני מניח שהעדפנו להתעלם מן האמת." הוא לחש לה
במרירות.
"מה אתם מתלחשים שם?" הם שמעו את קולו השטני של וולדמורט.
הארי הביט עליו במבט מלא שנאה. "רק דיברנו על איך אנחנו עומדים
להשתחרר מהחבלים ולהרוג אותך."
וולדמורט פרץ בצחוק רועם. "ילד טיפש, אתה באמת חושב שתצליחו
לצאת מפה בחיים? קרושיו!" הוא כיוון עליו את שרביטו.
הארי צרח מכאב. הוא הרגיש איך הדם שלו מתחמם בתוך ורידיו, ואיך
הצלקת שלו בוערת עוד יותר מתמיד. הוא ניסה להתפתל בתוך החבלים,
אך לא הצליח.
"הארי!" צעקה הרמיוני.
וולדמורט צחק שוב. "תצרחי, ילדה. את חושבת שזה יעזור לך?" הוא
התקרב אליהם והעביר את מבטו מהרמיוני לסנייפ.
"ומי זה? מי אם לא אוכל-המוות הבוגדני שלי שנטש אותי לטובת
דמבלדור הרכרוכי?" וולדמורט הביט בסנייפ ועיניו החודרות ננעצו
בו כמו סכינים.
"אה, לורד וולדמורט," מלמל סנייפ. "אני מצטער. לא ידעתי מה אני
עושה, דמבלדור הפנט אותי!"
"פחדן." סיננה הרמיוני.
"זנב-תולע, שמעת אותו? הוא מצטער!" גיחך וולדמורט, וזנב-תולע
הצטרף אליו בצחוקו. מירנדה עמדה מאחוריהם והביטה בהם בזעזוע.
"מה אתה אומר, זנב-תולע. נהרוג אותו עכשיו או שניתן לו למות
מוות איטי וכואב?"
"מה שתבחר, אדוני." זנב-תולע גמגם.
וולדמורט נאנח. "אתה לא מקל עליי. טוב, שיהיה." הוא כיוון את
שרביטו ואמר. "קרושיו."
סנייפ צרח, והכאב בצלקתו של הארי היה חזק מתמיד.
"החיים קשים." וולדמורט התיישב על כורסא ישנה ומלאה באבק. "אתה
מענה אחד, הורג את השני, ואז עוד אמור למצוא מקום להתחבא. זה
מעייף, פוטר, אתה מבין אותי?" הוא הביט בהארי, שהביט עליו
בחזרה במבט נקמני.
"מה קרה, פוטר. כועס? למה? בסך הכול הרגתי את ההורים שלך
ועכשיו אני עומד להרוג גם אותך. למה לכעוס בגלל זה? החיים
קצרים." וולדמורט הרים כוסית שעמדה על שידה לצדו ושתה ממנה.
"אתה לא תנצח, וולדמורט. אני אשיג היום את הנקמה שלי." הארי
הצליח לדבר.
"באמת? ואיך בדיוק תעשה זאת?" לגלג וולדמורט.
הארי לא ענה לו. הוא בעצמו לא ידע את התשובה לכך.
וולדמורט קם ממושבו. "פוטר, עד כמה אתה אוהב את החברים שלך?"
הוא שאל אותו ועיניו נצנצו ברשעות.
הרמיוני הביטה על רון במבט מתגעגע.
"אתה לא תעז!" קרא הארי.
"מי יעצור אותי?" וולדמורט הרים את שרביטו. "אבדה קדברה!"
רון הספיק ללחוש אל הרמיוני. "אני אוהב אותך." ואז עיניו
נעצמו.
"לא!" צרחה הרמיוני, פניה רטובות מדמעות. "רון!"
"רון!" צרח הארי גם הוא. "למה?" הוא מלמל ביאוש.
נראה שוולדמורט נהנה לראות אותם סובלים. "אבדה קדברה." הוא אמר
שוב. עיניה של הרמיוני נעצמו.
"הרמיוני!" הארי צרח. "למה עשית את זה?" שנאתו כלפי וולדמורט
הייתה גדולה מתמיד, אם זה ייתכן.
"למה לא?" אמר וולדמורט בפשטות. "ועכשיו, זנב-תולע, זמן את כל
אוכלי-המוות. אני רוצה להראות להם איך אני הורג את פוטר."
"כן, אדוני." הנהן זנב-תולע בצייתנות ויצא מהחדר.
"אה, אדוני?" גמגמה מירנדה.
וולדמורט הסתובב אליה. "מה?" שאל בקוצר רוח.
"אם לא אכפת לך שאני שואלת, אבל איך אתה מתכוון להרוג את
פוטר?"
"איך?" וולדמורט לא הבין את שאלתה.
"כן. פשוט תהרוג אותו, או שתקיימו שוב דו-קרב?" היא הסבירה.
"דו-קרב, כמובן. אני לא רוצה להראות כמו חלשלוש שמצליח להרוג
את אויביו רק כשהם חסרי הגנה!"
"אם ככה, אז אני יכולה לעזור לך." היא אמרה במסתוריות.
"אני מקשיב." נראה שהוא מתעניין בדבריה.
"יש בכיס מכנסיו של הארי, כלומר פוטר, שיקוי שכל מי ששותה אותו
נעשה חסין מפני כל קסם למשך שלושים דקות." היא הצביעה על
הארי.
וולדמורט חייך. "הבנתי אותך. תביאי לי אותו!"
מירנדה רכנה מעל הארי והוציאה את שיקוי החסימה מכיס מכנסיו.
"בטחתי בך." לחש הארי בתיעוב.
מירנדה לא השיבה והושיטה את השיקוי לוולדמורט. "אבל תזכור,
תשתה אותו רק לפני שתתחילו בדו-קרב."
וולדמורט התחיל להגיד משהו, אך הדלת נפתחה וראשו של זנב-תולע
הציץ דרכה. "אני מצטער, אדוני, אבל יש בעיה עם כמה
מאוכלי-המוות. אני חושב שכדאי שתבוא."
"בסדר." מלמל וולדמורט בכעס. "אני בא. תשגיחי עליהם." הוא הורה
למירנדה ויצא מהחדר.
מיד אחרי שנסגרה הדלת מירנדה התחילה להתיר את חבליהם של הארי
וסנייפ.
"מירנדה?" הארי לא הבין. "חשבתי..."
"אז טעית." הוא שמע את קולו של סיריוס, שבאותו רגע נכנס לחדר
עם ג'יני דרך דלת אחרת.
"סיריוס, אתה בסדר!" קרא הארי, אך לא הצליח לשמוח כשנזכר
בחבריו המתים השכובים לצדו על הרצפה. מירנדה סיימה להתיר את
חבליו והוא קם על רגליו.
"רון!" צעקה ג'יני ורצה אל גופתו של רון. היא ירדה על ברכיה
והתחילה למרר בבכי.
הארי התיישב לידה וחיבק אותה בחוזקה. "אני מצטער, ג'יני." הוא
מלמל.
"איך זה קרה?" היא בקושי הצליחה לדבר, ואז הבחינה מעבר לכתפו
של הארי בגופתה של הרמיוני.
"גם הרמיוני? אני לא מאמינה." דמעותיה זלגו על חולצתו של הארי.
"האח הגדול שלי והחברה הכי טובה שלי."
"לפחות הם יהיו תמיד ביחד." הארי ניסה לנחם אותה, אך זה לא
ניחם אפילו אותו.
הארי סובב את ראשו והביט על סיריוס ומירנדה שעמדו שם, מביטים
עליהם בעצב.
"אני לא מבין." אמר הארי. "רגע אחד את מסגירה אותנו ומייד אחר
כך את משחררת אותנו? מה קורה כאן?"
"אני אסביר." אמר סיריוס. "זאת הייתה תוכנית הגיבוי שלנו,
למקרה שזה לא יהיה כל כך פשוט להוציא מפה את רון, אבל משהו
השתבש בדרך." הוא הרכין את ראשו.
"רגע, אז אתה ידעת הכול? ידעת שמירנדה היא האחיינית של פיטר?"
הארי עדיין לא הבין.
"כן." הנהן סיריוס. "היא הסבירה לי הכול, והאמנתי לה. אני
מצטער שלא סיפרתי לך, אבל ידעתי שלא תאמין לה."
"ובצדק! עכשיו שני החברים הכי טובים שלי מתים!" קרא הארי,
וג'יני פרצה שוב בכי.
"אל תאשים אותה, הארי." סיריוס ניסה לשכנע אותו. "הרי בלי פיטר
לא היה לנו שום סיכוי לשחרר את רון. לא יכולנו לדעת שמשהו כזה
יקרה."
דמעות זלגו מעיניו של הארי. "אני לא מאשים אותה. זאת אשמתי. לא
הייתי צריך להביא אותם איתי."
סיריוס התקרב אליו וחיבק אותו בחום. "זאת לא אשמתך, הם באו
מרצונם."
הארי התחיל לבכות. "הם היו אמורים להתחתן אחרי סיום
הלימודים."
בכל אותו הזמן סנייפ, שכבר השתחרר מחבליו, הביט בהארי וסיריוס
המחובקים בחמלה מעורבת בשנאה הרגילה.
"ואולי תהיה להם הזדמנות לכך." הוא אמר לפתע.
הארי וסיריוס השתחררו מחיבוקם והסתכלו עליו. גם מירנדה וג'יני
הסתכלו עליו.
סנייפ הוציא מכיס מעילו בקבוק קטן מלא בנוזל כחלחל מבעבע.
"מה זה?" שאל הארי, מוחה את דמעותיו.
"עבדתי על השיקוי הזה בחודשים האחרונים, ולפני מספר שבועות
סיימתי לפתח אותו, אבל עוד לא הייתה לי הזדמנות לנסות אותו.
אדם שותה ממנו, ואז מטפטפים את שאריתו לתוך פיו של אדם מת, וכך
האדם המת קם לתחייה, והאדם ששתה ממנו מת." הסביר סנייפ.
"רגע, אתה מתכוון שאפשר להחיות את רון והרמיוני על ידי המתתם
של שניים אחרים?" התפלא סיריוס.
סנייפ הנהן.
"מעולה!" שמחה ג'יני. "ניתן לזנב-תולע ולזה-שאת-שמו-אין-להגיד
לשתות ממנו!"
"אני מצטער, אבל זה בלתי אפשרי." אמר סנייפ. "רון והרמיוני
מתים כבר כמעט רבע שעה. אחרי זה כבר לא יהיה ניתן להצילם. אין
זמן."
ג'יני התעצבה שוב. "אז מה נעשה?"
"אני אשתה ממנו." התנדבה מירנדה.
סיריוס בהה בה בתדהמה. "מירנדה, את לא חייבת לעשות את זה."
"אבל אני רוצה." הרגיעה אותו מירנדה. "אני מניחה שזאת הדרך
היחידה שלי להוכיח שאני לא תומכת בדוד שלי. וחוץ מזה, הרמיוני
הייתה הבעלים שלי במשך מספר שנים, והיא טיפלה בי כל כך יפה
ואהבה אותי. זאת ההזדמנות שלי להודות לה."
"גם אני אשתה ממנו!" התנדב סנייפ.
"מה?" הארי בהה בו בהלם. "מה קורה פה? קודם אתה בא לעזור לנו,
ועכשיו אתה מוכן למות בשביל רון?"
"אתה לא חייב לעשות את זה!" קראה ג'יני בעיניים אדומות.
סנייפ חייך, למרות שבעיניו עדיין נצץ זיק של תיעוב. "דווקא כן.
אתם חושבים שאני נהנה לשחק כל הזמן את תפקיד המורה הרע? זה
מתחיל לשעמם אחרי כמה שנים. אל תדאגו, במילא אף אחד לא יתגעגע
אלי באמת. טוב, אולי חוץ ממאלפוי..."
"אבל, פרופסור סנייפ-" התחיל הארי להגיד.
"הארי, עוד מילה אחת ואני מוריד חמישים נקודות מגריפינדור."
אמר סנייפ, והארי לא ידע אם הוא צוחק או לא.
"אתה בן אדם טוב, סוורוס," סיריוס שם את ידו על כתפו של סנייפ,
מעשה שהפתיע אותו מאוד, כמו את שאר הנוכחים.
"סיריוס, אני כבר לא כועס על מה שקרה כשהיינו בתיכון," אמר
סנייפ.
"אבל אני מצטער על מה שעשיתי. הייתי צעיר ושובב. סלח לי,"
התנצל סיריוס.
סנייפ הנהן, ואז הביט על הארי. "אני... אתה יודע."
"אני יודע," אמר הארי ולחץ את ידו. "וזה בסדר." הוא חייך
בעצב.
בינתיים סיריוס ומירנדה התחבקו. "את בטוחה שאת רוצה לעשות את
זה?" הוא שאל.
"אני בטוחה. להרמיוני יש את כל חייה לפניה."
"אבל גם את לא כל כך זקנה." דמעה זלגה מעינו.
"יחסית להרמיוני, אני כן." היא ניסתה לחייך.
"אבל אני אוהב אותך." הוא כמו זרק פצצה לחלל האוויר.
מירנדה הרפתה מחיבוקו. "אתה אוהב אותי?" היא נדהמה.
סיריוס הנהן. "אני אוהב אותך." חזר שוב על דבריו.
"גם אני אוהבת אותך!" קראה מירנדה ונישקה אותו. "אבל אני צריכה
ללכת." היא הוסיפה לאחר מכן ונפרדה ממנו.
דמעות זלגו על לחייו של סיריוס, והוא נופף לה לשלום. היא נופפה
לו בחזרה, ולקחה לגימה מהשיקוי.
היא ניגשה אל גופתה של הרמיוני וטפטפה שתי טיפות לתוך פיה.
עיניה של הרמיוני נפקחו ומירנדה התמוטטה על הרצפה.
סנייפ לקח מידה את השיקוי ושתה גם הוא ממנו. הוא התכופף ליד
גופתו של רון וטפטף את הטיפות האחרונות לתוך פיו. עיניו של רון
נפקחו וסנייפ התמוטט על הרצפה.
"רון, הרמיוני!" קראו הארי וג'יני ועזרו להם לקום. רון
והרמיוני נעמדו באיטיות על הרצפה והביטו אחד בשני, מבולבלים.
"מה קרה פה?" שאלה הרמיוני.
"הדבר האחרון שאני זוכר זה את הוא-שאת-שמו-אין-להגיד מכוון עלי
את השרביט שלו, ואז... רגע, מה קרה למירנדה וסנייפ?" קרא רון.
"זה סיפור ארוך." ג'יני חיבקה את אחיה באהבה.
"מה שחשוב זה שאתם עכשיו בסדר." הארי חיבק את הרמיוני, ואחר כך
את רון, כאשר ג'יני עברה להרמיוני.
הארי הסתובב וראה את סיריוס עומד בצד, מחייך בעצב למראה רון
והרמיוני שהתחבקו והתנשקו ביחד.
"סיריוס." אמר הארי וחיבק אותו. אמנם כל החיבוקים האלה כבר
עייפו אותו, אבל לא היה אכפת לו.
"הארי." סיריוס חייך אליו. "תודה."
"על מה?" הארי הרפה מחיבוקו.
"עליך." השיב סיריוס.
הארי חייך, ואז הרצין. "יש לי רק שאלה אחת. למה מירנדה לא תמכה
בדוד שלה?"
"היא שנאה אותו, הארי. הוא התכתב עם אבא שלה, אח שלו, בזמן
שהוא היה עכברוש בבית משפחת וויזלי, וסיפר לו כל מה שעשה.
בהתחלה היא שנאה את עצמה בגלל שהדוד שלה עשה דברים כל כך
נוראיים, ואחרי זה היא החליטה שהיא תלחם נגדו, ולא אתו.
ועכשיו, בוא נגשים סוף סוף את רצונה!" קרא סיריוס.
החמישה יצאו מהחדר והלכו לאורך המסדרון, אוחזים בשרביטיהם.
הם הגיעו לבסוף לשדה שממנו הגיעו, וראו את אוכלי-המוות עומדים
במעגל, ווולדמורט עמד במרכזו ואמר להם משהו.
"חכו פה." אמר הארי. סיריוס ניסה לעצור אותו, אך הארי הרגיע
אותו. "אני אהיה בסדר. אני חייב לעשות את זה."
הארי התחיל להתקרב לכיוונו של וולדמורט שעוד לא ראה אותו, ואז
ראה את וולדמורט שותה משהו מבקבוק קטן ומשליך אותו על הרצפה.
חיוך עלה על פניו של הארי. "קסם החסימה. אולי אני לא יכול
לפגוע בוולדמורט, אבל גם הוא לא יכול לפגוע בי, והוא לא ירשה
לאף אחד לבצע את המשימה במקומו." חשב לעצמו, ואז נזכר בדבריה
של מירנדה. "הוא חושב שההשפעה תימוג רק עוד שלושים דקות, כשהיא
בעצם תימוג עוד עשר דקות. למה לא בטחתי במירנדה?" הרהר.
"פוטר!" צעק אחד מאוכלי-המוות. פניו היו מכוסים כמו כל השאר,
אך הארי זיהה את הקול. זה היה לוציוס מאלפוי.
וולדמורט הסתובב והבחין בו. "פוטר?" הוא היה מופתע. "איך
יצאת?"
הארי פתח את פיו, אך וולדמורט קטע אותו. "בעצם, מה אכפת לי.
הגיע הזמן לדו-קרב."
אחד מאוכלי-המוות זז הצידה ויצר פער במעגל. הארי הבין את הרמז
ונכנס דרכו. כעת הוא עמד מול אויבו הנצחי.
"שימו לב!" קרא וולדמורט. "צפו בי מביס את האויב הגדול ביותר
שלי!"
וולדמורט הרים את שרביטו, וכך גם עשה הארי.
"מוכן?" שאל וולדמורט, אך לא חיכה לתשובה. "אבדה קדברה!" קרא.
הארי נשאר עומד מולו, נועץ בו עיניים מלאות תיעוב.
"אבדה קדברה!" הוא ניסה שוב, אך שוב כלום לא קרה.
אוכלי-המוות התחילו להתלחש ביניהם.
"קרושיו!" וולדמורט לא וויתר, אך הארי לא זז ממקומו.
וולדמורט משך בכתפיו בתסכול וזעם. "השרביט שלי מקולקל!" הוא
צעק, וזרק את שרביטו על הקרקע.
השרביט נשבר לשני חלקים.
"זנב-תולע, זרוק לי את שרביטך!" ציווה וולדמורט, ומייד קיבל
כמבוקשו.
"אבדה קדברה!" הוא קרא כשידו אוחזת בשרביט החדש, אך שום דבר לא
קרה.
פניו של וולדמורט האדימו. "למישהו יש שרביט שעובד?" הוא צעק.
הארי העיף מבט חטוף אל שעונו, וראה שנשארה עוד דקה. הוא החל
לספור בלבו עד שישים.
עשרות שרביטים הועפו לכיוונו של וולדמורט, והוא החל מנסה אותם
אחד אחד. כל שרביט שנכשל נזרק כמו קודמו על הרצפה ונשבר לשני
חלקים.
הדקה נגמרה, וכך גם השרביטים.
הארי הרים את שרביטו, חייך חיוך של שביעות רצון, ואמר בשקט.
"אבדה קדברה."
אור כחול פרץ משרביטו, ווולדמורט התמוטט על האדמה ברעש גדול.
אוכלי-המוות העבירו את מבטם בתדהמה מהולה בפחד מגופתו של
וולדמורט המוטלת על האדמה אל הארי העומד מספר מטרים ממנה כשידו
אוחזת בשרביטו.
הוא העביר את מבטו אליהם וקרץ, ומייד כל אוכלי-המוות התעתקו
מהמקום ונעלמו.
זנב-תולע עוד לא הצליח להחליט אם לברוח או לנסות לנקום את מות
אדונו, כאשר אור חזק פגע בו והוא נפל על הרצפה, מאובן.
סיריוס התקרב אליו ונעמד מעליו. "שלום, פיטר."
פיטר הביט בו בבהלה. הוא ניסה לדבר, אך לא הצליח. גופו התחיל
לרחף באוויר.
"נתראה בהוגוורטס, הארי." אמר סיריוס, ונעלם יחד עם גופו
המאובן של פיטר.
ג'יני, הרמיוני ורון רצו לעברו, ונעצרו ליד גופתו של וולדמורט.
"הארי, הרגת אותו!" קרא רון בשמחה, מחבק את הרמיוני שעיניה
נמלאו דמעות של התרגשות. ג'יני חיבקה את הארי באהבה.
"הרגתי אותו." חשב הארי לעצמו. "הרגתי אותו. זה נגמר."
פרק 18- התחלה חדשה
"זה נגמר." אמר הארי בשקט. הוא עמד ליד גופתו של וולדמורט, לא
מצליח להאמין שזה נגמר, שהוא ניצח. הוא לא ידע מה לעשות עם
עצמו. הוא רצה לקפוץ ולשיר ולשמוח, אך גופו בגד בו. הוא רק
נותר עומד שם ומביט בגופת אויבו הנצחי המוטלת לרגליו.
"בוא הארי, בוא נחזור להוגוורטס." ג'יני לקחה את ידו.
רון והרמיוני עמדו לידם, מחובקים,לא רוצים להיפרד שוב לעולם.
נראה שגם הם, כמו הארי וג'יני, היו מבולבלים.
"אני רוצה לקחת את הגופה שלו איתי." הודיע הארי בקור רוח
מסוים.
ג'יני הנהנה. "בסדר. אפשר לשאול למה?" היא אמרה בזהירות, נזהרת
שלא לזרות מלח על הפצעים.
"כי אני לא מצליח להאמין שזה נגמר. אני רוצה לראות איך שורפים
את הגופה שלו כדי להאמין." התוודה הארי. כל המצב הזה נראה לו
כחלום פרוע.
רון והרמיוני התלחשו ביניהם.
ג'יני חייכה. חיוכה שבר את הבלבול ששרר. "אני מבינה אותך.
עכשיו בוא נלך."
"רגע!" קראו רון והרמיוני פה-אחד.
"אנחנו רוצים להביא גם את גופותיהם של סנייפ ומירנדה." הסביר
רון.
הם רצו בחזרה אל המערה והוציאו משם את הגופות. הם חזרו אל הארי
וג'יני ונעמדו לצדם, עיניהם נעוצות בעצב בסנייפ ומירנדה
המרחפים באוויר.
הארי הרים בעזרת שרביטו את הגופה, ויחד אתה ארבעתם צעדו לעבר
מפתח המעבר.
השתיקה בלטה יותר מתמיד לאורך הדרך.
"הוא מת." הארי שחזר בלבו את מאורעות היום, כמוודא שהוא לא
מדמיין. "נקמתי את מות הוריי. נקמתי את מותו של סדריק. פטיגרו
נתפס, סיריוס יוכיח סוף סוף את חפותו, ואז אני אעבור לגור אתו.
סנייפ ומירנדה מתים. מירנדה הייתה האחיינית של פטיגרו. מירנדה
שנאה את הדוד שלה. רון והרמיוני מתו. רון והרמיוני חזרו
לחיים."
הם הגיעו לסלע ששימש כמפתח המעבר ונגעו בו באותו הזמן, כאשר
הארי אוחז בידו השנייה בנעלו של וולדמורט, הנעולה על רגלו. הוא
נזהר שלא לגעת ברגלו של וולדמורט, כמפחד להידבק באיזושהי
מחלה.
הארי עצם את עיניו ונזכר בשנה הרביעית כאשר החזיר את גופתו של
סדריק. הפעם הוא מחזיר את גופת רוצחו. האם זהו המעשה הנכון?
אולי היה עדיף להשאיר את גופתו בשדה הפתוח?
זה כבר לא היה משנה, כי היה מאוחר מדי.
הארי פקח את עיניו כשרגליו עמדו שוב על קרקע מוצקה.
ג'יני, רון והרמיוני עמדו מסביבו והביטו קדימה בהפתעה.
הארי הרים את עיניו וראה את דמבלדור עומד ליד השער, ומאחוריו
כל תלמידי ומורי בית הספר.
מאות הנפשות הביטו דקה ארוכה בדממה בחבורה המוזרה ובשלוש
הגופות.
מישהו החל למחוא כפיים. כולם הצטרפו בהדרגה למחיאות הכפיים
הסוערות ולשריקות, כולל דמבלדור.
הארי לא ידע אם לצחוק או לבכות, כמו שאר שותפיו למסע.
דמבלדור צעד קדימה, וכעת הוא עמד פנים מול פנים עם הארי. הוא
הושיט לו את כף ידו, והארי שם בה את ידו. הם לחצו ידיים בחום.
"ברוכים הבאים!" חייך דמבלדור, אך חיוכו נמוג כשראה את סנייפ
ומירנדה.
"רציתי לעצור אותו, אך לא יכולתי." אמר דמבלדור בעצב.
"לעצור אותו? איך?" הארי לא הבין.
"הייתי שם. צפיתי בכם מלמעלה על מנת לוודא שהכול בסדר, אך לא
יכולתי לראות מה מתרחש בתוך המערה." התנצל דמבלדור.
"היית שם?" באמת?" קראה הרמיוני המופתעת.
דמבלדור הנהן. "ועכשיו, הארי, אני מניח שאתה רוצה להצטרף אל
סיריוס במשרד הקסמים ולהסגיר לידם את גופתו של וולדמורט."
בפעם הראשונה שמו של וולדמורט לא העביר צמרמורת בגופם של
הנוכחים. הוא לא נראה מזיק במיוחד, כשהוא מרחף כך באוויר, חסר
חיים.
"הכנתי לך מרכבה שתיקח אותך לשם. כשתחזור, אם לא תהיה עייף
מדי, אני אשמח אם תרצה לדבר איתי במשרדי." הוסיף דמבלדור.
"תודה לך, דמבלדור." מילים אלו לא היו נחוצות, מפני שמבע עיניו
של הארי כבר הראה את תודתו. לא רק על שהשגיח עליו, אלא על כל
שבע השנים האחרונות שבהם הגן על הארי ותמך בו ללא רבב, וגם על
אחת-עשרה השנים שקדמו לכך כשדמבלדור השגיח עליו מרחוק.
"הארי, אתה רוצה שאני אבוא אתך?" שאלה ג'יני בדאגה כמעט
אימהית.
הארי הסתובב אליה וחייך. "זה בסדר, זה משהו שאני צריך לעשות
לבדי."
הוא צעד הרחק מהקהל, למקום שבו חיכתה לו המרכבה. הוא עלה עליה
והעמיס את גופת וולדמורט.
להפתעתו הרבה הסוסים הקשורים למרכבה פרשו כנפיים והחלו לעוף.
הוא הבחין בדמבלדור קורץ לו מתחתיו, והוא נופף לו לשלום בהכרת
תודה ענקית.
לאורך כל הדרך הארי ניסה להימנע מלהביט בשותפו לטיסה. פרצופו
המרוצה הגעיל אותו.
תוך מספר דקות הוא כבר הגיע למשרד הקסמים. המרכבה נחתה באיטיות
על הקרקע.
מחוץ לבנין המפואר הצבוע בצבע צהוב זוהר, למרבית זוועתו של
הארי, עמד קורנליוס פאדג', שר הקסמים, ויחד אתו שורה ארוכה של
קוסמים שנראים חשובים, או לפחות עושים את עצמם כאלה. לא רחוק
מהם עמדו מספר סוהרסנים.
סיריוס עמד בצד השני, הרחק מהסוהרסנים. היה לו ניסיון קשה אתם,
והוא כנראה העדיף שלא להיזכר.
"מר הארי פוטר!" קרא קורנליוס פאדג' ברשמיות. "אני שמח שיכולת
לבוא! אני מניח שיש לך, אה, משלוח בשבילנו?"
הארי אחז שוב בנעלו של וולדמורט ומשך אותו אל מחוץ למרכבה. הוא
השליך את הגופה על הרצפה. "זהו, עכשיו הוא שלכם."
פאדג' ויתר האנשים החשובים בהו תחילה בגופה המוטלת על חניית
משרד הקסמים, ואז פאדג' הקיש באצבעותיו ומייד רצו למקום שלושה
קוסמים, הרימו את הגופה וסחבו אותה לתוך הבניין.
הארי נותר עומד ליד המרכבה. סיריוס רץ אליו וחיבק אותו. "זה
נגמר, הארי."
"אני יודע." מלמל הארי. "אז למה אני לא מרגיש שזה נגמר? למה
אני משנן את שתי המילים האלו עשרות פעמים, וזה עדיין לא
נקלט?"
סיריוס הביט בעיניו של הארי. "אתה עוד בהלם. שבע שנים רצית
לעשות דבר אחד- להרוג את וולדמורט. עכשיו עשית את זה, ואתה
מרגיש שכבר אין לך מטרה בחיים. אני מבין אותך, הארי, ואני רוצה
שתדע שזה בסדר ושאולי יעבור קצת זמן עד שתתאושש. אני פה
בשבילך, בכל מקרה."
דמעות החלו לזלוג מעיניו של הארי. "תודה, אתה לא יודע עד כמה
זה חשוב בשבילי. אבל אני זה שצריך להיות פה בשבילך. מירנדה
מתה."
סיריוס חייך בעצב. "אני יודע, הארי. אבל לפחות אני יודע שהיא
מתה למען מטרה טובה. היא הייתה אדם טוב."
הארי הנהן. "אתה צודק."
"אז, הארי," סיריוס נזכר בעניין הכי חשוב. "זהו. אני רשמית חף
מפשע. פיטר הפחדן הודה בכול, והם לא היו צריכים אפילו לאיים
עליו." סיריוס גיחך. "ועכשיו, כשאני חופשי לגמרי, אני מתכוון
לחפש לי בית. אתה עדיין רוצה לגור איתי?" נימת תקווה נשמעה
בקולו.
"כמובן!" קרא הארי. "אני מחכה לזה כבר ארבע שנים!"
סיריוס נשם לרווחה וחייך. "תודה, הארי. עכשיו אתה מוכן
לחזור?"
הארי הנהן.
שניהם עלו על המרכבה, והיא התחילה לרחף באוויר עד שנסקה
לשמים.
"אהבת אותה, נכון?" הארי העז לשאול סוף סוף, בזמן שהם טסו
במרכבה לעבר טירת הוגוורטס.
"כן." נאנח סיריוס. "אבל אני מעדיף שלא לדבר על זה בינתיים."
"בטח, אין בעיה." מיהר הארי להגיד.
"כבר החלטת מה תעשה אחרי סיום הלימודים? נותרו רק כמה חודשים
עד סוף השנה." שאל סיריוס.
הארי נראה מהורהר. "אה, לא ממש. לא הקדשתי לכך הרבה מחשבה
בחודשים האחרונים."
"אני מבין. חשבת על להיות הילאי?" הציע סיריוס.
"האמת, כן, אבל אני לא חושב שאני אהיה הילאי. עברתי כבר מספיק
מלחמות בקוסמי האופל בשבע-עשרה שנות חיי, ואני מעדיף לשנות
כיוון." הארי הכריח את עצמו לחייך.
"אתה צודק." סיריוס חייך גם הוא. "בכל מקרה, עם כל החלטה
שתקבל, אני אתך עד הסוף."
"תודה." אמר הארי והביט דרך חלון המרכבה בנוף שנשקף ממנו. הוא
אף פעם לא חשב מה יעשה אחרי סיום הלימודים. הוא היה רגיל שבכול
שנה הוא בורח באמצע החופש מהדארסלים ומגיע אל רון או הרמיוני,
נוסע להוגוורטס, לומד, מתאמן עם הקבוצה של גריפינדור
בקווידיץ', עובר את השנה, וחוזר שוב אל הדארסלים השנואים.
הוא לא חשב על כך שבשנה הבאה הוא כבר לא יחזור להוגוורטס. הוא
חייך לעצמו כשנזכר שהוא לא יצטרך לחזור אל הדארסלים. השנה הוא
יגור עם הסנדק שלו.
ומה עם ג'יני? לה נותרה עוד שנה בהוגוורטס. איך הם ייפגשו? הוא
ידע שהם יוכלו להתראות רק בחופשות, אלא אם.....
"הגענו!" קולו של סיריוס החזיר את הארי למציאות.
"רעיון טיפשי." הארי חשב בלבו. "או שאולי דווקא לא?" הוא החליט
לשאול את דמבלדור על כך כשישוחחו מאוחר יותר.
הארי וסיריוס ירדו מן המרכבה. הרחבה ליד שער הוגוורטס הייתה
כבר ריקה. התחיל כבר להחשיך, וכולם כבר חזרו לבתים שלהם.
הם הלכו אל המרפאה, בהנחה שרון מטופל שם על ידי מאדאם פומפרי.
ההנחה הייתה נכונה.
"אני מצטערת, אין מבקרים!" פומפרי עצרה אותם בפתח המרפאה.
"פופי, זה בסדר. תני להם להיכנס." הם שמעו את קולו של
דמבלדור.
פומפרי זזה הצידה. "זה בסדר..." היא מלמלה בתסכול. "לא מניחים
לי לבצע את העבודה שלי...."
הארי וסיריוס נכנסו פנימה ומצאו את רון שוכב על אחת המיטות
והרמיוני שוכבת על מיטה לא רחוק ממנו. דמבלדור התרחק מהם וסימן
לסיריוס לבוא אליו.
"הרמיוני, גם את נפצעת?" הארי לא הבין.
"פומפרי התעקשה שאני אשאר פה למשך הלילה להשגחה. אתה יודע, בכל
זאת הייתי מתה במשך כמה דקות..." הזכירה לו הרמיוני.
הארי ניגש אל מיטתו של רון. "איך אתה מרגיש?" שאל.
"האמת? לא רע, יחסית. הקימה הזאת לחיים הפכה אותי לבן אדם
חדש." התלוצץ רון.
הארי חייך. "אתה לא יודע כמה אני שמח שאתם בסדר. כל כך פחדתי
כשוולדמורט קילל אתכם...."
הרמיוני ורון חייכו אליו. "אנחנו יודעים, הארי. ומה אתך? אתה
בסדר?" שאלה הרמיוני.
"פיזית? כן. מנטאלית? לא משהו." התוודה הארי.
"אתה צריך להרגיש כמו גיבור, הארי. אתה ניצחת את הקוסם האפל
ביותר שהיה אי פעם." רון ניסה לעודד אותו.
"האמת? לא עשיתי הרבה. מירנדה עשתה בשבילי את רוב העבודה עם
שיקוי החסימה." הארי התיישב על אחת המיטות.
"על מה אתה מדבר?" התפלאה הרמיוני. "אתה הצלחת להרוג אותו
בעזרת קללת האבדה קדברה! אף קוסם אחר בעולם כולו לא היה מצליח
לעשות זאת? טוב, אולי חוץ מ..." הרמיוני הצביעה לכיוונו של
דמבלדור שדיבר עם סיריוס.
"ורק העובדה שהצלחת לעמוד מולו ללא חשש מבדילה אותך משאר
הקוסמים!" הוסיף רון.
"תודה, חברה." הארי חייך. "אני לא יודע מה הייתי עושה
בלעדיכם."
"הארי, אני יכול לדבר אתך במשרדי?" דמבלדור סיים את שיחתו עם
סיריוס ועבר להארי.
"כן, בוודאי." הנהן הארי ונפרד מרון והרמיוני לשלום. הארי
ודמבלדור יצאו מהמרפאה.
"מר בלק?" הרמיוני התיישבה על מיטתה. סיריוס המופתע הסתובב
אליה. "בבקשה, תקראי לי סיריוס."
הרמיוני נזכרה בשעשוע בחילופי משפטים דומים שהיו להם בשנה
השלישית, כשהם ראו את סיריוס לראשונה.
"רק רציתי שתדע שאני עדיין מצליחה להרגיש את מירנדה בתוכי. היא
באמת אהבה אותך." סיפרה לו הרמיוני בהתרגשות.
"באמת?" עיניו של סיריוס נצצו. "את יכולה להרגיש את זה?"
הרמיוני הנהנה. "כן. אני ממש מצטערת על מה שקרה..." היא התחילה
להגיד, אך סיריוס קטע אותה.
"מה פתאום! אין לך על מה להצטער, זה לא היה באשמתך. זאת הייתה
ההחלטה שלה להתחלף אתך." סיריוס הרגיע אותה.
הרמיוני חייכה. "תודה, סיריוס."
סיריוס נפרד גם הוא ממנה ומרון ויצא מהמרפאה.
כעבור כשעה קלה הארי נכנס אל המרפאה בסערה, מתעלם מקריאותיה
הזועמות של מאדאם פומפרי.
"דמבלדור הציע לי עבודה בהוגוורטס בשנה הבאה!" הוא קרא
בהתרגשות.
"זה נהדר!" רון והרמיוני שמחו.
"יש כעת שתי משרות פנויות- מורה ל'שיקויים' ומורה ל'הגנה מפני
כוחות האופל'. בחרתי ב'הגנה', כמובן." המשיך הארי. "וזה לא
הכול, סיריוס יקבל את משרת המורה ל'שיקויים'!"
"הארי, זה נפלא!" קראה הרמיוני. "זאת הזדמנות מצוינת בשבילך."
"כן, הארי." הצטרף אליה רון. "ואתה תגור סוף סוף עם סיריוס."
"אני יודע." חייך הארי. "ואני גם לא אצטרך לעזוב את ג'יני."
רון והרמיוני הביטו אחד על השני וחייכו.
"אז מה אתם מתכננים?" שינה הארי את הנושא.
"קבענו את החתונה לאמצע יולי." אמר רון. "ואחרי זה נחפש בית."
"ובמה תעבדו?" חקר אותם הארי.
"אנחנו נהיה הילאים, כמו שתמיד רצינו." השיב לו רון.
"ואו, בהצלחה!" איחל להם הארי.
"תודה. אנחנו יודעים שזאת לא תהיה עבודה קלה, אבל מישהו יצטרך
לתפוס את כל אוכלי-המוות שנמלטו." אמרה הרמיוני.
"ואני בטוח שאתם תעשו זאת בצורה הטובה ביותר." חייך הארי.
"הייתי מצטרף אליכם, אבל החלטתי שהספיק לי לרדוף אחרי
וולדמורט. עכשיו אני רוצה קצת לנוח."
"אני מייד חוזר." אמר רון. הוא קם ממיטתו והלך לכיוון מטבח
המרפאה.
הרמיוני והארי החליפו מבטים משתוממים.
"מה הוא עושה?" התפלא הארי. הרמיוני משכה בכתפיה.
רון חזר אליהם כשבידו שלוש כוסות מזכוכית מלאות במים. הוא
הושיט אחת להארי, אחת להרמיוני, ואת השלישית השאיר אצלו.
"לחיי השנה הבאה, שתהיה מוצלחת אפילו יותר מקודמותיה, ושלעולם
לא ניפרד." רון הרים את כוסו.
"לחיי השנה הבאה!" קראו הארי והרמיוני, ושלושתם הפגישו את
כוסותיהם ביחד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.