הארי פקח את עיניו. הוא חייך כשנזכר היכן הוא נמצא. הוא שכב
במיטה שצירפו לחדרו של רון במחילה. חלפו כבר שבועיים מאז תחילת
חופשת הקיץ, והוא ברח בליל אמש מבית הדארסלים אל בית משפחת
וויזלי. הוא התמתח וקם מהמיטה.
הדלת נפתחה מעט וראשו הג'ינג'י של רון הציץ מבעד לה. "בוקר
טוב, הארי! אימא ביקשה למסור לך שארוחת הבוקר מוכנה."
"תודה, רון," אמר הארי ופיהק. "אני כבר יורד."
רון הנהן ונעלם. הארי שטף את פניו בחדר האמבטיה ובחן את פניו
במראה. "לא הגיע הזמן שתקנה כבר מברשת שיער?" צווחה המראה.
הארי התעלם ויצא מהחדר.
הוא ירד במדרגות ונכנס למטבח. "בוקר טוב, הארי. איך ישנת?"
קראה מולי כשראתה אותו. היא ישבה ליד השולחן, שסביבו ישבו גם
ארתור, רון, ג'יני, פרד וג'ורג'. ג'יני האדימה כשראתה אותו,
ופניה כמעט הוסוו ברקע שיערה הלוהט בצבע אדום.
"ישנתי כמו שלא ישנתי כבר שבועיים שלמים." הארי חייך. הוא
התיישב בין רון לג'יני ואוכל הופיע בצלחתו.
"ג'יני, מה שלומך?" שאל.
ג'יני בהתה בצלחתה. "אה... מ... מעולה..." גמגמה.
"מ... מעולה..." פרד חיקה אותה, והוא וג'ורג' פרצו בצחוק.
"שתקו!" צעקה ג'יני ברוגז ונמלטה מהמטבח.
מולי קמה מכיסאה. "פרד, ג'ורג'," אמרה בכעס. "החוצה, עכשיו!"
פרד וג'ורג' קמו ויצאו מהמטבח כשראשיהם מושפלים לרצפה, מולי
צועדת מאחוריהם. הדלת נטרקה מאחוריה.
רון גיחך. "עוד ארוחת בוקר טיפוסית במחילה."
הארי חייך. "אין יותר טוב מזה."
"הארי, מה שלום הדארסלים?" שאל ארתור מבלי להזיז את עיניו
מהעיתון.
"עדיין מפחדים עד מוות ממני," השיב הארי.
"אה, נהדר," מלמל ארתור. "אני מקווה שהם..." הוא נשתתק לפתע.
"אבא?" רון הביט עליו בשאלה. "הכל בסדר?"
"אה, כן, כן, הכל בסדר. יש לי בשורה נפלאה בשבילכם, אנחנו וכל
המשפחה נוסעים היום להקים מחנה ביער!" הודיע פתאום.
"מחנה? אף פעם לא עשינו מחנה! אתה תמיד טוען שאתה מעדיף להיות
בבית ולא ביער מלא חדי-קרן ערמומיים ודוקסיות נושכות!" רון
הזכיר לו.
"שיניתי את דעתי," אמר ארתור. "תתחילו לארוז, אנחנו יוצאים עוד
שעה." הוא קיפל את העיתון, שם מתחת לזרועו, ויצא מהמטבח.
הארי ורון נשארו שם לבדם, המומים ממה שקרה הרגע.
"משהו קורה פה," אמר הארי. "אני מריח את זה."
"תמיד חשדתי שיש לג'ורג' בעיות במעיים," אמר רון.
"לא! היה כתוב משהו בעיתון, משהו לא טוב," הסביר לו הארי.
"ידעתי את זה," גיחך רון בעצבנות." אז מה עושים?"
"משתפים פעולה," השיב הארי. "אתה בא לארוז?"


כעבור כשעה כל בני המשפחה כבר עמדו בסלון, נראים מבועתים
וחוששים מן הצפוי להם.
"ארתור," מולי הניחה את ידיה על מותניה. "אתה יכול להסביר לנו
בבקשה למה אנחנו עוזבים פתאום את הבית באמצע היום בהתראה כל כך
קצרה? ועוד בשביל לנסוע ליער?"
ארתור התהלך לאורך הסלון, הלוך ושוב, ידיו שלובות מאחורי גבו.
הוא היה מהורהר ומודאג. הוא הרים את ראשו והביט בה. "מה?"
"למה אנחנו נוסעים ליער?" מולי חזרה על שאלתה.
ארתור הצביע על המטבח. היא משכה בכתפיה ושניהם נכנסו לשם.
כעבור כמה דקות הם יצאו, על פניה נסוכה ארשת מודאגת. "הגיע
הזמן ללכת," אמרה. "וודאו שלא שכחתם כלום."
"אימא!" קרא רון. "אולי מישהו יסביר לנו סוף סוף מה קורה פה?"
היא הניחה את ידה על זרועו. "אל תשאל שאלות מיותרות." אמרה
בחיבה.
הם יצאו מהבית לכיוון המכונית החדשה שארתור קיבל כמה ימים קודם
ממשרד הקסמים.
"אתה יודע למה אנחנו נוסעים?" ג'ורג' לחש באוזנו של רון. "אבא
גילה שאתה עדיין מרטיב במיטה. אמרתי לך שכדאי להתחיל להשתמש
בכיסוי ניילון!" אמר ופרץ בצחוק.
"חה, מצחיק מאוד!" אמר רון בציניות.
הם הכניסו את מזוודותיהם לתא המטען, ונכנסו למכונית, שכמו תא
המטען כושפה בהגדלת נפח.
הארי ישב שוב בין ג'יני ורון, ומשני צדדיהם ישבו התאומים.
ארתור התניע את המכונית והחל לנסוע. "אחרי מה שקרה לפני שלוש
שנים עם הערבה המפליקה משגיחים על הקסמים שאבא שלי מבצע
מקרוב." הסביר רון להארי.
הארי נזכר בחיוך. "אלה היו ימים מהנים ביותר. אני מקווה שגם
השנה הזאת לא תהיה משעממת."
"בעולם הקוסמים? אין סיכוי," צחק רון.
"הארי," ג'יני שאלה בביישנות. "אתה תישאר אתנו עד תום
החופשה?"
"כמובן," הנהן הארי.
ג'יני ניסתה להסתיר את חיוכה. הארי הבחין בכך, והאדים במקצת.
רון הביט עליהם והניד בראשו בייאוש. "הם אבודים," חשב.
הם עברו שעה ארוכה בשתיקה, עד שארתור פתאום עצר את הרכב
והכריז. "הגענו!"
הם קפצו במהרה החוצה והוציאו את מזוודותיהם מתא המטען. הם עמדו
מול יער עבות, כולו עצים גבוהים וירוקים, האדמה מכוסה בעלים
שנשרו מן העצים ובסלעים מכל הגדלים, ולהפתעתו הרבה של הארי הם
היו גם מכל הצבעים. כמה מהעצים קרצו לו, למרות שלא היו להם
בכלל עיניים.
"אה, זה לא יער רגיל, נכון?" שאל הארי בהיסוס.
"לא, זה יער שמיועד לקוסמים בלבד, ואינו נראה לעיניהם של
מוגלגים," הסביר ארתור. "וזה גם כדי שאנחנו נוכל לטייל פה בשקט
ושלווה בלי שנאלץ להסתתר מכל מיני מוגלגים סקרנים."
"אבל, אבא, זה אומר שדאדלי לא יוכל להצטרף אלינו!" ג'ורג'
העמיד פני מתגעגע. "כבר שנה שלמה לא ראיתי אותו!"
ארתור התעלם מדבריו. "קדימה, בואו נחפש מקום טוב להקים את
האוהל."
"אוהל..." גיחך פרד. "הוא מתכוון לבית קטן המצויד בהתאם. זה לא
נקרא אוהל."
הארי חייך. "זה מזכיר לי את משחק הקווידיץ' שהלכנו אליו לפני
שנה. אף פעם לא נהניתי ככה."
"גם אני." הם שמעו פתאום קול מוכר של נערה.
"הרמיוני!" קראו הארי ורון בהפתעה. הרמיוני עמדה כמה מטרים
מהם, מביטה בהם בחיוך. הארי חשב שהיא נראית זוהרת ויפהפייה
מתמיד, וכל זאת למרות שהוא ראה אותה בפעם האחרונה רק לפני
שבועיים. "מה את עושה פה?"
"הפתעה," אמרה בעליזות. "גברת וויזלי הזמינה אותי להצטרף
אליכם."
"למה?!" צעקה פתאום ג'יני. כולם הביטו עליה בתדהמה.
"היי, ג'יני," חייכה אליה הרמיוני. "מה שלומך?"
"את פה? עכשיו הכל הרוס..." מלמלה ג'יני וברחה אל מאחורי אחד
מהעצים המרוחקים.
"אה, אני חושבת שאני אלך לדבר אתה." אמרה הרמיוני ורצה
בעקבותיה.
"מה קרה לה?" שאל הארי בדאגה.
רון גיחך. "אל תדאג, אני בטוח שזה עוד אחד מהמשברים האלה של
גיל ההתבגרות."
"רון," הארי לחש, "זה רק אני או שהרמיוני נראית היום ממש
טוב?"
"זה לא רק אתה," לחש רון בחזרה, "מאז הנשף בשנה שעברה היא
נעשית יפה מיום ליום."
הארי הנהן. "אתה צודק. רגע, אתה חושב שבגלל זה ג'יני הגיבה
ככה?"
רון משך בכתפיו. "יכול להיות. קדימה, בוא נלך לעזור לאבא שלי
עם האוהל."


אחרי ארוחת הערב שהוכנה בתנור הנמצא באוהל המטבח, הארי, רון,
הרמיוני וג'יני ישבו באוהלן של הבנות ופטפטו.
"אבא שלי ממש מוזר," אמר רון. "הוא מתעקש פתאום שנעשה מחנה
ביער, ובמקום ליהנות מהעובדה שאנחנו ביער, הוא מקים גם אוהל
מטבח ואוהל מקלחת ועוד כמה אוהלים. מה נפל עליו פתאום?" תהה.
"יש לי הרגשה שהוא מתכנן להישאר פה הרבה זמן," אמרה הרמיוני.
"אני מקווה שלא, כל עניין המחנה הזה כבר מתחיל להימאס עלי."
ג'יני סילקה ענף קטן משיערה.
"אולי כדאי שננסה לגלות מה כתוב בעיתון," אמרה הרמיוני. "כנראה
קרה משהו שהוא לא רוצה שנדע עליו."
"את חושבת שזה קשור לוולדמורט?" שאל הארי בחשש.
כל הראשים הופנו אליו בזעזוע למשמע השם. "אל תגיד את השם שלו!"
הזדעקה ג'יני.
"אה, שכחתי, מצטער," התנצל הארי בחיוך.
"אני יודע מאיפה נוכל להשיג את העיתון," אמר רון. הוא יצא
מהאוהל לפני שהייתה למישהו הזדמנות לשאול על פשר דבריו. כעבור
מספר דקות הוא צץ בחזרה באוהל, בידו עיתון "הנביא היומי". על
פניו הייתה הבעה המומה. "פרד וג'ורג' הצליחו להשיג עותק. כדאי
שתקרא את זה," אמר והושיט את העיתון להארי.
"תקרא בקול רם," ביקשה הרמיוני.
הארי לקח את העיתון וקרא בקול:

מלחמה בעולם הקוסמים!
עשרות אוכלי-מוות השתלטו אמש על בנין משרד הקסמים, שר הקסמים
קורנליוס פאדג' הצליח לברוח ולהסתתר במקום לא ידוע. עוד מאות
מאוכלי-המוות תפסו מאות הילאים ברחבי העולם כולו, ועוד מחפשים
אחר כמה עשרות נוספים. מקורות שונים מסרו שראו את
זה-שאין-לומר-את-שמו במקומות שונים ברחבי אנגליה, וכנראה שהוא
מחפש אחר הארי פוטר, הילד שניצל. המלצת "הנביא היומי"- ברחו
עכשיו מהבית והסתתרו! נעדכן מחר בפרטים נוספים.

הארי הרים את עיניו מהעיתון. הרמיוני, ג'יני ורון נראו
מזועזעים בדיוק כמוהו. "אז זאת הסיבה שאנחנו פה," מלמל הארי.
הרמיוני כרכה את זרועה סביב כתפו. "אני מצטערת, הארי. אל תדאג,
אני בטוחה שהכל יהיה בסדר, ושההילאים יצליחו לגבור על
אוכלי-המוות ועל זה-שאת-שמו-אסור-להגיד."
ג'יני הביטה בהם והאדימה מרגע לרגע, רק שהפעם זה היה מכעס.
"תעזבי אותו!" צעקה פתאום.
הרמיוני הביטה בה בהפתעה. "ג'יני, מה קרה לך? דיברנו כבר על
זה, והסברתי לך שוב ושוב שאני והארי רק חברים טובים!"
דמעות עלו בעיניה של ג'יני. "אני לא מאמינה לך!" קראה ויצאה
מהאוהל.
הרמיוני נאנחה. "אני אדבר איתה שוב," אמרה ויצאה מהאוהל אל מול
עיניהם המשתאות של הארי ורון.
הם הביטו אחד על השני.
"אחותך מטורפת, רון," אמר הארי.
"אני יודע," השיב רון. הם פרצו בצחוק.
"הבנות הן עם מוזר," אמר הארי לאחר שנרגעו.
רון פתח את פיו על מנת לענות, כשנשמעה צרחה נשית. הם קפצו
בבהלה ויצאו מיד מהאוהל. נשמעה עוד צרחה, הפעם קצת שונה. זאת
הייתה צרחה יותר היסטרית. הם רצו בעקבותיה ומצאו את ג'יני
עומדת מאחורי סלע גדול, ידה האחת מכסה את פיה הפעור , וידה
השניה מצביעה על משהו ליד הסלע. "הרמיוני," לחשה.
הארי ורון הביטו על המקום עליו הצביעה ג'יני. "הרמיוני!" קראו
בבת אחת. הרמיוני שכבה על האדמה, ראשה מונח על סלע קטן בתוך
שלולית גדולה של דם. עיניה היו פקוחות, אך חסרות חיים. הארי
נפל על ברכיו והניח את ראשו על חזה, מנסה לשמוע דופק. הוא הרים
את ראשו כשארשת אימה נסוכה על פניו. "היא מתה," לחש.
ג'יני השמיעה יבבה חלושה. רון רק הביט בגופתה מחוסרת החיים של
הרמיוני בפה פעור. הוא העביר את מבטו ממנה אל ג'יני. "מי עשה
את זה?" הצליח לשאול במאמץ גדול.
ג'יני הנידה בראשה. "אני לא יודעת," מלמלה. "עזבתי אותה לשניה
ופתאום שמעתי אותה צורחת. מצאתי אותה ככה," קולה נשבר והיא
חיבקה את רון, דמעותיה מרטיבות את חולצתו. רון חיבק אותה
בחום.
הארי כרך את זרועותיו סביב גופה של הרמיוני ואחז בראשה השותת
דם. "לא, אל תמותי!" הוא בכה. לפתע הוא פסק, הרים את ראשו
והביט על ג'יני בחשד. "את עשית את זה, נכון?"
ג'יני סובבה אליו את ראשה בהפתעה. "מה? על מה אתה מדבר? אני לא
רצחתי את הרמיוני! אני לא רצחתי אף אחד!"
"אף אחד לא אומר שרצחת מישהו," רון ניחם אותה.
"אני אומר!" הארי קם על רגליו. "ג'יני כעסה על הרמיוני, היא
קנאה בה בגללי, בגלל שאני מאוהב בהרמיוני. את ידעת את זה,
נכון?" הוא כיוון אצבע מאשימה כלפי ג'יני המזועזעת.
"ידעתי שאתה אוהב אותה," התוודתה ג'יני. "אבל לא עשיתי לה
כלום! אתה חייב להאמין לי, אני חפה מפשע!" היא בכתה בהיסטריה.
מולי, ארתור, פרד וג'ורג' הופיעו שם למשמע הצעקות.
"מה קורה פה?" שאלה מולי, ופתאום הבחינה בהרמיוני. "הרמיוני!"
צעקה.
ארתור חיבק את אשתו, מגונן עליה מפני המראה הקשה. פרד וג'ורג'
בהו בגופתה ובעומדים סביבה. "היא מתה?" לחש ג'ורג'. הארי
הנהן.
"זה-שאין-להגיד-את-שמו עשה זאת! כולם לאוהלים, עכשיו!" פקד
ארתור, והוסיף בשקט. "אין לכם מה לדאוג, אני אטפל בגופה שלה."
הם חזרו לאוהלים בשתיקה. הארי נעץ בג'יני כל הזמן מבט חשדן,
מבט שגרם לבכייה להתגבר. הבנות, שהיו כעת רק שתיים, נכנסו
לאוהלן, והבנים נכנסו לאוהלם. כולם נרדמו ברגע שהניחו את ראשם
על הכרית.


כשהארי התעורר בבוקר הוא חשב שדמיין הכל. הוא קם ממיטתו ויצא
מהאוהל, וראה את ארתור ומולי עומדים בחוץ ומדברים כשארשת
מודאגת על פניהם. "מסוכן פה מדי. אולי כדאי שנעזוב את היער
הזה?" הציעה מולי.
ארתור הניד בראשו לשלילה. "אין מקום בטוח להיות בו היום. אני
אכין מעגל הגנה סביב המאהל, ואף אחד לא יוכל להתקרב אלינו."
מולי הנהנה. "בסדר, אבל תתחיל עכשיו לעבוד על זה."
הארי טייל קצת בין העצים, נשם את האוויר הצח וחשב על הרמיוני.
הוא אהב אותה, הוא באמת אהב אותה, ועכשיו היא איננה. הוא לא
הספיק להגיד לה אפילו מה הוא מרגיש כלפיה. הוא נכנס בחזרה אל
אוהל הבנים ומצא שם את רון ער. "חשבתי שחלמתי הכל," אמר לו
בעצב.
"גם אני," אמר רון בצער. "אז הרמיוני באמת מתה?"
הארי הנהן. "אני מצטער שהאשמתי את אחותך. ייתכן שהרמיוני פשוט
מעדה ונפלה על הסלע."
רון נאנח. "כן, אני מניח שזו הסיבה."
"איפה ג'ורג'?" שאל הארי. מיטתו של ג'ורג' הייתה ריקה. "לא
ראיתי אותו הבוקר."
רון משך בכתפיו. "בטח הלך לבצע איזה תעלול."
פרד התעורר פתאום. "ג'ורג'!" קרא.
"ג'ורג' לא פה," אמר רון.
פרד התיישב על מיטתו. הוא היה נראה מאוד ערני ועצבני. "אני
יודע, אני מרגיש שקרה לו משהו. אני חייב למצוא אותו."
"מרגיש?" הארי לא הבין. "איך אתה מרגיש את זה?"
"אנחנו תאומים," אמר פרד. "יש בינינו קשר מיסטי. פעם אחת הוא
שבר את הרגל, ואני צלעתי במשך שבועיים. לפני כמה חודשים פילץ'
תפס אותי כשניסיתי לבצע איזה תעלול, והכריח אותי לנקות במשך
לילה שלם את הגביעים במשרדו. ג'ורג' לא הצליח לישון באותו
הלילה."
"בסדר, אז בואו נלך לחפש אותו," אמר הארי. שלושת הבנים יצאו
מהאוהל, חמקו תחת עיניהם של הוריהם והתחילו לחפש. פרד כיוון
אותם לפי תחושתו, עד שהגיעו לבור קטן, מכוסה בכמה ענפים.
"תסתכלו אתם," ביקש פרד. "אני לא יכול להסתכל."
"גם אני לא," אמר רון.
הארי הרים את הענפים והציץ אל תוך הבור בחשש. הוא ראה שם את
ג'ורג' שוכב, כמו הרמיוני בליל אמש. דם נזל מראשו, ורגלו הייתה
מעוקמת. עיניו הביטו בו בבעתה, שכנראה נותרה בהן מרגע המוות.
הארי נרתע אחורנית. "הוא שם," מלמל.
פרד ורון הציצו אל תוך הבור, ונרתעו גם הם. פרד פרץ בבכי. "האח
התאום שלי..."
רון הביט על גופת אחיו הגדול בהלם. "לא, זה לא קורה. תגידו לי
שזה לא קורה. קודם הרמיוני, ועכשיו ג'ורג'." קולו נשבר.
"בואו נחזור לאוהלים," אמר הארי. "מסוכן פה."
"ונשאיר פה את הגופה שלו ככה?" קרא פרד. "אני לא מוכן."
הארי הוציא את שרביטו וכיוון אותו על ערמת חול שהייתה בסביבה.
הוא לחש משהו, וערמת החול עפה אל תוך הבור וכיסתה את הגופה.
"הנה, עכשיו הוא קבור. בואו נלך!"


הארי ידע שלעולם לא ישכח את פניה של מולי כשרון סיפר לה מה
קרה. הוא ידע שאין דבר יותר נורא ומצער מאם שנאלצת לקבור את
בנה. הוא חשד עדיין בג'יני, אך העדיף שלא להגיד כלום כדי לא
להצטער את משפחת וויזלי השכולה עוד יותר. ג'ורג' תמיד אהב
להתעלל באחותו הקטנה, והיא שנאה את זה.
"מעגל ההגנה מוכן," הודיע ארתור. "אף אחד לא יוכל לעבור אותו.
וגם אתם לא."
"אבל, אבא," התלונן רון. "אנחנו לא יכולים להיתקע פה!"
"אתם כן. אני מטיל עליכם עוצר מרגע זה. מישהו מסתובב שם בחוץ
ורוצח אנשים, ואני לא רוצה שאף אחד מכם יהיה הקורבן הבא!" אמר
ארתור, בקולו נשמעו געגועים לבנו.
"ואני מזהיר אתכם," הוסיף, מסתכל בעיקר על פרד. "יש דרך לפתוח
את מעגל ההגנה, אך רק מבפנים. אם מישהו יצליח להיכנס או לצאת,
אני אדע שהאשם נמצא בינינו."
לאחר מכן רון והארי חזרו לאוהלם ושיחקו בשחמט, בעוד ג'יני
מביטה בהם בשעמום. "אתם לא יכולים לשחק במשהו קצת פחות משעמם?"
נאנחה.
"ג'יני, וולד... כלומר ,מה-שמו, מסתובב כנראה שם בחוץ. את רוצה
לצאת לשחק? את מוזמנת," אמר הארי בחוסר סבלנות.
"הארי!" דמעה בודדה זלגה מעינה. "למה אתה אומר לי דברים כאלה?
איך אני יכולה להוכיח לך שאני לא אשמה ברציחות?"
"לא אמרתי דבר כזה," היתמם הארי.
"אני יודעת שאתה עדיין חושד בי!" בכתה ג'יני. "אני בקושי יכולה
לפגוע בזבוב, שלא לדבר על החברה הכי טובה שלי ואחי הגדול!"
"הארי," התרגז רון. "אולי תעזוב את הילדה המסכנה בשקט? היא
אמרה שהיא לא עשתה כלום, אז היא לא עשתה כלום! היא בת
ארבע-עשרה!"
הארי משך בכתפיו. "שיהיה. אבל אני עדיין אשגיח עליך," אמר
לג'יני שרעדה בכל גופה.
היא קמה מהמיטה שישבה עליה. "אני הולכת," הודיעה בהחלטיות. "אל
תטרחו לחפש אותי!"
"יופי, הארי," רון בעט ברגלו.
הארי הביט עליו בהלם. "מה? מה ציפית שאעשה? שאתנהג כאילו הכל
בסדר? כאילו היא לא רצחה את הנערה שאני אוהב?"
רון תפס את לוח השחמט והעיף אותו הצידה, החלקים התפזרו על
הרצפה ברעש. הפרשים החלו לדהור לכל הכיוונים, בעוד הרצים מנסים
לתפוס אותם. המלכות והמלכים רק ישבו על הרצפה ופיהקו.
רון יצא מהאוהל בכעס. הארי נאנח. "יופי, בסוף אני נשאר לבד!"
אמר בקול. הוא בהה קצת בלוח השחמט המוטל על הרצפה, ואז קם
מהמיטה ויצא גם הוא מהאוהל לשאוף מעט אוויר. הוא ראה באוהל
הבנים את מולי וארתור יושבים עם פרד, מנסים לנחמו על מות אחיו
התאום. העובדה שמולי בכתה בקול וארתור ניסה למחות את הדמעות
הזולגות מפניו ללא הצלחה רבה, לא עזרה.
כעבור כמה דקות הוא שמע צרחה באה מהצד השני של המאהל. הוא עקף
במהירות את האוהלים וראה את ג'יני יושבת על האדמה, מחבקת את
רון. הארי התקרב אליהם, כשפתאום הבחין בעובדה שחתך גדול ושותת
דם היה פעור בצווארו. "רון!" קרא ורכן ליד ג'יני. ג'יני סובבה
אליו את ראשה. היא הייתה חיוורת ומבולבלת. "עכשיו גם הוא מת,"
מלמלה.
הארי פער את פיו ולא ידע מה להגיד. "ג'יני," הוא הצליח לבסוף
לסדר את מחשבותיו. "את עשית את זה?"
"אני כבר לא יודעת," בכתה ג'יני. "אני כבר לא יודעת."
מולי, ארתור ופרד הופיעו מאחוריהם. "לא!" זעקה מולי והתעלפה.
ארתור צנח על האדמה ומלמל. "לא, לא עוד אחד. בבקשה, לא עוד
אחד."
פרד לא הצליח לדבר. "מה... מה... הוא... הוא מת?"
הארי קם על רגליו והניח את ידו על כתפו. "אני מצטער."
פרד צעד אחורנית באימה, ואז הסתובב ורץ משם. הארי הביט סביבו
בחוסר אונים.
ארתור הצליח להקים את עצמו מן האדמה. "מי עשה את זה?" קולו
רעד.
הארי הצביע על ג'יני. "בתך עשתה את זה, כמו את שאר הרציחות."
הוא ניסה לשמור על קור רוח.
ארתור הביט על ג'יני שעוד אחזה בגופתו של רון. "זה נכון?" שאל
בחשש.
ג'יני הביטה עליו בבלבול. "אה, אני חושבת. אני כבר לא יודעת מה
אני עושה..."
"למה?" צעקה מולי שזה עתה התעוררה מעלפונה.
ארתור אחז בזרועה של ג'יני בחוזקה וניתק אותה מרון. "בואי
אתי," ציווה. היא הלכה אחריו בחוסר רצון לאחד האוהלים. הארי
ומולי רצו אחריו. מולי פלטה יבבה כשראתה את ארתור קושר את
ג'יני לכיסא בעזרת שרביטו. "ארתור! זאת הבת שלנו!" קראה.
"היא גם יכולה להיות אוכל-מוות שמשתמש בשיקוי פולימיצי!" אמר
ארתור, "עד שנגלה מה קורה פה אני לא משחרר אותה."
"אימא," בכתה ג'יני בשקט.
"אני מצטערת, יקירה," גם מולי בכתה. "אבל אין לי ברירה. אביך
צודק."
השעות הבאות עברו בדממה. הם נשארו רק חמישה אנשים, ומצב רוחם
היה ירוד מתמיד. ארתור כמעט שיחרר את בתו שבע פעמים, ובכל פעם
מולי הזכירה לו את טיעונו ההגיוני. פרד דיבר עם ג'יני האסורה
וניסה להעלות את מצב רוחה, אך הוא לא הצליח. בכל פעם שהתחיל
לספר לה בדיחה הוא פרץ בבכי, והסביר לה לאחר מכן שג'ורג' נהג
לספר את הבדיחה יותר טוב ממנו. הארי שכב על הדשא מחוץ לאוהל בו
ישבו כולם ובהה בשמים. להפתעתו הרבה, דממת המוות דווקא נעמה לו
מאוד.
כעבור כמה דקות פרד יצא מהאוהל. "היי, הארי," אמר.
"היי," השיב הארי.
"בא לך ללכת לטייל קצת? המצב שם בפנים מדכא אותי יותר מדי."
הציע פרד.
"כן, בשמחה, אבל הבעיה היא שבתוך המאהל אין הרבה מה לראות,
מניסיון, ואנחנו לא יכולים לצאת." הזכיר לו.
"זאת לא בעיה," אמר פרד. הוא הוציא את שרביטו ולחש משהו, שהארי
לא שמע. לאחר מכן הוא יצא מהתחום שהיה אמור להיות מעגל ההגנה,
למול עיניו המופתעות של הארי. "לג'ורג' ולי היו כל מיני שיטות
לפרוץ לחשים מהסוג הזה."
הארי חייך חיוך קטן. "איך לא ניחשתי. אבל אתה לא מפחד שמישהו
יכנס לשם?"
"מי יכנס? מי שרצח את כולם היה חייב להיות מישהו מבפנים, ואם
ג'יני אכן עשתה זאת, היא קשורה ולא יכולה לפגוע באיש."
"צודק," הודה הארי. הם טיילו אל תוך היער העבות והעלו זיכרונות
על רון, הרמיוני וג'ורג'. הארי התפלא עד כמה השיחה הזאת הייתה
משחררת. שלוש שעות מאוחר יותר הם חזרו אל האוהלים, צוחקים
בהנאה. "אז אתה שומע," אמר פרד. "ואז הוא פתאום הניף את השרביט
שלו והחצאית שלה עלתה באש!"
הארי פרץ בצחוק. "באמת? ואו, איך לא תפסו אתכם על זה?"
פרד גיחך. "אתה לא יודע שאותי ואת ג'ורג' לא תופסים? אנחנו
אומני ה..." הוא עצר פתאום. שלולית של דם זרמה מתוך האוהל. הוא
הביט על הארי בבעתה. "לא, זה לא ייתכן!" לחש.
הארי הביט סביבו בחשש. "קדימה, כדאי שנכנס. יכול להיות שזה סתם
דם של ארנב שהם צדו."
פרד הנהן. "בסדר, אני אכנס ראשון." הוא נכנס אל האוהל ומייד
יצא ממנו. הוא היה נראה כאילו ראה רוח רפאים, מה שהיה נכון
במידה כלשהי. הארי נכנס אל האוהל, ומחזה מזוויע נגלה אל מול
עיניו: ג'יני ישבה על הכיסא ללא רוח חיים. חור גדול היה פעור
בחזה, ומשהו היה חסר שם. הארי הסיט את מבטו הצידה וראה את לבה
מונח על הרצפה לידה.
וזה לא היה הכל- כמה סנטימטרים מאחת המיטות היו שני חבלים
ארוכים משתלשלים מהתקרה, ובתוך לולאתו של כל אחד מהם היו
צוואריהם של מולי וארתור, רגליהם מרחפות כמטר מעל הרצפה.
הארי יצא במהרה מן האוהל. פרד ישב שם על האדמה, מחבק את ברכיו,
מתנודד קדימה ואחורה ולוחש. "זאת אשמתי. הכל באשמתי. זאת
אשמתי."
הארי רכן לידו. "אל תדאג, זאת לא אשמתך. לא יכולת לדעת שג'יני
היא לא הרוצחת."
פרד הרים אליו את עיניו. הוא נראה כמו כלבלב עזוב ומסכן,
שמתחנן לקצת אוכל. "זאת אשמתי. אני השארתי את מעגל ההגנה פתוח.
עכשיו כולם מתים," מלמל.
הארי נעמד על רגליו. "מה פתאום, לא כולם מתים. אני ואתה פה!"
פרד הרכין את ראשו. "בינתיים אנחנו פה. לפחות עד שהרוצח הזה
יבוא ויחסל גם את שנינו. אנחנו אבודים."
הארי הביט עליו בעצב. "אל תגיד את זה! אנחנו לא נמות!" לפתע
הוא הבחין בדמות גבוהה, מכוסה בברדס שחור, מתקרבת מאחורי פרד
כשסכין גדולה בידה. "בעצם," חייך הארי. "אולי אני לא אמות, אבל
אתה כן."
"מה..." החל פרד להגיד, אך הדמות הגבוהה בברד הניפה את הסכין
והעבירה אותו על ראשו של פרד. ראשו התנתק מגופו והתגלגל אל
האדמה.
"וולדי!" קרא הארי ומחא את כפיו בשמחה.
הרוצח הוריד את כובע הברדס, ואדון האופל נגלה מתחתיו.
"וולדי!" קרא שוב הארי וקפץ אל תוך זרועותיו של וולדמורט.
וולדמורט הרים אותו בשמחה ונישק אותו בלהט. "הארי, דובשנית
שלי, תודה על מתנת יום ההולדת שלי!"
"על לא דבר," חייך הארי בניסיון להצטנע. "אמרתי לך שאני אתן לך
קצת ליהנות ולהרוג כמה אנשים. הסיפור מאוד פשוט- מולי וארתור
השתגעו, רצחו את כל ילדיהם ואז תלו את עצמם. אין יותר פשוט
מזה!"
"אתה גאון, פשוט גאון!" קרא וולדמורט, והם התנשקו שוב.
"אגב, מה היה הקטע עם הלב של ג'יני?" נזף בו הארי בחיוך.
"סתם, היא עצבנה אותי," השיב וולדמורט. "היא כל הזמן הייתה
מאוהבת בך! ובעצם, גם הרמיוני הרגישה משהו כלפיך."
"אוי, וולדי, אתה יודע שאתה היחיד בשבילי," הארי הרגיע אותי.
"והרמיוני הייתה בשבילי סתם שעשוע. חוץ מזה, ממש נהניתי להתעלל
בג'יני. דרך אגב, תודה שנתת לי לטפל ברון! אף פעם לא רצחתי אף
אחד, זה היה ממש כיף."
"אבל יש בעיה אחת," אמר וולדמורט. "מה נעשה בליל כל הקדושים
שיתעלה על עכשיו?"
"אני יודע! נהרוג את כל התלמידים בהוגוורטס!" הציע הארי.
וולדמורט חייך. "אני אוהב את דרך המחשבה שלך. אני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך." הארי הסמיק. "ואו, זאת הפעם הראשונה
שאמרנו את זה!"
הארי ו-וולדי אחזו ידיים, ורצו להם בשדה הגופות ושלוליות הדם
לעבר השקיעה.