פרק 1- החתונה

מר הארי פוטר ומר סיריוס בלק,
הנכם מוזמנים לחתונתם של רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר שתיערך
בעשרים ביולי באולם בית הספר לקסמים וכשפים "הוגוורטס". הרכבת
להוגוורטס תצא מתחנת הרכבת קינגס קרוס בשעה 16:00. הטקס עצמו
יערך בשעה 19:00. בעלי רשיון התעתקות מתבקשים להתעתק אל
הוגסמיד, ומשם להיכנס להוגוורטס.
על החתום
                   אדון וגברת וויזלי                      
                 אדון וגברת גריינג'ר

הארי סיים לקרוא את המכתב שהביא לו ינשוף גדול וכבד. הארי
הוציא מעט אוכל מכלובה של הדוויג שהביטה עליו בקנאה והושיט
לינשוף. הוא אכל מידו בתאבון רב. נראה שהוא עף כבר כמה ימים
והעביר עוד מכתבים רבים.
חיוך גדול עלה על פניו של הארי. "סיריוס!" הוא צעק.
סיריוס, שישב ליד השולחן העגול במטבח וקרא את "הנביא היומי"
הרים את עיניו מהעיתון וצעק בחזרה. "מה?"
הארי החליט לוותר על הצעקות והלך אל המטבח. "קיבלנו את ההזמנה
לחתונה של רון והרמיוני. כשדיברתי עם הרמיוני אתמול בטלפון היא
אמרה שאולי ייקח להזמנה הרבה זמן להגיע, אבל כנראה שהינשוף הזה
שהם שכרו לבצע את השליחויות היה יותר מהיר ממה שהם חשבו." הוא
נשען על הקיר.
סיריוס חייך. "מזל טוב. מתי אמרת שהחתונה מתקיימת?"
"עשרים וחמישה ביולי," הארי נאנח. "אני כל כך מקנא בהם, למרות
שזה ממש נוראי מצדי...." הוא התיישב בכיסא ליד סיריוס.
סיריוס צחק. "זה לא נוראי. זה פשוט אנושי. הם עושים את הצעד
הגדול, ועוד בגיל כל כך צעיר. זה מאורע נדיר מאוד." סיריוס
הפסיק לצחוק ומבט חולמני עלה בעיניו.
הארי ידע על מה הוא חושב. הוא חשב על אימא שלו, לילי, שהייתה
מושא אהבתו בתיכון. לצערו הרב של סיריוס, האהבה הזאת לא
התגשמה. לילי בחרה בחבר הכי טוב שלו, ג'ימס, אביו של הארי.
"אני חושב שכדאי שנמשיך לפרוק את הארגזים," הארי מיהר לשנות
נושא.
הסלון בביתם הקטן של הארי וסיריוס היה כולו מלא בארגזים
גדולות, מלאות בחפציו של הארי ובקניות שערכו לכבוד הבית החדש.
רק שבוע לפני כן הארי ישב בשולחן גריפינדור והקשיב בפעם
האחרונה לנאום סוף השנה של אלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר.
הנאום הזה היה שונה מנאומיו הקודמים, לפחות בשביל הארי ושאר
תלמידי השנה השביעית. זו הייתה שנתו האחרונה בהוגוורטס, בית
הספר בו בילה שבע שנים מחייו. ליתר דיוק, שבע השנים החשובות
ביותר בחייו. דמעות עמדו בעיניו כשהוא הקשיב לדמבלדור מברך
לדרך צלחה את תלמידי השנה השביעית. הוא ידע שהוא יתגעגע. הוא
ידע שהכול ישתנה, וששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
היו לו סיבות לשמוח. כמה חודשים מוקדם יותר הארי הרג את
וולדמורט. זו הייתה נקמת חייו, והוא הצליח להגשים אותה. בנוסף
לכך סיריוס לכד את פטיגרו והביא אותו למשרד הקסמים, שם הודה
באשמה. אשמתו של סיריוס הוסרה מעליו, והוא היה אדם חופשי. ימים
ספורים לאחר כך הוא כבר התחיל לחפש בית בשבילו ובשביל הארי.
במשך כחודש הוא חיפש, עד שמצא סוף סוף בית קטן וצנוע, לא הרחק
מהוגסמיד. הבית אולי היה קטן, אך בשביל הארי הוא היה לא פחות
מבית החלומות. סוף סוף הוא גר עם מישהו יקר לו. הארי וסיריוס
קמו מכיסאותיהם ונכנסו אל הסלון. ארגז אחד בלבד הכיל את חפציו
הישנים של הארי. כל היתר הכילו חפצים ומכשירים חדשים בשביל
הארי ובשביל הבית עצמו.
"באמת שלא היית צריך לקנות לי כל כך הרבה...." אמר הארי
בחיוך.
סיריוס חייך גם הוא. "דווקא כן."
הם המשיכו לפרוק את הארגזים וסדרו את תכולותיהן. הארי נהנה
לסדר את החדר שלו. בבית הדארסלים, כשהוא סוף סוף קיבל חדר
לעצמו, הם לא הרשו לו לעצב אותו כרצונו. פה היה לו חדר שלו ורק
שלו, והוא יכל לעשות בו כעולה על רוחו.
הארי נזכר בשעשוע בפגישתם של סיריוס ו-ורנון דארסלי שהגיע
לאסוף אותו מתחנת הרכבת בסוף השנה. אחרי שוורנון התגבר מההלם
שפקד אותו, סיריוס אמר בשלווה, "בו." ו-ורנון רץ מהמקום
בצרחות. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת.
כשסיימו את מלאכת פריקת הארגזים הארי עלה אל חדרו ולקח אתו את
הספר "הקסם שבשיפוץ" שקנה.
הארי פתח את הספר בפרק "צביעה". הוא קרא בו בעיון ואז הרים את
ראשו.
הוא התלבט במשך מספר דקות ואז הניף את שרביטו. "פיינטו בלו!"
החדר כולו נצבע בכחול עדין. הארי חייך. "זה היה קל..." חשב.
הוא הביט על הארון המרופט והישן שעמד לא רחוק ממנו. "פיינטו
ברון!"
הארון נצבע בצבע חום, ומייד נראה כמו ארון עץ חדש מהחנות. הארי
נראה מרוצה ביותר. הוא עמד ועמל בעיצוב החדר במשך כשעה, ובסופה
נשכב על המיטה עייף אך מרוצה. עיניו נסגרו באיטיות והוא נרדם.

"רון, תתעורר!" רון פקח את עיניו למשמע קולה של אחותו הקטנה,
ג'יני.
"מה...." הוא מלמל.
"קום! זה יום החתונה שלך!" קראה ג'יני בהתרגשות.
רון פקח את עיניו והתיישב במהירות במיטתו. "ואו, כבר בוקר?
נדמה לי שכאילו רק עכשיו סגרתי את העיניים." הוא שפשף את
עיניו.
ג'יני פתחה את התריסים בחלון חדרו וקרני שמש בוהקות חדרו דרכם
ונחתו בדיוק על עיניו של רון.
"ג'יני!" צעק רון. הוא תפס את שמיכתו ומשך אותה מעל לראשו.
"מצטערת." היא חייכה בהתנצלות. "עכשיו קום! אימא הכינה כבר
ארוחת בוקר."
"בסדר, בסדר..." מלמל רון. הוא הסיר באיטיות את שמיכתו מעל
ראשו והניח לעיניו להתרגל לאור.
הוא הכניס את שתי רגליו אל נעלי הבית שנחו למרגלות מיטתו, לבש
את חלוקו הירוק, וירד במדרגות אל המטבח.
"בוקר טוב!" ברכו אותו כולם כשהוא נכנס למטבח. כל משפחתו הייתה
שם, בהרכב מלא. חמשת אחיו הגדולים שכבר לא התגוררו בבית הגיעו
לכבוד חתונתו של רון עם בחירת ליבו, הרמיוני.
רון השיב להם בפיהוק רחב והתיישב על כיסא פנוי. מולי הרימה את
שרביטה ומיד הופיעו על צלחתו של רון בייקון וחביתה. ספלו התמלא
בקפה. "בתאבון!" היא חייכה.
"איך אתה מרגיש, רון?" שאל ביל בחיוך. "מתרגש?"
רון, שעוד לא התעורר לגמרי, הרים את ראשו בעייפות והנהן, וחזר
מייד לאכול את ארוחת הבוקר שלו.
"חכו שהוא ישתה את הקפה שלו." גיחך פרד. "זה כמו דם של חד קרן
בשבילו..."
"פרד!" גערה בו מולי.
אבל פרד צדק. ברגע שרון סיים לשתות את הקפה שלו הוא פנה אל
ביל, שכמו כל בני המשפחה, הביט בו בציפייה. "כן, אני קצת
מתרגש. אבל אני מתאר לעצמי שההתרגשות האמיתית תבוא היום
בערב..." צמרמורת עברה בגופו כשהוא חשב על כך. היום הוא מתחתן.
מחר הוא כבר לא יהיה הוא עצמו. מחר הוא יהיה חצי מזוג. בעלה
של. ויום אחד גם אבא של.
הוא התרומם מכיסאו בפתאומיות. "שבעתי. אני הולך להכין
שיעורים." הוא יצא מהמטבח.
"אה, תתקנו אותי אם אני טועה, אבל עכשיו חופש והוא סיים בית
ספר." אמר ארתור בהפתעה.
מולי צחקה. "הוא רק מתרגש. זוכר איך אתה פחדת לפני החתונה
שלנו? אימא שלך סיפרה לי איך הלכת ברחוב הלוך ושוב בטענה שאתה
מחכה למחלק העיתונים."
"אבל העיתונים נזרקים מלמעלה על ידי ינשוף, לא?" שאל פרסי.
מולי המשיכה בצחוקה המתגלגל. "כן. הוא טייל ברחוב במשך ארבע
שעות בערך."
"יופי, אבא..." גיחך ג'ורג'.
ארתור הסמיק. "היי, זה היה יום החתונה שלי. הבטן שלי הייתה
מלאה בפרפרים, כמו אצל כל חתן בעולם."
ג'יני קמה מהשולחן. "אני הולכת להרמיוני לעזור לה להתארגן.
ניפגש בחתונה!" היא נפרדה מהם והלכה אל האח. ארתור חיבר יום
קודם את האח בביתה של הרמיוני לרשת העולמית. היא שפכה מעט אבקת
פלו אל תוך האש ולחשה את כתובתה של הרמיוני.

הרמיוני התעוררה כשעה לפני הזריחה. היא לא ידעה מדוע התעוררה
כל כך מוקדם, אך היא לא הרגישה עייפה. היא התיישבה על מיטתה
והתמתחה קלות. מבטה נחת על שמלת הכלה שהייתה תלויה על הארון
מולה. היא חייכה בכל פעם שראתה את השמלה. היא ידעה שלא יכלה
לבחור שמלה יותר יפהפייה מזאת. השמלה הזאת הייתה השמלה
המושלמת. חלקה העליון היה צמוד, כולו נוצץ ובוהק, חסר שרוולים.
החלק התחתון היה רחב, כמו שמלה של נסיכה מהאגדות. כולו היה
קפלים קפלים שנמשכו עד למטה. לגימור היו סרטים ורודים קטנים
לאורך קצה השמלה. השמלה הייתה לבנה, כמובן. הרמיוני התעקשה על
הקלאסיקה.
הרמיוני נאנחה. הכול היה מושלם. השמלה הייתה מושלמת, המיקום
היה מושלם, הפרחים שבחרה היו מושלמים, הקייטרינג ששכרה היה
מושלם, החתן שלה היה מושלם, אז למה היא פחדה כל כך?
למה המחשבה על הערב הקרב ובא גרם לה לרעד בכל גופה? למה הידיעה
שממחר היא תהיה אישתו של מישהו גרמה לה לתחושת בחילה? היא ידעה
שהיא רוצה לעשות את זה, אך היא עדיין חששה. היא חששה שמשהו
יתפקשש בחתונה. היא חששה שהנישואין לא יצליחו. היא חששה שזה
יפגע באהבתם העזה שלה ושל רון, במקום לפעול ההפך.
היא קמה ממיטתה ודילגה על קצות אצבעותיה לאורך המסדרון, נזהרת
שלא להעיר את הוריה הישנים. נחירותיו הרועשות של אביה הבהירו
לה שהם ישנים חזק.
ומה אם רון יתחיל לנחור לפתע? ומה אם היא לא תצליח לישון
בגללו? האם היא תצטרך להתרגל לנחירות כמו אימה?
שיניה של הרמיוני נקשו, אך לא מקור. היא נכנסה אל המטבח
והרתיחה מים בקומקום. השקט ששרר סביבה שיגע אותה. התחשק לה
לצעוק, לשיר, לצרוח, אך היא ידעה שהוריה גם ככה אינם ישנים
מספיק, והעדיפה שלא להכביד עליהם. לאורך השבועות האחרונים
הוריה התרוצצו סביבה כמו אחוזי דיבוק, ועזרו לה לתכנן את
החתונה. ליתר דיוק, הם עשו את רוב העבודה. היא הייתה אסירת
תודה כלפיהם.
אחרי ששתתה את התה שלה היא הציצה בשעונה וראתה שעדיין מוקדם
מאוד. השמש התחילה להפציע, והרמיוני התקרבה אל חלון הזכוכית
הגדול במרפסת. היא הביטה בצבעיה היפהפיים והרכים של הזריחה,
והצטערה שרון לא לידה. פתאום היא כבר לא פחדה. היא נרגעה
כשהבינה שהיא לא הולכת לבלות את שארית חייה עם סתם איזה אדם
זר, שאינה מכירה, אלא עם רון, חברה הטוב שהפך לאהובה.
היא נשמה עמוק. פתאום הכול נראה בהיר יותר. לא רק השמים, אלא
גם עתידה.
היא התיישבה על הספה הגדולה בסלון, הוציאה שלט מתחת לאחת
הכריות, והדליקה את הטלוויזיה. היא זיפזפה בין הערוצים עד
שהגיעה לערוץ שבו שידרו  חמישה פרקים רצופים של "דוסון קריק".
"יופי," חשבה הרמיוני. "אני זקוקה לקצת קיטש לא מציאותי."
היא צפתה בטלוויזיה, וראייתה היטשטשה בהדרגה. כעבור כמה דקות
ראשה נשמט על ידית הספה הקשה והיא נרדמה.
"הרמיוני!" היא שמעה קול מוכר. היא פקחה את עיניה וראתה את
ג'יני רוכנת מעליה, מחייכת בעליזות.
כל החדר היה מוצף באור השמש שחדרה מבעד לחלונות הגדולים.
"היי, ג'יני!" חייכה הרמיוני ופיהקה. "כנראה נרדמתי מול
הטלוויזיה." היא שפשפה את צווארה הכואב מידית העץ של הספה.
"הרגע הגעתי." ג'יני התיישבה לידה. "ההורים שלך עוד לא התעוררו
אפילו."
"זה בסדר, נניח להם לישון." פיהקה שוב הרמיוני. "יש לי הרגשה
שאני צריכה להתחיל לשתות קפה בבוקר במקום תה. בואי נעלה לחדר
שלי, נתחיל להתארגן."
הן קיפצו בהתרגשות במעלה המדרגות ונכנסו אל חדרה של הרמיוני.
הדלת נטרקה אחריהן.

"אתה רציני?" הארי שמע את קולו של סיריוס יוצא מהסלון. הוא ירד
במדרגות וראה אותו מדבר אל ראש שהופיע באח. הארי לא הצליח
לזהות למי שייך הראש, מפני שהוא היה מאוד מטושטש.
"אבל חשבתי שתפסתם את כולם. לא, זה לא היה אמור לקרות!" הרים
סיריוס את קולו. "זה לא היה אמור לקרות." חזר בלחישה.
הארי החליט שלא לצותת לסיריוס, והתחיל ללכת לכיוון דלת המטבח.
"תראה, הוא כבר עבר מספיק. אני לא רוצה שתערבו בזה את הארי."
הארי נעצר בפתאומיות כששמע את שמו. הוא הסתובב והתקרב באיטיות
לכיוונו של סיריוס, מתחבא מאחורי גרם המדרגות.
"אמרתי לא! הארי מתחיל חיים חדשים. יש לכם שם מספיק הילאים,
אתם לא חייבים לקחת דווקא את הארי. חוץ מזה, הוא כבר לקח משרת
הוראה בהוגוורטס. אני לא חושב שאתה רוצה להסתבך עם דמבלדור..."
אמר סיריוס.
"לא ממש. טוב, אני אנסה למצוא מישהו אחר." הארי הצליח לשמוע את
הקול. הוא היה שייך לקורנליוס פאדג'.
הארי הסתובב והחל ללכת על קצות אצבעותיו לכיוון המטבח.
"בסדר, תעדכן אותי בהמשך. להתראות." אמר סיריוס. הראש נעלם
בפתאומיות.
"שלום, הארי!" אמר סיריוס כשגבו עוד מופנה אל הארי.
הארי הסתובב. "אה, ראית אותי?"
"אתה צריך להתאמן יותר על כישורי הציתות שלך." חייך סיריוס
והסתובב אליו. "אני מניח ששמעת את השיחה."
"כן. אני מצטער, לא התכוונתי..." החל הארי להגיד, אך סיריוס
מיהר להרגיע אותו.
"זה בסדר, הארי. דיברתי עם קורנליוס פאדג'. מאז שהוא גילה
שהייתי חף מפשע הוא התחיל להרגיש רגשות אשם. הוא בא לעדכן אותי
בקשר להתפתחויות האחרונות. הארי, לוציוס מאלפוי ברח עם משפחתו.
ההילאים לא הצליחו לתפוס אותו בזמן."
"הוא ברח עם משפחתו? אתה מתכוון, גם דראקו ברח?"
"כן." הנהן סיריוס. "אני מקווה שאתה לא מתכנן לצאת
אחריהם...."
"לא, אמרתי לך, סיימתי עם קוסמי האופל האלה." אמר הארי. הוא
נראה מאוד בטוח בעצמו, אבל בתוכו הוא לא היה משוכנע שהוא אומר
את כל האמת. הוא לא אהב את המחשבה שהוא לא יצא לחפש את דראקו
מאלפוי והוריו.
"יופי." שמח סיריוס. "ועכשיו, לא קבעת עם רון עוד חצי שעה?"
"כן, הייתי בדרך למטבח לשתות משהו לפני שאני יוצא. אתה תבוא
בערב?"
"כן. אני אתעתק אל הוגסמיד. נתראה שם!" אמר סיריוס.
הארי כבר שכח מצימאונו והתעתק אל תוך ה'מחילה'. הוא מצא את
עצמו עומד בבית משפחת וויזלי.
"שלום, הארי!" ברכה אותו מולי וויזלי כשראתה אותו מופיע בסלון
ביתה.
"שלום, גברת וויזלי!" הארי בירך אותה בחזרה.
"רון נמצא בחדרו." היא אמרה, והוסיפה בלחישה. "ואם תשאל אותי,
הוא מתרגש נורא. אני חושבת שכדאי שתדבר אתו קצת ותרגיע אותו."
"אני אעשה כמיטב יכולתי." אמר הארי ורץ המעלה המדרגות. הוא דפק
על דלתו של רון.
"פתוח!" הוא שמע את רון קורא. הוא פתח את הדלת ומצא שם את רון
יושב על מיטתו ובוהה בחלון.
"רון, מה שלומך?" הארי נכנס אל החדר וסגר את הדלת אחריו.
"לא כל כך טוב." מלמל רון. הוא סובב אליו את פניו החיוורות.
"אני מתחתן היום." לחש.
"אני יודע." חייך הארי. הוא התיישב לידו. "אני מבין שאתה קצת
חושש...."
"קצת?" קרא רון. "קצת? אני מרגיש שאני הולך פשוט ליפול ולמות
בכל רגע!"
"קדימה, רון, תתאושש. היום אתה הולך להתחתן עם הבחורה שאתה
אוהב." הארי ניסה לעודד אותו.
רון קם מהמיטה. הוא החל להתהלך הלוך ושוב לאורך החדר הקטן.
"אתה חושב שהיא תכעס אם אני אבטל את החתונה?"
"אה, כן!" הארי תפס ברגלו ועצר אותו. "תקשיב לי. אתה הולך
להתחתן היום, ולא אכפת לי אם זה יעלה בחיים שלי..."
רון צנח על מיטתו. "אתה באמת לא צריך לסכן את עצמך
בשבילי...."
"רון! תתרכז!" הארי הרים את קולו. "זה טבעי שאתה קצת מתרגש
עכשיו, בלשון המעטה. כלומר, אני חושב שזה טבעי. עכשיו תקשיב
לי- תשטוף את הפנים, תתלבש, תתארגן, תעשה מה שאתה צריך לעשות,
ונלך. ואני לא רוצה לשמוע ציוץ!"
רון הרים את ידיו באוויר לאות כניעה. "בסדר, בסדר. אני אהיה
בחדר האמבטיה אם תצטרך אותי."
הארי הסתכל עליו בחשדנות בזמן שהוא חצה את החדר ויצא ממנו.
"וחסר לך שתנסה לברוח דרך החלון! אני אמצא אותך!" צעק הארי
כשהדלת נטרקה אחריו.
הארי נאנח. הוא הוציא את גלימת השושבין שלו והחל להתלבש.

כעבור כשעה הרמיוני כבר הייתה לבושה בשמלת הכלה שלה, לרגליה
היו נעלי עקב לבנות, שיערה היה מסודר בתסרוקת גבוהה ומחמיאה,
ופניה היו מאופרות בצבעים עדינים ובהירים.
ג'יני עמדה לידה, לבושה בשמלת השושבינה הסגולה שלה, מחייכת
מאוזן לאוזן. "הרמיוני, את נראית מדהים!"
הרמיוני חייכה. היא נראתה כאילו נלקחה מתוך אחד הקטלוגים
לשמלות כלה. היא הייתה יפהפייה וזוהרת. "תודה. אני מרגישה
מדהים. מעולם לא תיארתי לעצמי שלבישת שמלת כלה יכולה להיות
חוויה כל כך נעימה!" אמרה. היא העבירה את ידה לאורך גימורי
השמלה וקפליה. "אני לא רוצה להוריד אותה לעולם!"
"אני חושבת שלא תהיה לך ברירה בליל הכלולות...." ג'יני קרצה.
הרמיוני צחקה. "את צודקת. אני עדיין לא מאמינה שאני עושה את
זה. מי ידע שאני אתחתן בגיל שמונה-עשרה? תמיד תכננתי אחרי סיום
הלימודים להמשיך ללמוד בקורסים של קוסמים מקצועות שונים, ואחר
כך למצוא איזו עבודה נחשבת ורווחית. לא חשבתי בכלל על חתונה."
עיניה נצצו בהתרגשות. "אבל שבע השנים האחרונות לימדו אותי לקח
חשוב- החיים אינם צפויים."
ג'יני נאנחה. "אני כל כך מקנאה בך! תראי אותך, כלה יפהפייה
שכזאת! בטח יעברו שנים ארוכות עד שאני אהיה כלה."
"אבל, ג'יני, מה עם הארי?"
"אנחנו ביחד רק כמה חודשים. ייקח עוד הרבה מאוד זמן עד שנוכל
להתחייב ככה." אמרה ג'יני.
"דבר ראשון, אי אפשר לדעת. דבר שני, אין לך למה למהר! אמנם אני
ורון מתחתנים בגיל כל כך צעיר, אבל זה לא אומר שזה הגיל
האידיאלי לחתונה. חכי כמה שנים." הרמיוני בדקה בפעם העשירית את
שיערה, מוודאת שכל שערה נמצאת במקומה.
הדלת נפתחה ואימה של הרמיוני נכנסה לחדר. "הרמיוני, את נראית
ממש נפלא!"
הרמיוני הסתובבה אליה. "תודה, אימא!" היא חיבקה אותה בעדינות,
נזהרת שלא לקמט את שמלתה.
"אוי, הרמיוני..." דמעה זלגה מעינה של אימה. היא הוציאה ממחטה
מקופסה שעמדה על שידתה של הרמיוני ומחתה אותה בזהירות. "אני
כבר מתחילה לבכות." היא התנצלה.
"אימא," חייכה הרמיוני. "יהיה בסדר."
"אני לא מאמינה שהבת הקטנה שלי מתחתנת." היא חייכה בחזרה. "רק
באתי להודיע לך שהמרכבה הגיעה."
"בסדר, אנחנו כבר יורדות." אמרה הרמיוני.
"לפני שתרדי," נזכרה אימה. "רציתי לתת לך משהו." היא הוציאה
קופסא קטנה תכלכלה ופתחה אותה. בתוך הקופסא שכבה שרשרת פנינים
לבנה. היא לקחה את השרשרת וענדה אותה על צווארה של הרמיוני.
"אימא, זה יפהפה." הרמיוני התרגשה.
"אני ענדתי את השרשרת הזאת בחתונה שלי עם אביך, ועכשיו תורך."
אמרה אימה, מוציאה עוד ממחטה. היא חיבקה שוב את בתה ויצאה
מהחדר.
"מוכנה?" שאלה ג'יני.
הרמיוני הנהנה, והשתיים יצאו גם הן מהחדר.
הן ירדו במדרגות אל הסלון, שם עמדו הוריה של הרמיוני, מחייכים.
"המרכבה מחכה לך, גברתי." קד אביה באצילות.
הארבעה יצאו מהבית אל מרכבה שחיכתה להם בחוץ. למרכבה היו
קשורים שני סוסים כסופים.
"למה לא יכולנו פשוט לשכור לימוזינה?" שאלה אימה.
"אי אפשר להגיע סתם ככה להוגוורטס." הזכירה לה הרמיוני. "אפשר
למצוא אותו רק בעזרת קסמים. וחוץ מזה, הדרך הזאת יותר מהירה."
היא טיפסה אל תוך המרכבה, אחריה טיפסה ג'יני, ולבסוף הוריה של
הרמיוני.
להפתעתם הרבה של הוריה, הסוסים פרשו את כנפיהם והמריאו
לאוויר.
שעה קלה הם טסו באוויר, נהנים מהרוח הקלה והמלטפת וממראה שדות
העננים מתחתם, ואז הם הגיעו.
גברת מק'גונגל המתינה להם ליד שער הוגוורטס. היא חייכה כשראתה
אותם, חיוך שהצעיר אותה בעשרות שנים.
"מזל טוב!" אמרה.
הם הודו לה ונכנסו דרך השער אל תוך הוגוורטס. הוריה נפעמו
כשראו את השטח הענקי והירוק, ואת הטירה המפוארת והאגדית. "פה
את למדת?" נדהם אביה.
הרמיוני הנהנה. "יפה, נכון?"
"בלשון המעטה," צחק אביה.
הם צעדו לאורך השביל עד שהגיעו לטירה ונכנסו אליה. הרמיוני
וג'יני נדהמו, לא פחות מהוריה של הרמיוני.
כל האולם, שהיה פעם מכוסה בדגלי הבתים השונים, היה כעת מקושט
בסרטים צבעוניים ובנרות דולקים. לאורך דפנות הקירות היו מאות
זרי פרחים מכל הצבעים, וחלקם אף ריחפו באוויר.
שולחנות הבתים נעלמו, ובמקומם היו מסודרים שורות של כיסאות
לבנים, שהיו מופרדים לשני צדדים. ביניהם היה שביל ארוך שלאורכו
היו שזורים עלי כותרת אדומים.
הרמיוני הייתה המומה. היא לא תארה לעצמה מעולם שהוגוורטס יכול
להראות כמו אולם אירועים.
בסוף שביל עלי הכותרת עמד דמבלדור, קורן משמחה. "ברוכים
הבאים!" אמר. "הרמיוני, את נראית יפהפייה!" הוסיף בקריצה.
הרמיוני חייכה. "תודה, אדוני. האולם נראה נפלא!"
"המחמאות לגמדוני הבית," אמר דמבלדור.
"גמדוני הבית?!" הזדעקה הרמיוני. "אני מקווה ששילמת להם על
כך!"
"כמובן, כמובן," דמבלדור מיהר להרגיע אותה. "מר וגברת
גריינג'ר, נעים מאוד." הוא הושיט את ידו. הוריה של הרמיוני
לחצו אותה. "אכן, בית ספר יפהפה יש לך פה." אמרה אימה.
דמבלדור חייך. "תודה רבה. אגב, זאת הפעם הראשונה שיש פה
מוגלגים. הסרנו את הכישוף דוחה המוגלגים."
נראה שהזוג גריינג'ר עדיין לא התרגלו למילים 'מוגלגים'
ו'כישוף'. "אה, כן, תודה." מלמל אביה.
"עכשיו כדאי שתלכי לחדר ההמתנה שהכנו בשבילך לפני שרון יגיע.
זה מביא מזל רע." אמר דמבלדור להרמיוני.
הרמיוני הנהנה והלכה עם ג'יני לחדר ההמתנה, הוריה צועדים
אחריהן.

"רון, כמה זמן לוקח לך להתלבש?" צעק הארי. לא נשמעה תשובה מבעד
לדלת חדר האמבטיה.
"רון? בוא כבר, אתה לא רוצה לאחר לחתונה שלך!" צעק הארי שוב,
אך שוב לא קיבל תשובה.
"רון?" הארי קם מהמיטה והתקרב אל דלת האמבטיה. הוא הצמיד את
ראשו אל הדלת וניסה לשמוע אם רון שם, אך לא שמע כלום.
"רון?" הארי ניסה לפתוח את הדלת. היא לא הייתה נעולה, ונפתחה
בקלות. הוא פתח אותה לרווחה.
"כמה זמן לוקח לך...." התחיל הארי להגיד אך נעצר. רון לא היה
בחדר האמבטיה.
"אוקיי, תפסיק לשחק איתי משחקים. תצא מאיפה שאתה מתחבא!" אמר
הארי. הוא הסיט את ווילון האמבטיה אך כלום לא היה מאחוריו. הוא
פתח את הארון הגדול, וחוץ מכמה מגבות ותכשירים לא היה בו שום
דבר מעניין.
הארי התכוון לצאת מהחדר, כשהבחין בחלון הפתוח. "הוא ברח!" אמר
בהפתעה.
הוא מיהר לצאת מהאמבטיה וירד במדרגות אל הסלון. ארתור ישב שם
וקרא עיתון, ומולי וצ'ארלי ישבו ביחד ודיברו. הם הרימו את ראשם
כשראו את פרצופו המבוהל של הארי. "הארי, הכול בסדר?" שאלה
מולי.
"אה... כן." גמגם הארי. "אה, ראיתם אולי את רון?"
"רון? הוא לא היה למעלה אתך?" שאל צ'ארלי.
"כן, שכחתי." אמר הארי בקצרה ורץ בחזרה למעלה. ארתור, מולי
וצ'ארלי החליפו ביניהם מבטים מבולבלים.
"כנראה שגם השושבין מתרגש מאוד לפני חתונה." אמר ארתור.
מולי וצ'ארלי הנהנו וחזרו לעיסוקם.
הארי נעצר בראש גרם המדרגות והתנשף. כשהוא הצליח להסדיר את
נשימתו הוא מיד התעתק אל מחוץ לבית.
"רון!" הארי התחיל לרוץ ברחוב ולצעוק בקולי קולות. כשהוא הזהיר
את רון כמה דקות קודם מפני בריחה הוא התלוצץ. הוא לעולם לא
תיאר לעצמו שרון באמת יברח.
הוא התעתק לביתו, לביתה של הרמיוני, ולעוד מקומות שהוא חשב
שרון אולי יהיה שם, אך לא מצא אותו. הוא חזר ל'מחילה' עייף
ומודאג.
"הארי!" מישהו קרא. הארי הסתובב וראה את רון עומד מאחוריו,
לבוש בגלימת החתן שלו, רגלו הימנית הייתה יחפה.
"רון!" הארי קרא בשמחה, ואז נזכר. "רון," הוסיף בכעס. "איפה
היית?"
"אני לא יודע!" היתמם רון. "רגע אחד נעלתי נעליים ופתאום מצאתי
את עצמי באיזה רחוב סואן שדיברו בו בשפה מוזרה. אני לא יודע
איזה, אבל בטוח לא אנגלית."
"באמת?" הארי לא האמין לו. "פשוט נעלמת והופעת בארץ אחרת?"
"הארי, תאמין לי! אני לא יודע איך זה קרה!" אמר רון בתחינה.
"כבר יותר משעה אני מחפש אחריך בכל מקום! טוב, זה לא חשוב
עכשיו. מה שחשוב זה שאתה פה, ושהחתונה שלך מתחילה עוד כשעתיים.
אז לך ללבוש את הנעל השנייה שלך!"
רון נכנס בכניעה אל תוך הבית, מתעלם מקריאותיהם המופתעות של
בני משפחתו, ועלה במדרגות אל עבר חדרו.
הארי הלך מאחוריו בחשדנות במרחק של צעד אחד, כמו מוודא שהוא לא
יחליט לנסות לברוח שוב.

כשרון סיים ללבוש את בגדיו הוא הביט במראה ונאנח. "זהו זה. אני
מתחתן היום." אמר.
הוא התיישב על האסלה הסגורה והחל לנעול את נעליו. "אוף, למה
אני דואג? הכול יהיה בסדר." חשב בלבו.
הוא רכן כדי לנעול את הנעל השניה, אך היא הייתה שם. הוא כבר לא
ישב באמבטיה, אלא ישב מכופף באמצע רחוב זר, מלא באנשים שעברו
לידו מבלי להבחין בבחור המוזר היושב באמצע רחוב בגלימה לבנה
ונעל אחת. הוא התרומם בהפתעה והביט סביבו. הוא לא זיהה את
המקום.
"סליחה, איפה אני?" שאל את אחד העוברים-ושבים.
האיש מלמל משהו שכלל בתוכו את המילים 'נו' ו'קומפרנדו', והמשיך
בדרכו.
"עכשיו זאת ההזדמנות שלי להוכיח את רשיון ההתעתקות שקיבלתי סוף
סוף לפני שבוע." חשב רון.
הוא עצם את עיניו וחשב על ה'מחילה'. כשהוא פקח אותן מחדש הוא
עמד באמצע רחוב אחר שלא הכיר. הפעם תשובתו של עובר- ושב לשאלתו
החוזרת של רון הייתה משהו עם 'ז'ה נה' ו'קומפרן'.
רון נאנח והתעתק שוב. הוא עשה זאת פעמים רבות, עד שהגיע לחצר
מאחורי ביתו. הוא מצא שם את הארי עומד, נראה די עייף וכועס.
כעת הוא היה שוב בחדרו, נועל את נעלו השנייה בעוד הארי מביט בו
במבט חשדני.
"אולי לא הייתי צריך לרמות במבחן ההתעתקות." חשב רון.
כעבור מספר דקות הארי ורון כבר נפרדו ממשפחת וויזלי שהייתה
עתידה להתעתק אל הוגוורטס לפני הטקס, והתעתקו שניהם אל המקום.
לרווחתו הרבה של רון, הוא אכן הגיע לשם.
הם נכנסו אל הוגוורטס, ונדהמו לראות את עיצובו החדש של האולם
הגדול.
"רון! הארי! ברוכים הבאים!" בירך אותם דמבלדור בעליזות.
"תודה. הרמיוני כבר הגיעה?" שאל רון.
"כן, היא בחדר ההמתנה שלה. וכדאי שאתה תלך לחדר ההמתנה שלך.
בקרוב בוודאי יתחילו להגיע אורחים." הציע דמבלדור.
הארי ורון הודו לו והלכו לכיוון החדר שיועד לרון. רון צנח על
כורסא אדומה שעמדה שם, והארי סגר את הדלת.
"רון, אתה יודע שאני בוטח בך, אבל אני רוצה לדעת את האמת." אמר
הארי.
"אמרתי לך! אני לא יודע איך נעלמתי פתאום! אני לא חשבתי בכלל
על אפשרות לברוח!"
"בסדר, אם אתה אומר אז אני מאמין לך." הארי נשען על הקיר.
"ואני מקווה בשביל הרמיוני שזאת האמת." הוסיף בשקט.
רון נאנח. "אוף, אתה רוצה שאני אקח שיקוי אמת? ואז אולי תפסיק
לשגע אותי?"
"לא, זה בסדר." אמר הארי וחייך. "בוא פשוט נשכח מזה ונתרכז
בחתונה."

"הגיע הזמן!" ראשו של האגריד הציץ מבעד לדלת חדר ההמתנה של
הרמיוני.
הרמיוני הרימה את ראשה. "מה? זהו? עכשיו?" שאלה בהפתעה.
"כן. כל האורחים הם הגיעו, ורון הוא כבר במקום שלו." השיב
האגריד.
"תודה, האגריד," אמרה ג'יני במקומה של הרמיוני הנרגשת.
האגריד חייך וסגר את הדלת.
"הרמיוני," ג'יני פנתה אליה. "את מוכנה?"
הרמיוני הנהנה. היא סובבה את ראשה אל הוריה וראתה שהם נראים
כמו זוג בובות שעווה. חיוך היה קפוא על פניהם. "אימא, אבא,
הגיע הזמן!" אמרה.
הם לא ענו.
"טוב, אני מבינה שאתם מתרגשים, אבל תאמינו לי שאני יותר. עכשיו
בואו! רון מחכה!" ניסתה הרמיוני, אך הם נשארו קפואים.
הרמיוני וג'יני החליפו מבטים מבוהלים. "נראה לי שהם לא סתם
מתרגשים," אמרה ג'יני בשקט.
הרמיוני קמה ממקום מושבה והתקרבה אליהם. היא נגעה בידה של
אימה, ומייד הסירה אותה. היד הייתה קשה כיד של ברבי, מהסוג
שהרמיוני שיחקה בה בילדותה.
היא נגעה בלחיו של אביה, אך גם הוא היה קשה כפלסטיק.
הרמיוני הסתובבה אל ג'יני. "מישהו כישף אותם!" היא צווחה.
ג'יני נראתה המומה. "מי היה יכול לעשות כזה דבר?"
"אני לא יודעת," אמרה הרמיוני. "אבל כל דבר בזמנו. קודם אני
חייבת לגלות איך להחזיר אותם למצבם המקורי."
"בסדר," הנהנה ג'יני. "ואיך תעשי את זה?"
"אני רק צריכה לחשוב קצת," אמרה הרמיוני והתיישבה על הספה. היא
השעינה את ראשה על ידה ועצמה את עיניה.
ג'יני ישבה לידה וליטפה את שיערה. "יהיה בסדר," אמרה.
כך הן ישבו כמה דקות, עד שלפתע הרמיוני הרימה את ראשה, עיניה
נוצצות. "מצאתי!"
היא אחזה בקצה שמלתה והרימה אותה. למול עיניה המופתעות של
ג'יני היא הוציאה מהגרביון שלבשה את שרביטה. "אי אפשר להיות
יותר מדי מוכנים." הסבירה כשראתה את מבטה של ג'יני.
הרמיוני אחזה בשרביטה וכיוונה אותו על הוריה. "דיפרוסט." אמרה.

אור כחול יצא משרביטה של הרמיוני ופגע בגריינג'רים הנוקשים.
"הרמיוני!" צעקה אימה בהפתעה. "למה את מכוונת עלי את ה.... איך
קוראים לזה.... שרביט?"
הרמיוני הורידה את השרביט וחייכה. "סיפור ארוך. בואו נלך,
החתונה מתחילה."
היא הביטה על ג'יני שנשמה לרווחה. אביה של הרמיוני שילב את ידו
בידה, אימה עשתה אותו הדבר מצידה השני, ג'יני נעמדה מאחוריהם,
וכך הם יצאו מהחדר.
ליבה של הרמיוני דפק בחוזקה. כל הכיסאות הלבנים, שהיו ריקים עד
לפני כמה שעות, היו כעת מיושבים במאות של קוסמים ומכשפות, שאת
חלקם היא לא הכירה אפילו. ליד הבמה עמדו שתי תמונות. באחת נראה
סנייפ, שכרגיל החמיץ את פניו ונראה די משועמם. בשנייה נראתה
מירנדה שחייכה אל הקהל הגדול וקרצה מדי פעם.
הרמיוני עמדה בתחילת שביל עלי הכותרת כשמשני צדדיה עומדים
הוריה, ובסופו היא ראתה את רון.
היא הרגישה לפתע בטוחה. היא כעסה על עצמה על שפחדה כל כך
מקודם. "הכול יהיה בסדר." חשבה. "אני אוהבת את רון, רון אוהב
אותי, ונחיה באושר ועושר, או שנסתפק רק באושר, עד יום מותנו."
רוח אחת החלה לנגן על הפסנתר. עוד שלוש רוחות עמדו לידה.
"אלה 'הרוחות של מחוז ווילס'!" לחשה ג'יני באוזנה של הרמיוני.
הרמיוני הנהנה.
הם החלו לצעוד לאורך השביל. הרמיוני לא הבחינה בכך שהיא החלה
לצעוד ברגל שמאל.....

רון עמד ליד הבמה, צופה בהרמיוני המתקרבת אליו. הוא היה המום.
הוא מעולם לא ראה אותה כך, היא הייתה יפהפייה מתמיד. היא הייתה
מושלמת. באותו הרגע רון הרגיש כבעל המזל הגדול בעולם.
הארי עמד לידו. גם הוא היה המום כשראה את הרמיוני. הוא נזכר
בנשף בשנתם הרביעית, כשהוא ורון ראו את הרמיוני בפעם הראשונה
כבת ולא כחברה שלהם. מאז הכול השתנה.
הארי הביט על רון. הוא נראה מאושר. הארי חשב שמעולם לא ראה
אותו כך, וזה שימח אותו.
הרמיוני הגיעה לסוף דרכה. היא נישקה את הוריה ונעמדה לצדו של
רון. ג'יני הושיטה לה את זר הפרחים שלה ונעמדה מצידה השני. היא
קרצה אל הארי, שחייך אליה.
רון חייך אל הרמיוני, והיא חייכה בחזרה.
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאל בלחישה.
"אה, אני אספר לך אחר כך." לחשה.
"את יפהפייה." הוסיף.
"תודה." חיוכה התרחב.
הם הסתובבו אל דמבלדור שעמד מולם מחייך.
קוסמים ומכשפות.... ומוגלגים יקרים," מיהר להוסיף. "התכנסנו
כאן היום כדי לצפות באיחוד של רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר
בברית הנישואין.
הנישואין הם דבר קסום, אך לא יותר קסום מאהבה. במקרה זה, אהבת
אמת. רון, הרמיוני, מה שמצאתם הוא דבר נדיר, ואני יודע שתדעו
לשמור עליו לנצח. הנכם ברי מזל, ומזל זה מגיע לכם. אני מרגיש
שזו זכות גדולה בשבילי לעמוד פה היום ולחתן אתכם."
רון והרמיוני הביטו אחד על השנייה וחייכו. הם ידעו שהוא צודק.
"ועכשיו, קראו את הנדרים שכתבתם." אמר דמבלדור.
הארי הושיט לרון דף ורון פתח אותו. הוא התחיל לקרוא ממנו.
"הרמיוני, אהובתי, כבר ביום הראשון שראיתי אותך לפני שבע שנים
חשבתי איזה שיניים בולטות יש לך....." הוא עצר כשהבין מה הוא
קורא. התלחשויות עברו בקהל והרמיוני הביטה עליו בתדהמה.
"זה לא מה שכתבתי!" הצטדק.
הרמיוני חשבה לרגע, ואז ביקשה מג'יני את הנדר שלה. ג'יני
הושיטה לה אותו, והרמיוני החלה לקרוא בו בשתיקה. עיני כל
הנוכחים היו מופנות אליה בציפייה.
"וזה לא מה שכתבתי!" היא הרימה את ראשה.
שוב נשמעו התלחשויות והרמיוני רכנה אל רון. "משהו מוזר קורה
פה. רק לפני כמה דקות הייתי צריכה להפשיר את ההורים שלי!"
רון הנהן. "באמת משהו מוזר מתרחש. כשהתארגנתי בבית שלי לחתונה
פתאום נעלמתי והופעתי בארץ אחרת!" לחש לה.
הרמיוני נראתה מהורהרת. "הכול בסדר?" שאל דמבלדור בדאגה. "אפשר
להמשיך?"
"כן," אמרה הרמיוני. "הייתה תקלה קטנה, אבל אנחנו יכולים לאלתר
מהזיכרון. נכון, רון?"
רון הנהן. "כן, אני אתחיל. הרמיוני, אהובתי, כבר ביום הראשון
שראיתי אותך לפני שבע שנים חשבתי שאת הילדה הכי יפהפייה שראיתי
בחיי. מילדה יפהפייה הפכת לנערה יפהפייה אל מול עיניי, וזה תפס
אותי בלתי מוכן. בלי לשים לב נפלתי ברשתך. התאהבתי בך, והיום
המאושר בחיי היה היום שבו הודעת לי שזה הדדי. הרמיוני, אני
אוהב אותך כל כך, ואני מרגיש שהיום אני הבן אדם בר המזל הגדול
ביותר שיכול להיות." הוא נזכר בהרהוריו. "אני אוהב אותך." אמר
שוב.
פניה של הרמיוני לא נותרו יבשות, כמו כל הפנים באולם. מולי
וויזלי וגברת גריינג'ר ישבו ביחד ובכו. רון אפילו הצליח להבחין
במבטם הנרגש של פרד וג'ורג'.
"רון," הגיע תורה של הרמיוני. "אין סיכוי שאני אצליח להתעלות
על מה שאמרת. מעולם לא חשבתי שיום אחד אני אתחתן עם החבר הכי
טוב שלי, אבל זה קרה. אני לא יכולה להביע במילים את אהבתי
כלפיך, אבל אני אנסה. אתה הבן אדם המדהים ביותר שפגשתי אי פעם,
ואני מתפלאת שאף אחת לא תפסה אותך לפני. טעית כשאמרת שלך יש את
המזל הכי גדול, כי זאת אני בעלת המזל הגדול ביותר. אני אוהבת
אותך, רון, ואני אוהב אותך לנצח," היא סיימה.
הם הביטו אחד בשני במבטים מאוהבים. שניהם הרגישו שהנדרים שלהם
יצאו יותר טוב אפילו ממה שכתבו כמה ימים קודם.
"האם אתה, רון וויזלי, לוקח את הרמיוני גריינג'ר להיות לך
לאישה, לכבד, לאהוב ולשמור על הקסם בחייכם, עד יום מותכם?" שאל
דמבלדור בגרסתו המיוחדת.
"כן," אמר רון, מביט על הרמיוני.
"האם את, הרמיוני גריינג'ר, לוקחת את רון וויזלי להיות לך
לאיש, לכבד, לאהוב ולשמור על הקסם בחייכם, עד יום מותכם?"
"כן," אמרה הרמיוני, לא מזיזה את עיניה מעיניו של רון.
"בתוקף הסמכות שניתנה לי על ידי משרד הקסמים, אני כעת מכריז
עליכם איש ואישה." דמבלדור הרים את ידו ונקש באצבעותיו. טבעות
הופיעו על אצבעותיהם של רון והרמיוני, והם בחנו אותן בחיוך.
"אתה יכול לנשק את הכלה," אמר דמבלדור.
רון והרמיוני שחיכו זמן רב למשפט זה התנשקו באריכות וברוך, לא
מבחינים במאות האורחים שמביטים בהם בחיוך ובדמעות נרגשות. אור
ורדרד פגע בזוג, והקיף אותם במשך מספר פעמים עד שפגע בהם שוב
ונעלם. הם היו נשואים רשמית.
אך היה עוד דבר שהם לא הבחינו בו, כמו כל הנוכחים באולם- עין
אפורה קטנה ריחפה מספר מטרים מהם. העין הייתה נראית כועסת
מאוד. נשמע פיצוץ קל והעין נעלמה.
"הם התחתנו!" צעק דראקו מאלפוי קילומטרים רבים מהוגוורטס. הוא
עמד ליד הוריו בבית קטן וישן, הקירות סביבו התקלפו, ודרך התקרה
נטפו טיפות מים.
"אתה אמרת שזה לא יקרה!" הוא הפנה אצבע מאשימה כלפי אביו,
לוציוס מאלפוי.
"אני מצטער, אדון, כנראה שהם באמת אוהבים," אמר לוציוס בעיניים
מושפלות.
"אתה מצטער? אני מאוד שמח שאתה מצטער," אמר מאלפוי בציניות.
"אבל זה לא יספיק." הוא כיוון עליו את שרביטו.
לוציוס נפל על ברכיו והביט עליו בתחינה. "בבקשה, אדון יקר, אל
תפגע בי."
"קרושיו," אמר מאלפוי בפשטות.
צרחות איומות מילאו את החדר. לוציוס התפתל על הרצפה, עיניו כמו
יצאו מחוריהן, שערותיו נדבקו למצחו, ידיו אחזו בראשו.
נרקיסה עמדה כל אותו הזמן בצד, מביטה על לוציוס הסובל במבט
חלול ואדיש.

פרק 2- ירח דבש

"שמפניה, אישתי?"
"כן, בעלי."
רון והרמיוני ישבו על המיטה במלון מפואר בפריז, אוחזים בכוסיות
ריקות. מזוודותיהם הגדולות היו שכובות למרגלות המיטה.
רון הרים את בקבוק השמפניה שעמד על השידה ושפך ממנו אל תוך
הכוסיות שלהם.
"צדקת," רון אמר ולגם מכוסיתו. "המוגלגים יודעים לעשות חיים."
הרמיוני חייכה. "אמן."
הם הקישו את כוסיותיהם ביחד, ושתו מהן עד שהתרוקנו.
הרמיוני נשכבה על המיטה הענקית והרכה ועצמה את עיניה. "עשינו
את זה," אמרה. "התחתנו."
רון נשכב לידה והשעין את ראשו על כף ידו. "אני יודע," הוא
חייך. "הייתי שם."
הרמיוני פקחה את עיניה והסתובבה אליו. "אתה יודע איזה התקף לב
ההורים שלי קיבלו כשסיפרתי להם רק לפני מספר חודשים שאני עומדת
להתחתן?" היא צחקה. "אבא שלי התחיל ללכת בעצבנות במעגלים מסביב
לספה, ואימא שלי רק עמדה ומלמלה 'שלא נדע'".
רון צחק יחד אתה. "ואת צריכה לראות את התגובה של ההורים שלי
כשסיפרתי להם שאני מתחתן אתך. הם לא הפסיקו לצחוק כל אותו
היום. הם היו מאושרים כמו שלא ראיתי אותם בחיים שלי."
"באמת?" הרמיוני פערה עיניים גדולות. "לא ידעתי. יש לך הורים
ממש נהדרים."
"גם ההורים שלך הם הורים נהדרים! בדרך כלל הורים לא שמחים
במיוחד כשבתם בת השבע-עשרה מודיעה להם שהיא מתחתנת," אמר רון.
"אתה צודק." הרמיוני חייכה. "איך אתה חושב שאנחנו נגיב כשהבת
שלנו תודיע שהיא מתחתנת?"
"הבת שלנו?" רון התיישב על המיטה כשמבט מבוהל על פניו. "יש
משהו שלא סיפרת לי?"
"רון," צחקה הרמיוני. "טיפשון מתוק שלי."
"איך קראת לי?" רון העמיד פני נעלב.
"טיפשון." חזרה שוב הרמיוני, מנסה לכבוש את צחקוקה.
"את תשלמי על זה!" קרא רון והסתער עליה. הם התנשקו.

"אתה חושב שמאלפוי עשה את זה?" ג'יני ישבה על מיטתו של הארי
בביתו החדש. הארי שכב על המיטה כשראשו על ברכיה של ג'יני. היא
ליטפה את שיערו ברכות.
"כן. מתאים לו לעשות תעלולים כאלה, ובמיוחד לאור העובדה שהוא
מתחבא מההילאים."
"רגע, זה לא אמור להיות ההפך? אם הוא מתחבא מההילאים הוא לא
אמור להימנע משטויות כאלה שיכולות להסגיר אותו? זה לא נשמע לי
הגיוני." ג'יני הפסיקה את פעולת ליטוף שיערו והביטה בו בעניין
רב.
"זה מאלפוי, ג'יני. הוא ההפך הגמור מהגיון. המילה 'הגיון' לא
קיימת בלקסיקון שלו." אמר הארי.
ג'יני חזרה ללטף את שיערו. "אתה צודק. אבל בכל זאת, איזה
אינטרס יכול להיות לו לנסות להרוס את החתונה של רון והרמיוני?
מה אכפת לו שהם יתחתנו?"
"יש תשובה אחת לכך, והיא מאוד הגיונית. הוא מאוהב בהרמיוני."
אמר הארי בפשטות.
"מה?" ג'יני פסקה שוב מפעולת הליטוף. "מאלפוי? בהרמיוני?
הדמיון שלך משתולל היום, הארי."
הארי התרומם והתיישב לידה. "לא ראית את המבט הקנאי שהוא נעץ
בהרמיוני בכל פעם שהיא הלכה עם רון במסדרון, מאז השנה החמישית?
הבחור מאוהב קשות. הבעיה היא שהוא יודע כמה קסמים אפלים, מה
שהופך את ההתאהבות לעניין מאוד מסוכן." ההבעה על פניו הייתה
מאוד רצינית.
"אז מה עושים?" ג'יני שאלה.
"מחכים," השיב הארי. "מחכים עד שהוא יפעל ומקווים שהוא ייכשל.
או שמחכים עד שימצאו אותו."
ג'יני השעינה את ראשה על כתפו. "אני מקווה שהם יחזרו מירח הדבש
בשלום."
"ברור שהם יחזרו בשלום! אל תשכחי שהם קוסמים מאוד חזקים, והם
עומדים להיות הילאים בעצמם. חוץ מזה, המוח של הרמיוני הוא
בגודל של מגדל אייפל בערך, אז אני לא דואג להם." הארי ניסה
להרגיע אותה. וזה עבד.
"אתה צודק. הם ילדים גדולים." ג'יני חייכה.
"גם אנחנו." חייך הארי ונישק אותה.

מאלפוי ישב על הכורסא הקרועה ורגליו היו מונחות על השולחן
השבור והמטונף.
"לוציוס," הוא הקיש באצבעותיו. "בוא הנה!"
לוציוס הגיע אליו בריצה מחדר האמבטיה.
"קראת לי, אדון?"
"החלטתי לתת לך הזדמנות נוספת אחרי הפאשלות של אתמול. הרמיוני
ו-וויזלי נמצאים עכשיו בירח דבש בפריז. הם רחוקים מפוטר וכל
שאר אוהבי המוגלגים ולכן גם פחות מוגנים. ואל תזכיר לי
שהרמיוני היא בת למוגלגים, כי אני יודע את זה." אמר מאלפוי.
"אה, אבל היא באמת בת למוגלגים." גמגם לוציוס.
"אמרתי שאני יודע את זה!" צעק מאלפוי, צעקתו הדהדה ברחבי הבית.
"אבל היא שונה." הוסיף בשקט.
לוציוס משך בכתפיו. "אז אתה רוצה שאני אגיע לפריז?"
מאלפוי נאנח. "למה אתה חייב להיות כל כך טיפש? למה אני צריך
לעשות בעצמי את כל החשיבה? בפריז יש כעת בוודאי עשרות הילאים
ששומרים על זוג היונים. אתה תשלח מישהו שהם לא מכירים, כי אותך
הם ימצאו בתוך שתי שניות. הבנת, או שאני צריך להסביר הכול
מחדש?"
לוציוס ראה את עיניו הזועמות של בנו, והעדיף שלא להגיד כלום.
הוא הניד את ראשו בשלילה, ויצא במהירות מן החדר.
"נרקיסה!" צעק מאלפוי.
נרקיסה נכנסה אל החדר בצעדים איטיים. היא הייתה נראית עייפה
ומשועממת. "מה?" שאלה.
"תכיני לי משהו לאכול, טוב?" הוא ביקש במתיקות. הוא חייך אליה
חיוך מהסוג שכבש בעבר את כל בנות סלית'רין.
"טוב." היא השיבה במבט אטום והלכה אל במטבח.
מאלפוי שילב את ידיו מאחורי ראשו ונשען על משענת הספה. "קשה
להשיג בימינו משרתים טובים." חשב.
דפיקה חזקה נשמעה על דלת הבית. מאלפוי קם מהכורסא בבהלה.
הוא התקרב בצעדים גדולים ואיטיים אל הדלת, מחזיק את שרביטו,
ונעמד מאחוריה. הוא רכן מעט הצידה והציץ מבעד לחלון.
הוא נאנח בהקלה ופתח את הדלת. "קראב, גויל, הגיע הזמן."

מישהו דפק על הדלת.
"רון, אתה יכול לפתוח? זה בטח שירות החדרים!" צעקה הרמיוני
מבעד לדלת האמבטיה הסגורה.
רון קם מהמיטה והתנהל בעצלתיים אל כיוון הדלת. "מי זה?" שאל.
"שירות חדרים." ענה קול עבה.
רון פתח את הדלת לרווחה. חדרן נמוך ושמנמן לבוש במדים בצבעי
שחור ולבן נכנס לחדר, דוחף מלפניו עגלה גדולה שעליה עמד מגש עם
כלים וצלחות מכוסות. הוא הניח את המגש על שולחן עגול.
"ארוחת הבוקר שלכם, אדוני." אמר החדרן ופרש את כף ידו לרווחה.
רון בהה בידו הפרושה. "תודה רבה," אמר.
"על לא דבר." החדרן נשאר עומד עם ידו באוויר.
"תשלם לו!" צעקה הרמיוני מבין המים הזורמים.
רון הוציא מכיס מכנסיו את ארנקו והניח כמה מטבעות בידו של
החדרן.
האחרון יצא מהחדר בעוד הוא מסנן מבין שיניו. "קמצן."
רון רכן אל המגש והריח את הריחות המעוררי תאבון. "אוכל טעים יש
למוגלגים האלה!" אמר.
הוא עמד להרים את הכיסוי מאחת הצלחות כששמע את קולה של
הרמיוני. "חכה!" היא עמדה מאחוריו, לבושה בחלוק לבן. שיערה היה
נוטף מים.
"מה?" נבהל רון.
"חכה לי." היא חייכה. "לא מרימים את הכיסויים עד לרגע האוכל."
רון הזיז באדיבות את כיסאה של הרמיוני אחורנית והיא התיישבה.
הוא ניגש אל צדו השני והתיישב על כיסאו.
"בתאבון!" אמר רון, שבטנו כבר התחילה להשמיע קולות של רעב,
ועמד להסיר את הכיסוי מצלחתו.
"רגע!" קראה הרמיוני.
"מה?" אמר רון בעצבנות.
"אני אוהבת אותך." חייכה הרמיוני.
רון התרכך. "גם אני אוהב אותך." חייך בחזרה. "עכשיו אפשר
לאכול?"
הרמיוני הנהנה. "בתאבון!" אמרה.
רון הושיט את ידו אל צלחתו והחל להרים את הכיסוי.
"לא!" קראה הרמיוני.
רון איבד את סבלנותו. "מה עכשיו?"
"יש לי הרגשה רעה בקשר לצלחת הזאת." אמרה הרמיוני.
"הרמיוני, מתוקה, את יודעת שאני אוהב אותך, אבל אני רעב!" אמר
רון והרים את הכיסוי. משהו קפץ עליו מן הצלחת, והוא נפל עם
כיסאו אחורנית.
נשמע פיצוץ קטן. רון הרים את ראשו וראה את היצור הקטן שקפץ
עליו מוטל לצדו ללא רוח חיים. הרמיוני עמדה ליד כיסאה כששרביטה
בידה.
"מה-" התחיל רון להגיד.
"זה היה דוקסי." אמרה הרמיוני. "פיה נושכת."
הרמיוני הושיטה לרון את ידה ועזרה לו לקום. רון קם, הביט על
היצור וראה שהוא אכן מזכיר פיה. הוא היה שחור, פרוותיי, בעל
ארבע רגליים וידיים, ובעל שתי כנפיים.
"מה הוא עשה פה, בתוך הצלחת שלי?" שאל רון, ליבו עדיין דופק
במהירות.
"אני לא יודעת, אבל אני יכולה רק לנחש. אני בטוחה שהיה קשר
לחדרן ההוא שהביא את האוכל. אני לא חושבת שהוא היה מוגל פשוט."
אמרה הרמיוני. "אתה בסדר?"
"כן, אני חושב." אמר רון. "אני עדיין קצת רועד. הוא תפס אותי
בלתי מוכן... רגע, איך ידעת שיש משהו בצלחת הזאת שהוא לא
אוכל?" נזכר רון.
"אני לא יודעת. פשוט הייתה לי הרגשה רעה." הרמיוני חיבקה
אותו.
"ומה עם הצלחת שלך? גם אצלך יש דוקסי?" שאל רון.
הרמיוני הנידה בראשה. "אני לא יודעת. אבל אני אבדוק." היא
סימנה לו להתרחק והניפה את שרביטה. "אציו מכסה!" אמרה. המכסה
של הצלחת עף הישר אל תוך ידה הפתוחה וחבלים נורו מתוך הצלחת,
קושרים את הכיסא הריק ומהדקים אותו אליהם.
"חבלים." מלמלה הרמיוני.
"מישהו רצה לתפוס אותך ולהרוג אותי." אמר רון. "למה?"
"אני לא יודעת." הרמיוני שוב הנידה בראשה. "משהו מסריח מתרחש
פה וזה לא מוצא חן בעיני. אני אשלח ינשוף אל הארי ואשאל אם הוא
שמע משהו."
רון הנהן. "רעיון טוב. ובאותה הזדמנות תמסרי לו דרישת שלום
ממני."


הארי היקר,
מה שלומך?
אנחנו פה בבית מלון בפריז, מבלים, מטיילים בעיר, ועושים חיים.
שום דבר מיוחד לא קרה פה, חוץ מהעובדה שמישהו ניסה לרצוח את
רון ולתפוס אותי.
בהזדמנות זאת, שמעת משהו חשוב? מישהו ברח מאזקבאן? וולדמורט
עבר לגופו של מישהו? סוף העולם עומד להגיע? תשלח לנו את הינשוף
בחזרה עם תשובה.
רון מוסר לך ד"ש, ואומר לי לכתוב לך שהוא ראה מטאטא אש המחץ
4000 בחנות פה בפריז.
ד"ש לסיריוס משנינו.
  שלך,
      הרמיוני וויזלי (מה אתה חושב על השם החדש שלי?)

"מה היא כתבה לך?" ג'יני הציצה מעבר לכתפו.
"מישהו ניסה להרוג את רון." הארי הרים את ראשו מהמכתב.
"מה?" צווחה ג'יני וחטפה מידו את המכתב. היא קראה אותו
במהירות. "אתה חושב שזה מאלפוי? שאלה כשסיימה.
"אני בטוח שזה מאלפוי." השיב הארי בכובד ראש.
הוא הוציא נוצה ממגירת שידתו, טבל אותה בדיו וכתב על דף לבן
שהיה מונח לידו.

אדון וגברת וויזלי היקרים,
אני חושב שאני יודע מי היה אחראי לניסיון הרצח והחטיפה. סיריוס
שמע מקורנליוס פאדג' שמאלפוי ברח עם הוריו מההילאים. הוא כרגע
מסתתר במקום לא ידוע.
אני חושב שכדאי שתחזרו לארץ, פה תהיו מוגנים יותר.
ג'יני פה לידי, והיא מוסרת לשניכם את אהבתה. היא מבקשת ממני
לכתוב שהיא מצטרפת לבקשתי שתחזרו לארץ.
רון, גם אני ראיתי אתמול בחנות פה באנגליה את אש המחץ 4000,
וקניתי אותו.
   שלכם,
      הארי פוטר

הארי קיפל את המכתב והושיט אותו לפיג שחיכה על אדן החלון. פיג
אחז בו במקורו ועף לדרכו.
"כמו שאני מכירה את רון והרמיוני, הם לא יחזרו מיד." אמרה
ג'יני. "הם יחליטו שהם חזקים ואמיצים מספיק כדי להתמודד עם כל
מה שבא בדרכם, ויחליטו להמשיך את ירח הדבש כמתוכנן."
"ייתכן," אמר הארי. "אבל בואי נחכה לתשובתם ונקווה שהם יעשו את
הדבר הנכון. חכי פה, אני הולך לדבר רגע עם סיריוס."
הארי יצא מהחדר והלך לעבר חדרו של סיריוס. הוא דפק על הדלת.
"אפשר להיכנס?" שאל.
"כמובן, היכנס." הוא שמע את קולו של סיריוס, פתח את הדלת ונכנס
לחדר.
"משהו קרה?" שאל סיריוס בדאגה כשראה את פניו הרציניות של
הארי.
"רון והרמיוני." אמר הארי. "מישהו ניסה לרצוח את רון ולחטוף את
הרמיוני. הרמיוני שלחה לי ינשוף עכשיו וסיפרה לי על כך."
"היא סיפרה איך התרחש הניסיון הזה?"
"לא, היא רק אמרה שזה קרה. היא לא פירטה. ביקשתי ממנה שיחזרו
מיד לארץ, אבל אני לא חושב שהם יעשו כך." הארי התיישב על כיסא
ליד שולחן העבודה.
"גם אני לא חושב כך, ואני מניח שמאלפוי קשור לכל זה." אמר
סיריוס.
"זה מה שגם אני וג'יני חשבנו. אנחנו חייבים לתפוס אותו, לפני
שיהיה מאוחר מדי. יש לך רעיון איפה הוא יכול להתחבא?" שאל
הארי.
"לא," הניד סיריוס בראשו. "אבל לי יש שאלה יותר חשובה- למה הוא
מנסה לרצוח את רון ולחטוף את הרמיוני?"
"הוא מאוהב בה," אמר הארי. "אני בטוח בכך."
"לא, הארי, אני לא חושב שזאת הסיבה. אני מכיר את הגברים למשפחת
מאלפוי, והם לא מתאהבים בקלות." סיריוס הניד שוב בראשו לשלילה.
"חייבת להיות פה סיבה אחרת, ואותה אנחנו צריכים לגלות."
"אבל ראיתי את מאלפוי מביט בהרמיוני ורון בקנאה, מאז שהם הפכו
לזוג." אמר הארי.
"ייתכן שהוא מתעניין בה, אבל לא מהסיבה הרומנטית." אמר סיריוס.
"מה שנותר לנו זה לגלות מה הסיבה."

"אז מה התוכנית?" מאלפוי חזר לשבת על הכורסא המרופטת והרים את
רגליו על השולחן. השולחן השמיע חריקה כאילו הוא עומד להתמוטט
תחת משקל רגליו.
"להרוג את רון," אמר גויל בפשטות. "ואז נוכל לטפל בגריינג'ר.
רון סתם מפריע לנו."
"ברור," צחק מאלפוי. "לא חשבתי אחרת. בסדר, אז הוויזלי העני עף
מהתמונה, ומה אז?"
"ואז כבר לא תהיה לנו בעיה. גריינג'ר היא אולי תלמידה חכמה,
אבל היא כרגע שקועה בירח הדבש שלהם. היא לא תהיה מוכנה לשום
דבר שנזרוק מולה." אמר קראב בחוכמה שלא הולמת אותו.
"ירח הדבש שלהם..." מלמל מאלפוי. "מרגש, לא?"
קראב וגויל גיחכו. "מאוד." אמר קראב.
"אדון, אפשר לשאול משהו?" אמר גויל בזהירות.
"בטח." השיב מאלפוי.
"למה אתה רוצה את גריינג'ר? כלומר, היא מוגלגית, ואתה לא ממש
אוהב מוגלגים." שאל גויל.
"גויל, גויל," נאנח מאלפוי. "היה הרבה יותר פשוט כשאתה וקראב
העמדתם פני טיפשים. אני לא יכול כרגע לגלות לך את הסיבה, אבל
אתה תגלה בהמשך. כרגע רק תבצע את משימתך."
"כן, אדון," הנהן גויל והחליף מבט משתומם עם קראב.
"אז איך אתם מוציאים לפועל את התוכנית שלכם?" מאלפוי החליף
נושא.
"לוציוס אמור לשלוח מישהו לפריז, לא? אז אנחנו ניתן לו משלוח
לתת לזוג הצעיר. דוקסי בשביל וויזלי וחבלים בשביל גריינג'ר."
אמר קראב.
"יופי," מאלפוי קם ממקום מושבו. "תודיעו לי כשהתוכנית תצא
לפועל. יש עוד משהו?"
שני הבריונים הבינו את הרמז וקמו גם הם. "לא, לא אדון. נודיע
לך ברגע שגריינג'ר תהיה בידינו."
הם נפרדו ממנו ויצאו מן הבית.
"יש לי תחושה רעה בקשר אליו." אמר קראב ברגע שהם היו שוב ברחוב
השומם. "הוא לא עצמו."
"נכון, כנראה שאהבה יכולה לשגע אנשים." הסכים אתו גויל.
"לא, אני לא מתכוון לזה. הוא פשוט לא עצמו. אני חושב שאדון
האופל נמצא בתוכו." אמר קראב.
גויל נעצר בפתאומיות והביט בקראב בהלם. "אדון האופל? אתה
מתכוון שהוא עדיין לא לגמרי מת? שהנשמה שלו חיה?" חיוך של
תקווה עלה על פניו.
"ייתכן," ניחש קראב. "אני חושב שמאלפוי בכלל לא נמצא בתוך הגוף
שלו. זה אדון האופל בתחפושת מאלפוי, ויש לו איזו תוכנית זדונית
מעל לבינתנו."
"אדון האופל יקום שוב!" קרא גויל בקול, וכשהבחין בטון קולו
הנמיך אותו בחזרה. "אדון האופל יקום שוב, וישלוט על העולם. אתה
יודע מה זה אומר?" נצנוץ עלה בעיניו הקטנות, שנבלעו בתוך פניו
הענקיות.
"שאנחנו מקבלים כרטיס לשורה הראשונה בעליית האופל והשמדת
המוגלגים, הבוצדמים וכל תומכיהם!" קרא קראב בהתרגשות.

הרמיוני ורון סיימו לקרוא את המכתב של הארי והביטו אחד על
השני.
"מאלפוי," סינן רון.
"ידעתי שלא ניפטר ממנו כל כך בקלות." הרמיוני נאנחה. "אבל
בעצם, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שזה הוא, זאת רק השערה."
היא מיהרה להוסיף.
"אני לא צריך הוכחה, אני בטוח שזה מאלפוי." אמר רון.
"ייתכן," הרהרה הרמיוני. "אבל מה הוא רוצה ממני? למה שהוא ירצה
להרוג אותך וללכוד אותי חיה?"
"אולי הוא נדלק עליך," רון חייך בעגמומיות.
"רון! מאלפוי נדלק עלי? מה פתאום! הוא שונא בוצדמים, שכחת?"
גיחכה הרמיוני, וצמרמורת עברה בגבה כשאמרה את המילה שכל כך
שנאה.
"בסדר, אז הוא לא דלוק עליך." רון משך בכתפיו. הוא קם מהמיטה,
הלך אל חדר האמבטיה וסגר את הדלת אחריו. הוא התפשט ונכנס אל
תוך המקלחת.
הרמיוני קפצה מהמיטה ורצה אחריו. היא עמדה מול הדלת הסגורה
והקשיבה לרעש המים הזורמים. "למה אתה מתכוון בזה?" שאלה.
"מה?" צעק רון.
"למה אתה מתכוון בזה?" הגבירה הרמיוני את קולה. "אני לא מישהי
שאפשר להידלק עליה סתם ככה?"
רון נאנח. "זה לא מה שאמרתי." קרא בקול.
"זה כן מה שאמרת! טוב, לא בדיוק אמרת את זה, אבל לא היה קשה
להבין את הרמז." הרמיוני חזרה ונשכבה על המיטה בכעס.
רון סגר את הברז. הוא תפס מגבת, התכסה בה ויצא מהמקלחת.
"הרמיוני, מה קרה פה הרגע?" הוא עמד מולה, צופה בה במבט
מודאג.
"מה קרה? אתה שואל מה קרה?" הרמיוני התיישבה על המיטה והביטה
עליו.
"אה, כן." השיב רון.
הרמיוני חשבה לרגע ואז אמרה. "אני לא יודעת מה קרה. אבל אני
בטוחה שזה היה ממש לא בסדר מצדך."
רון השתומם. "הרמיוני, את שומעת מה את אומרת? את כועסת עלי,
אבל את בכלל לא יודעת למה! בטוחה שהכול בסדר?"
המבט העגום של הרמיוני התחלף בחיוך עליז. "הכול בסדר." השיבה.
"אני לא יודעת מה קרה לי, בוא פשוט נשכח מזה."
"אז אני יכול לחזור להתקלח?" רון בחן אותה במבטו, מוודא שהיא
לא ירדה לפתע מהפסים.
"כן, אני נותנת לך את רשותי." צחקה הרמיוני.
רון הלך בחזרה אל חדר האמבטיה ומלמל לעצמו. "לא הייתי צריך לתת
לה לשתות מהשמפניה."
הרמיוני ישבה על המיטה בזמן שרון התקלח והשתעממה. היא הדליקה
את הטלוויזיה ועברה בין כל הערוצים, אך לא מצאה שום דבר
מעניין.
היא פתחה את המיני-בר ועברה על תכולתו. היא מצאה בקבוק מים
מינרליים שכבר התחילה לשתות כמה דקות קודם, הוציאה אותו ולגמה
ממנו כמה לגימות. היא הניחה אותו על השולחן שעמד ליד המיטה
ונעמדה על רגליה. היא הלכה אל מזוודתה הפתוחה, הוציאה ממנה ספר
עבה, התיישבה שוב על המיטה והחלה לקרוא בו.
רון סיים בינתיים להתקלח ויצא מן המקלחת לבוש בחלוק רחצה. הוא
מצא את הרמיוני שקועה בקריאת הספר.
"הרמיוני, רוצה ללכת היום לאכול במסעדה? המליצו לי על מסעדה
אחת לא רחוק מכאן. הרמיוני?" אמר רון.
הרמיוני לא הבחינה בו.
"הרמיוני!" צעק רון.
הרמיוני הרימה את ראשה מהספר. "אמרת משהו?" שאלה.
"הרמיוני, את בסדר?" רון התיישב לידה. הוא הניח את ידו על מצחה
כדי לבדוק אם הוא חם.
"כן, למה אתה שואל?" אמרה הרמיוני בפיזור דעת.
"את נראית לי קצת לא עצמך היום." אמר רון.
הרמיוני חזרה לעשתונותיה. "מה פתאום, אני בסדר גמור. אני חושבת
שכל האווירה הקסומה והרומנטית של פריז קצת משכרת אותי."
חייכה.
רון חייך בחזרה. "אז את רוצה ללכת למסעדה?"
הרמיוני הנהנה. "כן, רק תן לי כמה דקות, אני צריכה להתלבש."
"גם אני." אמר רון. הרמיוני ניגשה אל הארון שתכולתו הייתה
מסודרת במופתיות שמתאימה לה, והוציאה ממנו שמלה אדומה. היא
פשטה את בגדיה ולבשה את השמלה, וענדה על צווארה את שרשרת
הפנינים הלבנה שקיבלה מאימה לחתונתה. לאחר מכן נכנסה אל חדר
האמבטיה.
רון סיים להתלבש במהירות והתיישב על המיטה. הוא הרגיש יובש
בגרונו והביט סביבו בחיפוש אחר אמצעי להרגעתו. עיניו נפלו על
בקבוק המים המינרליים שעמד על השולחן והוא פתח אותו ולגם
ממנו.
כעבור כמה דקות הרמיוני יצאה מחדר האמבטיה בשיער מסודר ופנים
מאופרות. "אני מוכנה, יוצאים?" שאלה.
רון קם מהמיטה. "את נראית נפלא." חייך. "אחרייך." הוא פתח את
דלת הכניסה.

"מה זאת אומרת התוכנית נכשלה?!" צעק מאלפוי. מולו עמדו לוציוס,
קראב וגויל בראשים מושפלים.
"אדון, אני נשבע לך, עשינו הכול כמו שצריך, אבל וויזלי
וגריינג'ר הצליחו איכשהו לגלות מה יש בתוך הצלחות." התנצל
לוציוס.
"באמת? אם ככה אז זה בסדר." אמר מאלפוי בציניות קרה. "הם לא
היו אמורים לגלות מה יש שם!" הוסיף בצעקה אימתנית. "וזאת
הפאשלה שלכם!"
"אדון, אם אפשר להגיד משהו." קראב צעד בזהירות צעד קדימה.
"דבר." מאלפוי צנח על הכורסא בכעס.
"יש לנו עוד תוכנית, שמתבצעת ברגעים אלו ממש." אמר קראב, עיניו
עוד מושפלות לרצפה.
מאלפוי היה חסר סבלנות. "נו, מה התוכנית שלכם?" שאל.
"האיש שלנו בפריז, זה שמתחזה לחדרן בבית המלון שלהם, שם להם
במיני-בר בקבוק מים מקולל. כל מי ששותה ממנו נכנס בקלות
למריבות ולוויכוחים." קראב אמר והעז להרים את עיניו מהרצפה.
עיניו של מאלפוי אורו. "הבנתי את קו המחשבה שלכם. אתם רוצים
להפריד בין וויזלי והרמיוני כדי שהם יהיו יותר פגיעים. זה מוצא
חן בעיני." אמר ברשעות.
קראב הנהן. "כן, אדוני."
נשמעו דפיקות חלושות על החלון. הארבעה סובבו את ראשם בבעתה,
וגילו ינשוף מרחף מחוץ לחלון, מחזיק מכתב במקורו.
"לוציוס, תביא את המכתב." ציווה עליו מאלפוי.
לוציוס הנהן בצייתנות. הוא הלך אל החלון, פתח אותו, לקח
מהינשוף את המכתב וסימן לו להמתין.
הוא הלך בחזרה אל מאלפוי והושיט לו את המכתב.
מאלפוי פתח את המכתב ועיין בו בשתיקה, בעוד קראב, גויל ולוציוס
מביטים בו במתח ובציפייה.
מאלפוי סיים לקרוא את המכתב וקיפל אותו בחזרה. הוא הרים את
ראשו, חיוך מתוח על פניו.
"תפסו את הרמיוני." אמר.

רון והרמיוני ישבו במסעדה מפוארת ויוקרתית, אוחזים ידיים מעל
השולחן כשחיוך על פניהם.
"אני אוהבת את המקום הזה." אמרה הרמיוני, מסתכלת סביבה. שני
נגנים נעצרו ליד שולחנם וניגנו להם שירי אהבה צרפתיים.
רון הביט בעיניה באהבה. "גם אני."
"אני לא רוצה שירח הדבש ייגמר לעולם." הרמיוני החזירה לו מבט
אוהב.
"גם אני." חזר רון.
"בעצם," הרמיוני חזרה לפרקטיות שלה. "זה לא יכול להימשך לנצח.
בשלב כלשהו נצטרך לחזור לחיים הרגילים."
"אז אולי לא נחזור!" הציע רון.
"רון, על מה אתה מדבר?" השתוממה הרמיוני. "אנחנו לא יכולים
להישאר כאן. יש לנו חיים ומשפחה באנגליה."
"אהובתי, כל מה שאנחנו צריכים זה רק אחד את השני." אמר רון
ברומנטיות.
"רון, אהובי, זה נכון, אבל..." התחילה הרמיוני להגיד, אך רון
קטע אותה, כשמבט נעלב על פניו.
"אבל מה? אבל אני לא מספיק טוב בשבילך? אני לא מספיק בשביל
לרצות אותך?"
"לא לזה התכוונתי." הרמיוני נבהלה מטון קולו הכועס.
"את התכוונת לזה, ואת יודעת את זה. בכל רגע שעובר את מתחרטת
יותר ויותר על החתונה שלנו." רון הפריד את ידיו מידיה.
הרמיוני הביטה בו בזעזוע. "רון, אני לא מתחרטת לרגע! להפך...."
היא ניסתה להגיד, אך רון לא הקשיב לה.
"את תמיד הרגשת שאני לא מספיק טוב בשבילך, נכון?" רון הרים את
קולו. הנגנים הפסיקו לנגן, וכל אורחי המסעדה הפנו את מבטם
אליהם. "את חכמה ומושלמת, ומה אני? סתם ליצן חצר עלוב."
"תנמיך את הקול," אמרה הרמיוני בשקט. "כולם מסתכלים עלינו."
"שיסתכלו!" רון קם בפתאומיות מכיסאו. אפילו המלצרים הספיקו את
עבודתם והביטו עליהם.
"אתם נהנים מההצגה?" רון הביט סביבו. כל הנוכחים חזרו
לעיסוקיהם.
"חומד, בוא נצא החוצה." הרמיוני קמה מכיסאה.
"לא, אין צורך לצאת החוצה." אמר רון. הנוכחים הפסיקו שוב את
שטף דיבורם ואכילתם והביטו עליו. "אני סיימתי." אמר ויצא בכעס
מהמסעדה.
הרמיוני נותרה עומדת שם, המומה. דמעות זלגו על פניה ומרחו את
איפורה. מלצר מבוגר הושיט לה מטפחת. היא הודתה לו וניגבה את
דמעותיה. היא הוציאה מספר שטרות מכיס מעילה, זרקה אותם על
השולחן ויצאה גם היא מהמסעדה.
היא הלכה ברחוב הסואן והעליז בצעדים איטיים. דמעות המשיכו
לזלוג מעיניה, והיא ניסתה למחות אותן לשווא.
מחשבות רבות הציפו את ראשה. מדוע הוא היה כל כך אכזרי? מה גרם
לו לכעוס כל כך? היא הריצה שוב ושוב בראשה את שיחתם, ולא מצאה
שם שום סיבה מספקת להצדיק את התנהגותו.
פחות משבוע עבר מאז חתונתם, והם כבר רבים. הרמיוני קיוותה מאוד
שזה לא מצביע על בעיה ביחסיהם. היא אהבה אותו בכל ליבה, וידעה
שגם הוא אוהב אותה, אך הבינה שהעניינים אינם כה פשוטים.
קול עבה ומוכר החזיר אותה למציאות. "סליחה, את יודעת איפה יש
פה בית קולנוע?" הוא שאל.
הרמיוני הרהרה לרגע ואז הצביעה בידה לעבר כיוון מסוים.
"תודה." אמר לה האיש הנמוך והשמנמן.
הרמיוני נזכרה. "רגע, אתה לא...." התחילה להגיד, אך לא הספיקה
לסיים.
האיש תפס בפרק ידה ושניהם נעלמו מהרחוב הרועש. איש לא הבחין
בחסרונם.

הרמיוני התעוררה בחדר חשוך וקריר. טיפות נטפו דרך התקרה על
רגלה השמאלית. היא פקחה את עיניה והביטה סביבה, אך לא הצליחה
לראות דבר. היא ניסתה לדבר, אך פיה היה חסום.
כעבור כמה שניות עיניה התרגלו לחשכה. היא הצליחה לזהות ארון
ספרים ישן, כיסא מעץ שמשענתו הייתה שבורה, ושולחן רקוב
ומתקלף.
הדלת נפתחה ומישהו נכנס לחדר. הרמיוני מצמצה בעיניה שכאבו
מהאור החזק.
"ברוכה הבאה, הרמיוני." אמר קול מוכר מאוד.
הרמיוני מצמצה שוב בעיניה וניסתה לזהות את מקור הקול.
"מאלפוי?" חשבה בלבה.
הוא רכן אליה, חיוך גדול על פניו. כעת היא יכלה לראות שזה אכן
מאלפוי. "איך ישנת?" שאל.
"מממ.... מממ....." אמרה הרמיוני.
"אה, שכחתי ששמתי לך מחסום פה." נזכר מאלפוי. הוא כיוון עליה
את שרביטו. "רימוב." אמר.
"מה אתה רוצה ממני?" לחשה הרמיוני. פיה כאב. היא שיערה שהיה
חסום כבר מספר שעות, אם לא ימים.
"אותך." השיב מאלפוי בפשטות.
"למה?" שאלה.
"זה בשבילי לדעת ובשבילך לגלות." אמר מאלפוי בנימת שעשוע.
"רון בסדר?" שאלה הרמיוני בתקווה. ליבה נצבט כשנזכרה במריבה
שלהם.
מאלפוי משך בכתפיו. "אני לא יודע. לא שמעתי כלום ממנו. כנראה
שהוא לא אוהב אותך מספיק כדי לחפש אותך."
"אל תגיד את זה!" הרמיוני הרימה את קולה כמעט לצעקה. "רון אוהב
אותי." הוסיפה בשקט.
מאלפוי צחק ברשעות. "מה שתגידי. ועכשיו תחזרי לישון. עומדים
להיות לך כמה חודשים מאוד מעייפים, ואת צריכה להתכונן." הוא
יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת.
עיניה הפסיקו לכאוב מפאת החושך, אך ליבה המשיך לכאוב. היא תהתה
היכן רון, וקיוותה שמאלפוי לא תפס גם אותו.
"כמה חודשים מאוד מעייפים..." נזכרה הרמיוני בדבריו של מאלפוי.
"למה הוא מתכוון?" חשבה בליבה.
מחשבות רבות הציפו את ראשה בבת אחת, אך היא נרדמה בכל זאת.

רון צעד לאורך הגשר מעל הנהר, מביט בשתיקה על המים הזורמים ועל
הסירות ההומות בתיירים צוהלים ועליזים. הוא בעט באבן קטנה
שהתגלגלה ונפלה למים. הוא נעצר והתיישב על שפת הגשר, בוהה במים
הכהים בהרהור. הוא ניסה להבין מה קרה כמה דקות מוקדם יותר,
במסעדה.
זיכרונות עמומים חזרו אליו, מציפים אותו בכאב. כל מה שאירע
במסעדה נראה כאילו לקוח מתוך סרט שצפה בו. הוא כאילו יצא מגופו
וצפה בעצמו רב עם הרמיוני.
מה קרה שם? למה הוא כעס כל כך? הוא לא זכר מה גרם לו להתפרץ
כך. הוא רק זכר את דמו הרותח ואת אגרופיו הקמוצים.
הוא קם על רגליו והתחיל ללכת בכיוון ההפוך, בחזרה אל המסעדה,
בתקווה שהוא יספיק לתפוס את הרמיוני ולהתנצל.
כשהגיע אל המסעדה מצא איש ואישה זרים יושבים בשולחן שלהם. הוא
החל ללכת לאורך הרחוב לכיוון בית המלון, תר בעיניו אחרי אישתו.
בבית המלון ניגש אל פקיד הקבלה הגבוה.
"סליחה, ראית אולי את אישתי, הרמיוני?" שאל.
"לא ראיתי אותה מאז שעזבתם." השיב המרכזן בדיוק כשנשמע צלצול
טלפון. הוא הרים את השפופרת ודיבר בשלווה עם אורח עצבני.
רון התחיל להיכנס ללחץ. הוא עלה אל לחדר וסרק את כולו.
"הרמיוני!" קרא, אך שום תשובה לא נשמעה. הוא התיישב ליד השולחן
והוציא דף נייר ונוצה.

הרמיוני,
איפה את?
אני מצטער כל כך על מה שקרה היום, הגזמתי בתגובתי. אני רוצה
לדבר אתך, אז בבקשה תחזרי לחדר המלון.
אני אוהב אותך, ומתנצל אם פגעתי בך.
   באהבה,
           רון.

רון פתח את כלובו של פיג, הושיט לו את המכתב ושלח אותו לדרכו.
הוא הביט על פיג מתעופף דרך החלון ונעלם משדה ראייתו, אך לא
הייתה בלבו שום תקווה לקבל מכתב בחזרה. הוא חש שהרמיוני בסכנה
ושהיא זקוקה לו, אך לא ידע איך לעזור לה. "הארי," חשב בלבו.
הוא הצטער על ששלח כבר את פיג וידע שהארי יוכל לעזור לו. הוא
עצם את עיניו וחשב על ביתו של הארי.
"אני יודע שרימיתי בבחינת ההתעתקות," אמר בקול. "אבל אם אני
מצליח עכשיו אני נשבע להיבחן שוב לאחר שאמצא את הרמיוני."
כשפקח את עיניו מצא עצמו עומד במרפסת הפתוחה של ביתם של הארי
וסיריוס.
"הצלחתי!" הוא צהל. הוא דפק על דלת המרפסת בחוזקה והמתין.
פניו של סיריוס צצו מבעד לדלת השקופה. הוא חייך בהפתעה כשראה
את רון ופתח את הדלת לרווחה. "רון," קרא. "מה אתה עושה פה?
ואיפה הרמיוני?"
חיוכו נעלם כשראה את פניו העצובות של רון. "היכנס, אני אקרא
להארי." אמר סיריוס, ורון עבר על פניו ונכנס אל תוך הבית.
"הכול בסדר?" הוא שאל את רון בדאגה. רון הניד את ראשו בשלילה.
"לא."
"הארי!" קרא סיריוס. "יש לך אורח."
כעבור דקה קלה הארי ירד במורד המדרגות, אוחז בידה של ג'יני
שירדה מאחוריו. הם צחקו, ופניהם קפאו כשראו את רון.
"רון!" ג'יני קראה בשמחה. "החלטתם לחזור?"
אך הארי הבין שמשהו רע התרחש. "רון, איפה הרמיוני?" שאל בחשש.
רון צנח על אחת הספות בייאוש. "אני לא יודע." השיב.
"אתה לא יודע?" שאלה ג'יני בתדהמה.
"אני לא יודע." חזר רון. "רבנו, ועכשיו אני לא מוצא אותה."
"רבתם?" שאלה ג'יני בתדהמה גדולה אף יותר. "כבר הספקתם לריב?
על מה?"
"אני לא יודע." אמר רון בפעם השלישית. "אכלנו במסעדה ופתאום
התחלנו לריב על איזו שטות, אין לי מושג למה. עזבתי את המסעדה
בסערה, ואחרי כמה דקות חזרתי לשם ולמלון, אך לא מצאתי אותה."
"אז אולי היא הלכה לטייל קצת ולהירגע?" ניסה הארי לנחש.
"אני לא חושב." רון הניד בראשו. "יש לי תחושה שמשהו רע קרה לה,
ויש לי הרגשה שזו הסיבה שרבנו. כשכעסתי עליה הרגשתי כאילו זה
לא אני, כאילו המילים יוצאות מהפה שלי בלי שאוכל לשלוט בהן. זה
היה ממש מוזר." רון נראה אומלל.
"כמובן!" קפץ פתאום סיריוס, שעד עכשיו עמד בצד והקשיב בשתיקה
לשיחתם. "מישהו כנראה קילל אתכם על מנת שתריבו ותיפרדו." אמר
סיריוס. "וזה עבד."
רון הרים את ראשו אל סיריוס. ניצוץ של הקלה הופיע בעיניו. "זה
נשמע הגיוני. גם היא התנהגה קצת מוזר היום. אתה חושב שמאלפוי
עשה את זה?"
"אני בטוח שמאלפוי עשה את זה." אמר סיריוס בביטחון.
"ג'יני," הארי לקח פיקוד. "תעברי בעזרת אבקת פלו לפריז ותחכי
בחדר המלון שלהם למקרה שהרמיוני תחזור פתאום. סיריוס, חכה כאן
למקרה שהרמיוני תגיע לפה או שיגיע מכתב ממנה או ממאלפוי. רון,
אני ואתה יוצאים לחפש אותה."
סיריוס הנהן. "ואני אנסה לדבר עם פאדג' ולגלות מידע בנוגע
למקום הימצאו של מאלפוי. פאדג' עדיין מרגיש רגשות אשם." חייך
סיריוס.
ג'יני הנהנה גם היא והלכה אל האח. היא זרקה אבקת פלו לתוכו,
לחשה משהו ונעלמה.
"אנחנו נמצא אותה." הארי הניח יד מנחמת על כתפו של רון.
"אני יודע." אמר רון, אך לא הצליח להשתכנע לגמרי.

"קומי, אוכל."
הרמיוני פקחה את עיניה וראתה את גויל עומד מעליה, מחזיק מגש
בידו. היא דחפה את עצמה בעזרת המרפקים והתיישבה על הרצפה. היא
לקחה את המגש מידו של גויל והניחה אותו לידה. פתאום נזכרה שהיא
ורון לא הספיקו לאכול במסעדה, והרגישה שבטנה מקרקרת. היא הרימה
את פרוסת הלחם מהמגש ואכלה אותה בטריפה. הלחם היה קשה וישן, אך
לא היה לה אכפת. כשסיימה שתתה מן כוס המים שעמדה על המגש.
"תודה." מלמלה.
גויל פתח את פיו על מנת להגיד משהו, אך הדלת נפתחה ומאלפוי
נכנס פנימה.
"תודה, גויל, אתה יכול לצאת." אמר בקור רוח.
גויל הנהן ויצא מהחדר.
"מה שלומנו היום?" מאלפוי התיישב על הכיסא השבור בעליזות,
והכיסא נשבר תחת משקלו. מאלפוי סינן כמה קללות עסיסיות
ומקוריות, ואז הוציא את שרביטו ואמר. "רפרו." הכיסא חזר לעמוד
על רגליו ונראה כמעט כמו חדש. מאלפוי שב והתיישב על הכיסא. "אז
מה שלומנו?"
"שלומנו מעולה." אמרה הרמיוני במרמור מבלי להביט עליו.
"הרמיוני, הרמיוני, למה את כועסת?" לגלג מאלפוי. "כשאת כועסת
את לא כל כך יפה."
"מה אתה ורצה ממני? למה אני פה?" הרמיוני התעלמה מדבריו.
"אמרתי כבר פעם אחת ואני אגיד שוב." מאלפוי קם מהכיסא והביט
עליה בעיניים חודרות ומלאות רוע. להפתעתה של הרמיוני היה גם
מעט רון בעיניו. "זה בשבילי לדעת ובשבילך לגלות." אמר ויצא מן
החדר.
"בשבילי לדעת ובשבילך לגלות...." מלמלה הרמיוני בתסכול. "מה
אני אמורה לגלות, לעזאזל?"
היא הביטה סביבה בייאוש, כשפתאום הבחינה בארון הספרים.
"ספרים!" קראה.
היא התרוממה בקושי רב וצלעה אל ארון הספרים העתיק. הספרים היו
נראים כמו ספרים שהיא הייתה מצפה למצוא בחלק המוגבל של ספריית
הוגוורטס. אלה היו ספרים של אוכלי-מוות.
היא הוציאה ערמת ספרים מאחד המדפים, התיישבה ליד השולחן והחלה
לעיין בהם בתשומת לב רבה, כמו שרק היא יודעת לעשות.
"יום יבוא, מאלפוי," חשבה בלבה. "ואתה תלמד לקח."
היא עברה על כל הספרים, דף דף, מנסה לקלוט כל פרט. העובדות
התערבבו לה מול עיניה וראשה הסתחרר, אך היא לא שמה לב לכך.
נתנו להרמיוני משימה לימודית, והיא תבצע אותה עד הסוף.
ערמת הספרים ליד הרמיוני גדלה מרגע לרגע, והיא הרגישה את עיניה
נעצמות "אני לא אירדם." אמר בלבה. כעבור כמה דקות ראשה צנח על
הספר והיא נרדמה.

הרמיוני ישבה על מיטה ארוכה, והחזיקה יצור קטן ומכוער בידיה.
הוא נראה חצי אנושי וחצי מפלצתי, אבל היא הרגישה שהיא אוהבת
אותו ומרחמת עליו. היא לא הבינה למה.
"תני לי אותו!" היא שמעה קול מהדהד מעל ראשה.
"לא!" הרמיוני חיבקה את היצור בחוזקה, מאמצת אותו אל חזה.
"תני לי אותו!" אמר שוב הקול המסתורי, הפעם בעוצמה יותר חזקה
ויותר מאיימת.
"אמרתי לא!" הרמיוני צעקה. דמעות זלגו על לחייה, אך אלה לא היו
דמעות רגילות, אלה היו טיפות דם.....

"הרמיוני!" מישהו ניער אותה בעדינות. היא פקחה את עיניה וראתה
את מאלפוי רוכן מעליה בפנים מודאגות, מצב שלא ראתה מעולם.
"חלמת חלום רע, הכול בסדר." הוא הרגיע אותה.
משום מה עצם ההרגעה הפחיד אותה יותר. כל גופה עדיין רעד,
ושיניה נקשו.
מאלפוי נאנח. "את יודעת מה, אני חושב ששינה על הרצפה הקשה לא
עושה לך טוב. חכי רגע."
הוא הוציא את שרביטו וכיוון אותו על השולחן. הוא עצם את עיניו,
ולפתע השולחן נהפך למיטה.
"בואי." אמר מאלפוי. הוא הושיט לה יד ועזר לה לקום על רגליה,
ואז הוביל אותה אל המיטה. "עכשיו יהיה לך נוח." אמר.
הרמיוני צייתה ונשכבה על המיטה. להפתעתה הרבה היא אכן הייתה
נוחה ביותר. "לא כמו המיטה בבית המלון," נזכרה בלבה בגעגוע.
"אבל נוחה."
"חלומות פז." מאלפוי כיבה את האור.
"חכה רגע!" קראה הרמיוני. מאלפוי הדליק שוב את האור והתקרב
אליה. "מה קרה?" שאל.
"אני מבולבלת." התוודתה הרמיוני. "רגע אחד אתה מתנהג כמו השטן
בכבודו ובעצמו, ורגע שני אתה כמו איזה קדוש מעונה. מה קורה פה?
מי אתה, מאלפוי?"
"תקראי לי דראקו." אמר, כיבה את האור ויצא מן החדר.
מחשבות בכיוונים חדשים הציפו את ראשה של הרמיוני, והיא נרדמה.

פרק 3- סרינה פיראנו

הארי עלה אל חדרו ותפס תרמיל גב גדול. הוא דחף לתוכו מספר
חפצים מארונו, כולל גלימת ההיעלמות שלו. כשהתיק התמלא עד אפס
מקום הוא חזר אל הקומה התחתונה, שם חיכה לו רון.
"אתה מוכן?" שאל רון.
הארי הנהן. "אתה רוצה קודם להתעתק לבית של ההורים של הרמיוני
ולספר להם מה קרה?" הציע.
רון הניד את ראשו לשלילה. "לא, אני מעדיף שלא להדאיג אותם
לחינם. אנחנו הרי בכלל לא בטוחים שהיא בסכנה. בוא נלך."
הם יצאו מהבית ונעלמו. הם הגיעו לרחוב ליד בית המלון שלהם
בפריז. "בוא נלך למסעדה, אולי מישהו הבחין במשהו מוזר." אמר
הארי. הם החלו ללכת לאורך הרחוב שהיה פחות סואן מפאת השעה
המאוחרת.
כשהגיעו למסעדה היא כבר הייתה על סף סגירה. המלצרים סידרו את
השולחנות וחיכו עד שאחרוני הסועדים יצאו.
"הנה זה." אמר רון, והשניים נכנסו פנימה.
המארח קפץ לפניהם בחיוך מתנצל. "אני מצטער, אבל אנחנו עומדים
לסגור."
"אנחנו מחפשים מישהי, אולי ראית אותה? אכלנו פה לפני מספר
שעות." אמר רון, הוציא מכיסו תמונה והראה אותה למארח.
המארח הביט בהרמיוני החייכנית הניבטת אליו מהתמונה ונראה
מהורהר. "כן, אני זוכר אתכם. אתם רבתם, לא?"
רון השפיל את עיניו. "אה, כן. אז אתה יודע אולי מה קרה לה אחרי
שיצאתי מהמסעדה?"
המארח גירד את פדחתו. "היא בכתה, ואז שילמה ויצאה מפה. אחרי זה
אני לא יודע לאן היא הלכה. מה, האישה ברחה לך?" חייך בהלצה.
"תודה על העזרה שלך." מיהר הארי להגיד ודחף את רון אל מחוץ
למסעדה.
"מה עכשיו?" שאל רון בחוסר אונים. הארי הביט עליו והרגיש רחמים
כלפיו. הוא ידע שיש לו רגשות אשם על היעלמותה של הרמיוני, והוא
ידע שעם כל רגע שעובר מצבו רק מחמיר. "אתה יודע שנמצא אותה,
נכון?" הוא ניסה לעודדו.
רון לא הביט עליו. "אני יודע." השיב, אך לא נשמע משכנע מספיק.
"בוא נמשיך לחפש." אמר הארי, ושניהם המשיכו ללכת בשתיקה.

הרמיוני פקחה את עיניה ושכחה לרגע היכן היא נמצאת. חיוך עלה על
פניה, ואז נמוג כשהיא נזכרה. מאלפוי חטף אותה, והיא עכשיו
מוחזקת באיזה בית ישן אי שם.
היא הייתה ישובה על הכיסא וראשה היה מונח על השולחן. היא הרימה
אותו והבינה שנרדמה במהלך העיון בספרים שעמדו בארון הספרים
העתיק. היא פיהקה וחזרה לקרוא בספר שהיה מונח פתוח על השולחן.
היא עברה על עשרות הספרים וכשהגיעה אל האחרון סגרה אותו בכוח.
היא השעינה את ראשה על ידיה ולא הצליחה לעצור את זרם הדמעות
שפרץ החוצה. היא חשה תסכול רב וגעגועים עזים לרון.
רון, היא ניסתה לראות במוחה את תווי פניו, אך נכשלה. היא
התרכזה חזק ואימצה את כל כוח מחשבתה להיזכר בו, אך משום מה לא
הצליחה. היא הרימה את ראשה. עיניה היו אדומות ונפוחות. היא
שפשפה אותן, וכשפקחה אותן שוב הן נפערו בהפתעה.
מחברת עבה וכהה שכבה בקצה אחד המדפים בארון הספרים שהיה כעת
מרוקן. היא פספסה אותה.
ידה נשלחה מיד אל הארון ושלפה ממנו את המחברת. המחברת הייתה
מכוסה כולה באבק ונראתה ישנה אף יותר מהספרים. הרמיוני נשפה
עליה וניקתה אותה מהאבק. כמה מילים כתובות בכתב יד התגלו על
כירכתה. הרמיוני קראה אותן בקול.
שייך לסרינה פיראנו. 1784.
הרמיוני בחנה שוב ושוב את השנה הכתובה. 1784. המחברת הייתה
שייכת למישהי לפני מאתיים וארבע-עשרה שנים. סביב המחברת היה
כרוך שרוך דק. הרמיוני התירה את הקשר ופתחה את המחברת לרווחה.
היא החלה לקרוא בדף הראשון.

יומני היקר,
היום חלמתי חלום כה עצוב בשנתי. פעוט בן-יומו רדף אחר פרפר בעל
צבעים מרהיבים. הפרפר הובילו אל הנהר והפעוט טבע. כשהקצתי
משנתי שמעתי את המשרתת מספרת שבן השכנים טבע השכם בבוקר כשרדף
אחר פרפר.
מקללת אני את גורלי כנביאה. ארורה אני במעגל החיים.

הרמיוני הרימה את עיניה. "היא הייתה נביאה." לחשה בהתרגשות.
היא המשיכה לקרוא ביומן, מרותקת.
פיראנו כתבה בהמשך על חזיונות נבואה שחלמה. באחד מהם למשל היא
ראתה שתי מלחמות גדולות בין מדינות רבות, ובתוכן ריצד המספר-
20. בהמשך נכתבו גם תגליות רבות ועוד מלחמות שאכן התרחשו מאוחר
יותר.
השעות חלפו, השמש החלה לשקוע מבעד לחלון החדר ועיניה של
הרמיוני כאבו. היא הדליקה את המנורה הקטנה שמאלפוי הכניס לחדר
(הוא לא רצה להשתמש ביותר מדי קסם כדי שלא יבחינו בו) והמשיכה
לקרוא ביומן בשקיקה. פתאום גילתה שהגיעה לדף האחרון. אחריו
הדפים היו ריקים.

יומני היקר,
מחר, כשהשמש תפציע, כבר לא אהיה בין החיים.
חלום בלהות חלמתי הלילה, מזוויע אף מכל קודמיו.
ראיתי נערה זרה, בעלת שיער חום ארוך ועיניים גדולות ועצובות,
אוחזת ביצור זעיר ורע-מראה, הוא היה בנה התינוק. מישהו ניסה
לקחתו,  אך היא הידקה אותו בזרועותיה ולא הניחה לו להילקח.
לפתע הבנתי מיהי ומי התינוק. התינוק היה מצאצאי, שבעה דורות
ממני. הנערה הייתה קוסמת אדירה וחכמה ביותר, בת להורים
חסרי-קסם. בהמשך החלום ראיתי את התינוק כשהוא כבר איש צעיר.
הוא משל בעולם, כול האנשים היו עבדיו ומשרתיו. הוא היה תוצאה
של חוכמה טהורה ורוע קטלני.
ראיתי סבל, כאב ופחד. עיניי חזו במראות זוועה שלא ראו מעולם.
ישנו אדם אחד שיוכל להביס את העריץ חסר-הרחמים, והוא מצאצאיו
של גודריק גריפינדור האמיץ, שישה דורות אחרי. עם זאת, הנני
חוששת שהוא ייכשל במשימתו, ואיני לוקחת אף סיכון מיותר.
מחר, אחרי הנץ החמה, כשבעלי יקיץ משנתו, הוא ימצא את גופתי ללא
רוח חיים. נושאת אני תינוק בבטני, ואם אלד אותו ייקבע גורלו
האכזר של העולם. כעת הכל תלוי בי.
היה שלום,
            סרינה.

הרמיוני סיימה לקרוא. שפתיה רעדו וכפות ידיה הזיעו. היא ניסתה
להבין את מה שקראה עכשיו, אך זה היה יותר מדי בשבילה לעכל בבת
אחת. מאלפוי חטף אותה על מנת שתלד לו ילד, ילד שיחליף את
וולדמורט בתפקיד אדון האופל וישלוט על העולם.
היא תהיה האימא של משיח הרוע.
רק אדם אחד יכול להצילה, וזה הארי. תמיד סבבו השערות שהארי
שייך לשושלת גריפינדור, והרמיוני האמינה בכך באדיקות.
לכן וולדמורט ניסה להרוג את הארי, האסימון במוחה של הרמיוני
ירד. זה היה בגללה, בגלל התינוק שהיא תישא בבטנה.
הדלת נפתחה והרמיוני קפצה עם כיסאה אחורנית בהפתעה. מאלפוי
נכנס לחדר, ומיד חיוך מרוצה עלה על שפתיו. "מצאת את המחברת,
אה?"
הרמיוני נעמדה על רגליה ונצמדה אל הקיר הרחוק ממנו. היא תפסה
את המנורה הקטנה ואחזה בה בידה בחוזקה, מאיימת עליו. "תתרחק
ממני, מאלפוי." נשפה.
מאלפוי צחק. "אמרתי שאת יכולה לקרוא לי דראקו." כשראה שהיא לא
צוחקת מיהר להוסיף. "אל תדאגי, אני לא אפגע בך."
"אתה לא תפגע בי? אה, אתה רק תכניס אותי להריון בלי לשאול אותי
קודם?" צעקה בהיסטריה. דמעות ניגרו על לחייה ושפתיה רטטו.
"הרמיוני, יקירתי," מאלפוי התקרב אליה באיטיות. "את כבר
בהריון."
פיה של הרמיוני נפער בתדהמה והמנורה נשמטה מידה. "מה?" לחשה.
"את בהריון כבר כמה ימים, מאז שהגעת לפה. אה, נכון, ידעתי
ששכחתי לספר לך משהו..." חייך מאלפוי חיוך מאולץ.
הרמיוני הרכינה את ראשה והביטה על בטנה. היא הניחה את ידה עליה
ועצמה את עיניה. הייתכן שעובר חי שוכן בתוכה? היא לא הרגישה
שונה, היא לא הרגישה בהריון.
מאלפוי הבחין במבטה המבולבל. "אל תדאגי, בחילות הבוקר יגיעו
תוך כמה שבועות."
הרמיוני הרימה את מבטה הקפוא אליו. "רגע," עוד אסימון ירד
בראשה. "אתה, אתה הכנסת אותי להריון?"
"כן." אמר מאלפוי ללא מחשבה, ואז כשראה דמעות מתחילות שוב
לזלוג מעיניה הבין את שאלתה. "לא נגעתי בך, אם לזה את
מתכוונת." מיהר להגיד.
הרמיוני חייכה במרירות. "כנראה שפספסת את השיעור ב'איך באים
ילדים לעולם'."
מאלפוי צחק. "לא, את בהריון, פשוט לא בדרך המסורתית. לנו,
לקוסמי האופל, יש דרכים אחרות. את יודעת, קסמים."
הרמיוני התיישבה על מיטתה בייאוש. "צא מפה." לחשה.
"את בסדר? אולי את רוצ...."
"צא מפה!" צעקה הרמיוני. מאלפוי הרכין את ראשו באכזבה ויצא
מהחדר.
הרמיוני נשכבה על המיטה ודמעותיה הרטיבו את הכרית שהספיקה כבר
להתייבש בינתיים. כל מה שהיא רצתה באותו רגע היה לראות שוב את
רון. אז למה היא לא יכלה לזכור איך הוא נראה? למה?

רון והארי לא התרחקו הרבה מהמסעדה כשאחד המלצרים רץ לעברם. הוא
תפס בכתפו של רון, והאחרון הסתובב אליו בהפתעה.
"אתה מחפש את הנערה שהיית איתה, נכון?" שאל המלצר.
"כן," השיב רון בעצב. "היא נעלמה."
"ראיתי אותה מדברת עם איזה איש אחד, גוץ כזה." אמר המלצר
והצביע בידו על מכונית גדולה שעמדה לא רחוק מהם. "שם, ליד
המכונית." אמר.
ניצוץ של תקווה עלה בעיניו של רון. "באמת? תודה רבה לך, עזרת
לי מאוד."
"אני מקווה שתמצא אותה." אמר המלצר ורץ בחזרה אל תוך המסעדה.
הארי הביט ברון. "אתה יודע על מי הוא דיבר?" שאל.
"אני חושב שכן." אמר רון. "החדרן שהביא לנו את 'הארוחה
האחרונה' מתאים לתיאור שלו. אני חושב שכדאי שנלך למלון ונחפש
אותו."
הם הלכו אל המלון וניגשו אל הפקיד בקבלה, שהתחלף בינתיים.
"סליחה," פנה אליו רון. "יש לכם פה במקרה איזה חדרנים, אה, שמן
ונמוך כזה? עם שיער שחור קצר?"
הפקיד הביט בו בשאלה. "אני לא יודע, יש לנו הרבה חדרנים. יש
איזו בעיה?"
"לא, לא משנה, תודה." רון מלמל והסתובב אל הארי. "איך נמצא
אותו?"
רעיון צץ לפתע במוחו של הארי. הוא הניח את תרמילו על הרצפה
ופתח אותו. הוא חיפש שם משהו, וכעבור כמה דקות הוציא משהו דמוי
מצלמת פולרואיד קטנה.
"מה זה?" שאל רון.
"אבא שלי הביא לי את זה כמתנת יום הולדת מוקדמת." אמר הארי.
רון פתאום נזכר. "הארי, עוד שבוע יש לך יום הולדת! לגמרי
שכחתי!"
הארי חייך. "זה בסדר, יש לך דברים קצת יותר חשובים על הראש
כרגע. עכשיו תקשיב לי, אני רוצה שתחשוב טוב טוב על החדרן הזה,
שתראה אותו במוחך. בסדר?"
רון משך בכתפיו. "בסדר. מה, זה מצלם מחשבות או משהו?"
"משהו כזה." הנהן הארי. "עכשיו תיזכר בו."
רון אימץ את מוחו וחשב על הבוקר, רק כמה שעות מוקדם יותר. זה
נראה כאילו לפני חודשים, אך ארוחת הבוקר הכמעט קטלנית התרחשה
באותו בוקר. הוא ראה במוחו את החדרן עומד עם ידו מושטת, מחכה
שרון ישלם לו.
הארי עמד מולו וצילם אותו. "זהו, אתה יכול להפסיק." אמר הארי.
תמונה יצאה מחריץ המצלמה. הארי הוציא אותה וניער אותה קצת, עד
שהתבהרה בה תמונה.
רון לקח את התמונה מידיו וראה את החדרן עם ידו המושטת כמו שראה
בזיכרונו. "ואו, זה ממש מגניב!" התלהב רון. הוא חזר אל פקיד
הקבלה והושיט לו את התמונה. "הנה, עליו דיברתי." אמר.
פקיד הקבלה הביט בתמונה במשך מספר שניות, ואז משך בכתפיו
והחזיר לרון את התמונה. "אני מכיר את כל העובדים שלנו, והוא
בהחלט לא עובד פה."
רון הודה לו וחזר אל הארי. "כמו שחשבתי," אמר. "הוא לא עובד
פה."
"אז אני אומר שנלך למשרד הקסמים ונברר אם מישהו שם מכיר אותו.
אני מתאר לעצמי שהוא אוכל-מוות, אז הוא בטח מוכר שם." הציע
הארי.
רון הסכים, והם יצאו מהמלון.

"הרמיוני, אוכל." אמר מאלפוי.
הרמיוני פקחה את עיניה וראתה אותו עומד ליד מיטתה עם מגש בידו.
היא הסתובבה אל הקיר במחאה ועצמה שוב את עיניה.
"הרמיוני," אמר מאלפוי. "תאכלי, כבר יומיים לא אכלת כלום."
"אני לא רעבה." מלמלה הרמיוני.
"אני משאיר פה את המגש למקרה שתשני את דעתך." אמר מאלפוי.
הרמיוני חשבה ששמעה טון בקולו שלא שמעה בעבר, קול דואג, אבהי
אפילו. היא חשבה שזה מאוד אירוני.
"חכה," הרמיוני הסתובבה בחזרה לצד השני והתיישבה על המיטה.
מאלפוי נעצר והביט עליה. "מה?" שאל בעייפות.
"מה קרה לסרינה פיראנו אחרי שהיא סיימה לכתוב ביומנה? היא
התאבדה?" שאלה.
מאלפוי התיישב לצידה על המיטה. "כן." השיב בקצרה.
"אז איך השושלת שלה המשיכה? היא הייתה בהריון כשהתאבדה."
"היא דקרה את עצמה, אבל כנראה לא מספיק טוב. היא שכבה בבית
החולים בתרדמת במשך כמה ימים עד שנפטרה מפצעיה. מכיוון שהייתה
באותו זמן בחודש שמיני, הרופאים יילדו את התינוק כשהיא הייתה
שקועה בתרדמת." הסביר מאלפוי.
הרמיוני התחלחלה. "זה ממש נורא." מלמלה.
מאלפוי הנהן. "היא הייתה מטורפת. תמיד לוציוס... כלומר אבא
שלי, אמר לי שיש טירוף במשפחה שלנו."
"היא לא הייתה מטורפת!" הרמיוני הביטה בו בכעס. "היא ניסתה
למנוע עתיד נוראי. אבל היא לא הצליחה." הרמיוני ליטפה את ביטנה
בעצב.
"את לא מבינה!" מאלפוי קפץ על רגליו. "עליית האופל היא הדבר
הכי טוב שיכול לקרות! ואת, בתור האימא של אדון האופל החדש, את
תזכי בתהילה! יכבדו אותך, יאהבו אותך, ויהיה לך את כל הכסף
שבעולם!" עיניו נצצו.
"אני לא רוצה כסף! אני לא רוצה תהילה! אני רק רוצה לחזור ל...
ל... נו, איך קוראים לו..." הרמיוני התאמצה להיזכר.
מאלפוי חייך בשעשוע. "את אפילו לא זוכרת את השם שלו, מה? כנראה
שאחרי הכל הוא לא היה כזה מציאה..."
"אל תגיד את זה!" זעמה הרמיוני, אך בתוכה היא תהתה אם הוא לא
צודק. למה היא לא זוכרת את שמו? למה היא לא זוכרת איך הוא
נראה?
מאלפוי צחק. "בסדר, לא אמרתי כלום." הוא הסתובב ויצא מהחדר.
הרמיוני נשענה על הכרית שלה. למה היא לא זוכרת כלום מלפני
שהגיעה לפה? היא זוכרת שהייתה לה אהבה, ושהיו לה כמה חברים ממש
טובים, וגם זוג הורים תומכים. אבל היא לא זכרה אף אחד מהם
באופן אישי. המחשבה הזאת תסכלה אותה. זה נראה כמעט כאילו לא
היו לה חיים לפני שחטפו אותה.

רון והארי נכנסו אל בנין משרד הקסמים וניגשו אל המכשפה
הגנדרנית שישבה מאחורי שולחן בלובי ובחנה את ציפורניה הצבועות
בסגול. היא נגעה בהן בשרביטה וצבען השתנה לאדום בוהק.
"אה, סליחה," פנה אליה רון.
"אפשר לעזור לך?" היא הרימה אליו את מבטה וחייכה חיוך מזויף.
"כן, אני צריך לדבר עם קורנליוס פאדג'."
"קבעת פגישה?" היא סקרה בעיניה את הדף ששכב על השולחן מולה,
האותיות בו זזו והתחלפו.
"לא, אבל זה ממש דחוף. הוא פנוי?" שאל רון.
"אני מצטערת, אבל לא תוכל להיכנס אם לא קבעת פגישה. השר פאדג'
הוא אדם מאוד עסוק." אמרה המכשפה וחזרה להתעסק עם ציפורניה.
רון והארי הביטו אחד על השני והארי פנה אליה. "אין איזו אפשרות
שנוכל להיכנס לחמש דקות? זה עניין של חיים ומוות." אמר
ברצינות.
"חיים ומוות?" גיחכה המכשפה והרימה אליו את מבטה. חיוכה קפא.
"אתה, אתה הארי פוטר!" היא צווחה. "אני לא מאמינה! אני מצטערת,
מר פוטר, אתם יכולים להיכנס." היא קרצה לעברו של הארי וחייכה
בחמימות.
השניים חצו את הלובי לכיוון משרדו של פאדג'. "זה תמיד יעיל
להיות חבר של סלבריטי." רון לחש באוזנו של הארי.
הארי הסמיק. "אבל משום מה אני אף פעם לא מתרגל לזה!"
הארי דפק על דלת המשרד, והיא נפתחה לרווחה. "בנים, היכנסו." הם
שמעו את קולו של פאדג'. הם נכנסו וראו אותו יושב ליד האח ומדבר
אל ראש מרחף.
הארי אימץ את עיניו וראה שהראש המרחף הוא לא אחר מאשר ראשו של
סיריוס.
"כן, הם הגיעו." אמר פאדג' וסימן לשניים להתקרב.
"הארי, רון, יש חדש?" שאל סיריוס.
הארי הניד בראשו לשלילה. "בינתיים לא. אבל זו הסיבה שבאנו לפה,
אנחנו רוצים לשאול משהו את פאדג'."
"בסדר. דיברתי עם ג'יני והיא לא שמעה כלום מהרמיוני או מישהו
אחר. תודיעו לי אם תגלו משהו!" אמר סיריוס ונעלם.
פאדג' התיישב מאחורי שולחנו והורה להם להתיישב מולו, וכך הם
עשו.
"אז מה רציתם לשאול?" פאדג' התרווח בכיסאו הגדול ונשען
אחורנית.
רון הוציא מכיסו את תמונת החדרן המסתורי והראה אותה לפאדג'.
"מכיר אותו?"
פאדג' כמעט נפל מכיסאו. "אותו? בטח! זה ג'ון רייב! חשדנו בו
הרבה זמן שהוא אוכל-מוות אך לא הצלחנו עדיין להוכיח את זה."
רון חייך. הוא לא ידע למה, אבל הוא הרגיש איזושהי הקלה. הוא
הרגיש שהוא מתקרב להרמיוני. "יש לך מושג איך נוכל למצוא
אותו?"
פאדג' שרבט משהו על דף והושיט לו אותו. "הנה, הוא גר בכתובת
הזאת. אנחנו משגיחים עליו כל הזמן מקרוב כדי לנסות לאסוף ראיות
עליו."
"אז כנראה שלא מספיק קרוב!" רון חטף את הדף מידו וקם מהכיסא
שעליו ישב. "הוא חטף את אישתי!"
פאדג' נראה מאוד מופתע, וגם די שמח. "באמת? אז תתפוס אותו, ואז
אני אצליח סוף סוף להכניס אותו לאזקבאן!"
גם הארי קם על רגליו. "תודה רבה." ואז פנה אל רון ואמר לו
בשקט. "בוא נלך."
"לא!" קרא פתאום רון. "אתה," הוא הפנה אצבע מאשימה כלפי פאדג'.
"אתה נתת לזה לקרות, נכון? אתה ידעת שהוא חטף אותה, וידעת שזה
ייתן לך ראייה מוצקה מספיק כדי להכניס אותו לאזקבאן!"
פאדג' נראה די מבוהל. "מה פתאום? לא ידעתי על זה כלום!"
"רון, בוא נלך." הארי אמר שוב, הפעם הגביר את קולו.
"אתה כן ידעת." סינן רון מבין שיניו. "אתה נהנה לשבת בצד ולתת
לכולם לעשות את העבודה, נכון? ולא אכפת לך אם כמה אנשים לא
חשובים נפגעים בדרך, העיקר שאתה תנצח..."
"צא מפה או שאני מזעיק את השומרים שלי! אני לא מוכן שיגידו עלי
שקרים כאלה." אמר פאדג' בפנים מלאות פחד.
"רון! בוא נלך!" צעק הארי.
"בסדר." מלמל רון, ולפני שיצא מהדלת פנה אל פאדג'. "אתה עוד
תשלם על זה. אה, ותודה על הכתובת." הוסיף ויצא.
"אני מצטער, הארי." אמר כשהיו כבר מחוץ לבנין משרד הקסמים.
"אבל אני פשוט לא בוטח בו."
הארי נעצר. "זה בסדר, גם אני לא. פשוט לא רציתי שתסתבך יותר
מדי. הרמיוני צריכה אותך, רון, ולא תוכל לעזור לה אם תהיה כלוא
באיזה מתקן מעצר."
רון הרכין את ראשו. "אתה צודק. אני רק מקווה שנגיע אליה לפני
שיהיה מאוחר מדי."
"אל תגיד דברים כאלה!" קרא הארי. "ברור שנגיע אליה בזמן! אני
בטוח שברגע זה היא יושבת ושותה תה יחד עם מאלפוי שמספר לה
בדיחות." הוא חייך.
"בטח," רון צחק במרירות.

"עוד כוס תה?"
"כן, תודה."
מאלפוי והרמיוני ישבו על הספה בסלון, מחזיקים בידיהם כוסות תה.
הרמיוני נראתה מאוד מעודדת. נראה שמצב רוחה עלה.
"נו, אז תסיים את הבדיחה!" קראה הרמיוני.
מאלפוי הנהן. "אוקיי, אז הרבי אומר לכומר- 'בחתונה שלך'!"
הרמיוני החלה לצחוק בצחוק מתגלגל, שהדביק את מאלפוי, וכך שניהם
ישבו על הספה והתפקעו מצחוק.
"או, דראקו. אתה פשוט קורע!" אמרה הרמיוני ונשפכה מצחוק.
"אני יודע." מאלפוי ניסה לכבוש את צחוקו, אך לא הצליח.
הרמיוני נשמה עמוק ונאנחה, כשחיוך על פניה. "דראקו," היא
הרצינה לפתע. "למה אני לא זוכרת כלום מלפני שהגעתי לכאן? זה
נראה כאילו לא היו לי בכלל חיים לפניך."
מאלפוי חיבק את כתפה. "יקירתי, זה הרי מפני שלא היו לך חיים
לפני. או שהיו לך, אבל הם פשוט לא חשובים מספיק."
הרמיוני השעינה את ראשה על כתפו. "אתה צודק, יקירי. מה שחשוב
זה ששנינו ביחד, ושעוד מעט נהפוך לשלישיה." היא חייכה.
מאלפוי ליטף את בטנה. "זה מה שחשוב." הסכים איתה.
"אבל בכל זאת," הרמיוני הדפה אותו מעליה בעדינות. "מי אני?
מאיפה אני באה? איך נפגשנו?"
"התשובות פשוטות מאוד," אמר מאלפוי בקוצר רוח. "את הרמיוני, את
מאנגליה, ונפגשנו יום אחד ברחוב. את לא זוכרת? מבטינו נפגשנו
ומיד ידענו שזאת אהבה."
"כן, אני זוכרת." שיקרה הרמיוני.
מאלפוי חייך. "נהדר. אז אולי נחשוב על שם לתינוק?"
הרמיוני עצמה את עיניה. "אולי... אולי נקרא לו על שם אדון
האופל?" היא פקחה אותן בחזרה.
"רעיון מצוין, גאון שלי!" קרא מאלפוי בשמחה. "נקרא לו טום."
הרמיוני הנהנה. "טום זה שם יפהפה. ואם זו תהיה בת..." היא קמה
פתאומיות מהספה ומלמלה. "אני תכף חוזרת. נזכרתי במשהו."
"הרמיוני?" קרא מאלפוי אחריה, אך היא כבר נכנסה לחדרה וסגרה
אחריה את הדלת.
היא קרבה את הכסא אל השולחן ולקחה כמה ספרים מארון הספרים. היא
החלה לדפדף בהם במהירות, סורקת את העמודים בעיניה. שעתיים היא
ישבה שם ועברה על הספרים, עד שנעצרה בספר מסוים ובהתה בו.
"ידעתי שראיתי את זה." לחשה. "אבל איך זה יכול להיות?" חשבה
בליבה. "אלא אם כן הוא..."
"הרמיוני, הכל בסדר?" היא שמעה את קולו של מאלפוי מבעד לדלת.
"את סגורה שם כבר כמה שעות, קרה משהו?" הוסיף בקול מודאג.
הרמיוני סגרה את הספר, הניחה אותו בחזרה על במדף, ושכבה במיטתה
והתכסתה בשמיכה. "היכנס," אמרה בקול.
מאלפוי נכנס פנימה. פניו היו מודאגות ורציניות. "מה קרה?" שאל
שוב.
הרמיוני משכה בכתפיה. "כלום, פשוט תקפה אותי פתאום קצת עייפות.
אני בסדר."
"אמרתי לך, זה בגלל שאת בקושי מכניסה משהו לפיך. התינוק צריך
גם לאכול!"
"אתה צודק, אני מצטערת." הרמיוני הנהנה בצייתנות.
מאלפוי התחיל ללכת לכיוון היציאה, ופתאום נעצר והסתובב. פניו
היו אפלות ומאיימות ומבטו היה חודר. "תטפלי בו כמו שצריך, או
שלא תזכי לראות את המחר." אמר ויצא.
הרמיוני בהתה בהלם בדלת הנסגרת. היא לא הבינה מדוע הוא מדבר
אליה כך. היא אהבה אותו, כלומר, נדמה לה שהיא אוהבת אותו, והוא
אהב אותה. אז למה הוא מתנהג ככה? הרמיוני הרגישה שמשהו מוזר,
לא טבעי, תופס מקום ביחסיהם. היא לא הצליחה לשים את אצבעה על
כך.
בעצם, לאור תגליתה החדשה, זה לא ממש מפתיע. היא החליטה שלא
לספר לו שהיא יודעת, לפחות עד שתהיה בטוחה שהיא לא נתונה
בסכנה.

הארי ורון דפקו על דלת הכניסה של בית קטן בפרבר לא רחוק
מלונדון.
"מישהו בבית?" קרא הארי. לא נשמעה תשובה. הארי משך בכתפיו.
"עכשיו כבר מאוחר, אני מציע שנחזור הביתה לישון ונחזור לפה מחר
בבוקר.
"אני לא עוזב." אמר רון.
"רון, כבר יומיים לא ישנת! אתה תתמוטט עוד מעט! וחוץ מזה,
במילא הג'ון הזה לא נמצא כרגע בבית."
"לא!" קרא רון. "אתה לא מבין, עם כל רגע שעובר כך קטנים
הסיכויים למצוא את הרמיוני שלמה ובריאה. זה סיכון שאני לא מוכן
לקחת."
"רון!" אמר הארי בקול רם. "אני מבין אותך, אבל אם אתה רוצה
להציל את הרמיוני אתה צריך לישון קצת מדי פעם! קדימה, בוא
נתעתק לבית שלי ונישן קצת. אתה יכול לישון על הספה."
"אני לא יכול." קולו של רון נשבר, והוא התיישב על המדרגות
המובילות לדלת הכניסה. "אני לא יכול." מלמל ופרץ בבכי שקט.
הארי הביט בו במבט מלא רחמים. הוא התיישב לצדו וחיבק אותו.
"הכל יהיה בסדר. סמוך עלי, הרמיוני תהיה בסדר." לחש.
רון הנהן. "אני יודע."
רון השתחרר מהחיבוק, קם על רגליו וניגב את דמעותיו בחולצתו.
"קדימה, בוא נלך לבית שלך."
הארי הנהן והם נעלמו מהמדרגות.

רון התעורר בבוקר על הספה בביתם של הארי וסיריוס. הוא פיהק,
התמתח והתיישב עליה. הוא שמע את קולו של הארי מכיוון המטבח.
הוא התרומם באיטיות וצעד אל המטבח. הארי ישב שם וקרא בעיתון
"הנביא היומי", וסיריוס שתה ספל קפה שחור. שניהם חייכו לעברו
כשראו אותו.
"בוקר טוב, ישנוני." אמר הארי.
"בוקר טוב." מלמל רון וצנח על כיסא ביניהם.
"איך אתה מרגיש?" שאל סיריוס ולקח עוד לגימה מהקפה שלו.
"חרא." אמר רון, קצר ולעניין.
"למזוג לך קפה?" שאל סיריוס.
רון הנהן. "כן, תודה."
סיריוס הוציא את שרביטו, כיוון אותו על הארון ואמר. "אציו
ספל." הוא תפס את הספל שעף לעברו ומזג לתוכו קפה מן הקנקן. הוא
הושיט את הספל לרון. "תודה." אמר רון ופיהק.
הארי העביר דף בעיתון ופיו נפער בתדהמה. הוא קרא משהו בעיתון
בריכוז רב, מקלל כמה קללות עסיסיות בדרך.
סיריוס ורון הביטו בו בתמיהה. "הארי, הכל בסדר?" שאל סיריוס
בדאגה.
הארי הרים את ראשו. "אה, כן." מלמל בפיזור דעת.
"מה גרם לך להיות כל כך יצירתי בתחום הקללות?" גיחך רון.
"אה, כלום." מלמל שוב הארי.
רון שלח את ידו לקחת ממנו את העיתון, אך הארי היה יותר מהיר
והחביא את העיתון מאחורי גבו.
"הארי," התעצבן רון. "מה כתוב שם?"
"סתם, התותחים מצ'דלי הפסידו במשחק, זה הכל. לא רציתי לצער
אותך עוד יותר." שיקר הארי.
"הארי! תביא לי את העיתון עכשיו!" קרא רון.
הארי נאנח והוציא את העיתון מאחורי גבו. הוא הושיט אותו לרון
בכניעה.
רון גיחך. "זה היה כל כך קשה? מה כבר יכול להיות כתוב ש..."
עיניו נפערו בהפתעה ופניו האדימו מכעס. הוא קרא את הכתבה.

חברתו הטובה של הארי פוטר נחטפה - חשד לבריחה / מאת כתבתנו
ריטה סקיטר
הרמיוני גריינג'ר-וויזלי, 18, שחתונתה נערכה רק לפני חמישה
ימים, נחטפה שלשום באמצע ירח הדבש שלה עם בעלה, רון וויזלי,
בפריז.
נמסר ממקור אנונימי שוויזלי נמצא כעת עם פוטר בחיפושים אחר
אשתו. החשד הוא שדראקו מאלפוי, אוכל-מוות שנמלט עם הוריו למקום
לא ידוע, חטף אותה. המקור האנונימי סיפר שהיא התחרטה על חתונתה
ונמלטה עם מאלפוי, המאהב שלה עוד מימי הוגוורטס.
לא נמסרה תגובה מוויזלי ופוטר, אך התחושה הרווחת כרגע היא
שגריינג'ר לא רוצה להימצא.
זה כל הידוע כרגע, נמסור פרטים חדשים בהמשך.

רון הרים את עיניו והביט בהארי וסיריוס שהביטו בו בדאגה.
"ידעתי שהרמיוני לא הייתה צריכה לשחרר את האישה הזאת." נשף.
"רון, אתה בסדר?" שאל הארי בזהירות.
"מעולה," השיב רון בציניות. "לא היה יכול להיות יותר טוב! כרגע
גיליתי שאשתי לא נחטפה, אלא ברחה עם המאהב שלה, דראקו מאלפוי!"
הוא גיחך בעצבנות.
"רון, אתה מכיר את סקיטר. היא אוהבת לעוות ולסלף עובדות." אמר
סיריוס.
רון הנהן. "אני יודע, אבל אני עדיין שונא אותה."
הארי חייך. "זה מובן לחלוטין. אל תדאג, העיקר הוא שההורים של
הרמיוני לא קוראים את 'הנביא היומי'. עדיף לא להדאיג אותם סתם,
כמו שאמרת."
"זה נכון, אבל ההורים שלי כן!" נזכר רון.
"רון!" הוא שמע צעקה היסטרית. אמו רצה אל תוך המטבח וחיבקה
אותו בחוזקה. "אני מצטערת, התעתקתי לפה ברגע ששמעתי! למה לא
סיפרת לנו?"
רון הביט על הארי מעבר לכתפה וסימן לו עם השפתיים. "אמרתי
לך."
"אימא, לא היית צריכה לבוא, הכל בשליטה." הוא אמר בקול.
מולי וויזלי הרפתה מחיבוקה והבטה ברון בזעזוע. "בשליטה? אשתך
ברחה עם מאלפוי, והכל בשליטה?" היא לא הבינה.
"אימא! ממתי את מאמינה לכל מה שסקיטר כותבת?" צווח רון.
"הרמיוני נחטפה, לא ברחה! הארי ואני מחפשים אחריה, ולמעשה,
אנחנו כבר די קרובים."
"או, רון." נאנחה מולי. "אני מצטערת, הייתי צריכה לדעת שריטה
סקיטר כותבת רק שקרים. אב בכל זאת, היא נחטפה? למה? מאלפוי חטף
אותה? שמעתם משהו ממנה? היא בסדר?" היא המטירה עליו מטר של
שאלות.
רון השעין את ראשו על שולחן בעייפות. "אני לא יודע. אולי תחזרי
הביתה ותניחי להארי ולי לחפש אותה, ואני אודיע לך ברגע שנדע
משהו. בסדר?" הוא הביט עליה בתחינה.
מולי הנהנה. "בסדר, אבל תודיע לי! אני כבר יודעת שאני לא אצליח
להירדם כל הלילה מרוב דאגה." אמרה ונעלמה.
הארי וסיריוס הביטו על רון בשעשוע. "רון, אתה בסדר?" שאל
הארי.
רון דפק את ראשו על השולחן. "מעולה," מלמל.

"הם מתקרבים," לחש לוציוס. "הם כבר גילו על ג'ון רייב."
"מה?" לחש מאלפוי בחזרה. הוא סובב את ראשו והביט על הרמיוני
שישבה על הספה והביטה בהם בסקרנות. היא חייכה אליו והוא חייך
בחזרה. "איך יכולת לתת לזה לקרות? אני מקווה לטובתך שרייב לא
יספר כלום."
"אדון," רגליו של לוציוס רעדו בפחד. "אני נשבע לך, זה לא
באשמתי. אני אעשה הכל כדי לעצור בעדם מלהגיע לכאן."
"אתה באמת תעשה הכל," אמר מאלפוי בכעס. "ואם תיכשל, אתה כבר לא
תקבל הזדמנות שנייה."  הוא חזר להתיישב עם הרמיוני, ולוציוס
יצא בכניעה מהבית.
"הרמיוני, מותק, אני מצטער שאיימתי עליך מקודם. אני לא שולט
בכך." התנצל מאלפוי בפניה.
"זה בסדר! לא לקחתי את זה קשה מדי." היא אחזה בידו וידה השניה
הייתה מאחורי גבה, אצבעותיה שלובות.
הוא חייך. "אני כבר לא יכול לחכות שבננו ייוולד. כשהוא יגדל
אנחנו נהיה ההורים של שליט העולם, את קולטת את זה? תמיד רציתי
להיות מוזכר בספרי ההיסטוריה."
הרמיוני חייכה חיוך מאולץ. "כן, ההורים של שליט העולם." חזרה
בצייתנות.
"דראקו," היא סוף סוף אזרה אומץ כעבור כמה דקות של שתיקה. "למה
לוציוס קורא לך 'אדון'?"
מאלפוי הביט בה בהפתעה מהולה בשביעות רצון. הוא ידע שהשאלה
הזאת תציק לה בשלב כלשהו.
"למה?" הוא החל לענות כשזרועו כרוכה סביב כתפה. "הסיבה פשוטה
מאוד..."
"עזוב אותה, מאלפוי!" הוא שמע צעקה זועמת. הוא והרמיוני הביטו
הצידה בהפתעה מוחלטת וראו את הארי ורון עומדים ליד דלת הכניסה
הפרוצה.
"איך..." החל מאלפוי להגיד בעוד הוא מוציא את שרביטו, אך זעקת
"אקספליארמוס!" מפיו של הארי הוציאה את השרביט מידו והעיפה
אותו לידו הפתוחה של הארי.
"עזוב אותה!" צעק שוב רון.
מאלפוי גיחך, אך הפעם במעט חוסר בטחון. "לעזוב אותה? אולי כדאי
שתשאל את הרמיוני אם היא רוצה בכלל לעזוב."
"אם היא רוצה לעזוב? על מה אתה מדבר?" תמה רון. "הרמיוני,
בואי."
הרמיוני העבירה את מבטה ממנו אל הארי, מהארי אל מאלפוי שחייך
אליה, ובחזרה אל רון. "אני לא הולכת לשום מקום." אמרה בתקיפות,
והוסיפה בלחש. "יקירי, מי אלה?"
רון הרגיש שבה לו להרוס משהו. פניו המרוצים של מאלפוי נראה
כ'משהו' הזה. "הרמיוני! את לא יודעת מי אנחנו? אני רון, בעלך!"
קרא. "וזה הארי, החבר הכי טוב שלנו!"
הרמיוני הביטה בו כאילו יצא בדיוק מבית החולים סט. מונגו לחולי
נפש. "בעלי?" צחקה. "אני לא נשואה, ואני בכלל לא מכירה אותך.
וחוץ מזה, אני ודראקו מאוהבים."
רון הרגיש שהוא עומד להתעלף. "מאוהבים?" הוא מלמל וצנח על
כורסא מולם.
הארי המשיך לכוון את שרביטו על מאלפוי. "הרמיוני, את באמת לא
זוכרת?" שאל.
"תראו, אולי אתם מתבלבלים בי עם מישהי אחרת. אני מציעה
שתסתובבו ותצאו מהדלת ששברתם, ובתמורה אני מבטיחה שלא להזעיק
את מחלקת הפושעים במשרד הקסמים." היא אמרה בשלווה. מאלפוי
המשיך לחייך בשביעות רצון.
רון הרים את ראשו אליה. "למה את עושה את זה? את כבר לא בסכנה,
מאלפוי לא חמוש. קדימה, בואי נחזור הביתה." הארי כבר לא היה
בטוח אם הוא היה על סף בכי או על סף התמוטטות עצבים.
"אני לא הולכת אתכם לשום מקום!" קראה הרמיוני בעקשנות המפורסמת
שלה. "אני נושאת את ילדו של דראקו," אמרה וחייכה אל מאלפוי.
"ואנחנו עומדים להתחתן."
רון התחרט שאכל ארוחת בוקר, כי הוא הרגיש אותה עולה מקיבתו
ומאיימת לפרוץ מפיו. הוא הביט על הארי בתחינה. "הארי, תעשה
משהו."
הארי הביט על הרמיוני ומאלפוי שישבו מחובקים. "אנחנו נחזור,"
אמר.
רון פער את פיו. "מה? עד שמצאתי אותה אני לא משאיר אותה פה!"
"סמוך עלי." אמר הארי בקצרה.
רון נאנח בייאוש. "יש לי ברירה? הוא כנראה הפנט אותה או
משהו..." פתאום משהו הכה בו. "את בהריון?" זעק.
הרמיוני הנהנה. "כן, מדראקו."
"איך הספקת? את פה רק שלושה ימים!"
מאלפוי גיחך. "אנחנו מהירים," הוא קרץ.
רון הביט על הארי. "אני יכול לפחות להכניס לו אגרוף?"
הארי הניד בראשו לשלילה. "זה לא יעזור בכלום. וגם לא יזיק."
"אתה צודק." מלמל רון. הוא קם מהכורסא, ופתאום רכן אל מאלפוי
והכה אותו בחוזקה בפניו עם אגרופו הקמוץ. הוא הסתובב והצטרף אל
הארי שהשליך את שרביטו של מאלפוי לכיוונו, והם נעלמו. מאלפוי
ההמום נגע בפניו הכואבים ובאפו המרוסק, והרגיש נוזל חם במורד
אפו.
"דראקו!" צווחה הרמיוני. "הוא שבר לך את האף!"
דראקו הביט על המקום שבו מקודם עמדו רון והארי. "זה כבר לא
חשוב. הם הפסידו."

"ג'ון רייב!" צעק רון. "איפה הרמיוני?"
הארי עמד ליד רייב שהיה כבול לכיסא בביתו וכיוון עליו את
שרביטו. שרביטו המאיר של רון ריחף מעל ראשו של רייב וסנוור את
עיניו.
"אני לא יודע, אני נשבע לך!" התחנן רייב. פניו העגולות היו
רטובות מזיעה.
"רייב, אני סופר עד עשר. אם אתה לא מספר לי איפה היא נמצאת,
הארי פה יטפל בך." אמר, ולחש לעברו של הארי. "אתה בטוח שזה
יעבוד? האור הזה שתקענו מעל העיניים שלו נראה לי קצת דבילי."
"אמרתי לך," לחש הארי בחזרה. "ראיתי את זה בכמה סרטים. זה תמיד
עובד."
רון הנהן וחזר אל רייב. "אז קדימה, שפוך!"
רייב הביט בהם באימה. "בבקשה, אל תפגעו בי, אני רק מבצע את
רצונו של אדון האופל."
"וולדמורט?" שאל הארי בהפתעה. "וולדמורט מת."
"אני יודע." השיב רייב.
רון והארי החליפו מבטים תמהים. השערות שונות חלפו בראשו של
הארי. אולי הוא לא באמת מת? אבל זה לא ייתכן, הוא צפה בשרפת
גופתו. אולי הוא הצליח לעבור לגופו של מישהו אחר? או שהוא
השאיר אחריו צוואה? הארי לא ידע את התשובה, אבל כל תשובה
הגיונית הפחידה אותו.
"אני לא מספר כלום." אמר רייב בניסיון כושל להפגין אומץ, אך
בעיניו היה פחד נוראי.
"הארי, אני חושב שהגיע הזמן." אמר רון במסתוריות.
הארי הנהן והוציא מכיסו בקבוק קטן, המכיל בתוכו נוזל
לבנבן-שקוף. רק כמה שעות קודם הם ביקרו את דמבלדור בבית הקיץ
שלו, וביקשו ממנו לרקוח בשבילם שיקוי וריסטרום. כמובן שהוא
הסכים מייד.
"שתה," אמר רון. "ואני מציע לך לא להתווכח, או שנגרום לך לשתות
בכוח. זאת הבחירה שלך."
רייב הנהן, פניו היו חיוורות כסיד. הוא כבר הבין שאין לו
ברירה. הוא פתח את פיו, והארי מזג לתוכו את הוריסטרום המימי.
לא עברו דקות ארוכות ומקום מוצאה של הרמיוני כבר היה בידיהם.
"זה היה ממש קל," צחק רון כשיצאו מביתו של רייב.
הארי חייך. "מאוד. אוכלי המוות האלה לא כאלה קשוחים כמו שהם
נראים. אתה מוכן?"
רון הנהן, והם התעתקו משם אל המקום שרייב סיפר להם עליו. הם
הופיעו מחדש במדבר חם וענקי, שבאמצעו עמדה בקתה קטנה ומוזנחת.
השמש קפחה על ראשיהם.
"אני מניח שזהו זה," אמר רון. "מצאנו אותה."
הארי העדיף שלא להגיד דבר, אך הייתה לו תחושה שלא יהיה כל כך
קל להשיב את הרמיוני הביתה.
הם הוציאו את שרביטיהם ופגעו בדלת החורקת שנשברה בקלות, והם
נכנסו פנימה. הם ראו את הרמיוני ומאלפוי יושבים שם על הספה
ביחד, כשהוא אוחז בה.
"עזוב אותה, מאלפוי!" צעק רון.

כשעה מאוחר יותר רון והארי ישבו בביתם של הארי וסיריוס. ליתר
דיוק, רון ישב על הספה הגדולה והרטיב בדמעותיו את הכרית, והארי
ישב לידו וניסה לנחם אותו ללא הצלחה.
"אתה לא מבין!" זעק רון. "איך שהרמיוני הביטה בי... ראיתי
בעיניה שנאה ופחד שלא ראיתי מעולם. היא באמת לא הכירה אותי..."
קולו נשבר.
"רון, באמת!" הארי כמעט התעצבן. "אתה באמת חושב שהיא סתם ככה
תפסיק לאהוב אותך ותתאהב במאלפוי? אני מכיר אתכם כבר שבע שנים,
ומעולם לא הכרתי שני אנשים יותר מתאימים ויותר אוהבים משניכם.
איך אתה יכול בכלל להעלות את זה על דעתך?" גער בו הארי.
רון משך באפו. "אולי אתה צודק, אבל היית צריך לראות איך היא
הסתכלה עלי. והיא בהריון, הארי, היא בהריון. מאלפוי הכניס אותה
להריון."
"אתה בטוח שזה לא ממך?" שאל הארי.
"אין סיכוי," רון הניד בראשו. "נזהרנו."
"אני בטוח שיש לכל זה הסבר הגיוני, אבל בינתיים אסור לך לוותר
עליה. תילחם, רון, אל תוותר." הארי ניסה להחדיר בו רוח קרב,
והצליח. רון נעמד ואמר בגאווה. "אני אלחם על הרמיוני. מאלפוי
יצטער על היום שבו בחר להתעסק איתי."
הארי ניסה לכבוש את צחוקו. "למעשה, הוא התעסק איתה..." מלמל.
רון תפס כרית מהספה וזרק אותה על הארי. הארי החל לצחוק, ורון
הצטרף אליו כשעיניו עוד אדומות מבכי. רווח להארי לדעת שמצבו של
רון כבר יותר טוב.
כשנרגעו אמר רון. "תודה לך, הארי. אתה באמת חבר טוב. אני לא
יודע מה הייתי עושה בלעדיך."
הארי חייך. "קדימה, אל תתחיל להשתפך פתאום. יש לך משימה חשובה
לבצע. ואגב, גם אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך." הוסיף.
רון חייך בחזרה. "חבל שהרמיוני לא פה, היא בטח הייתה מחבקת את
שנינו כשהיא בוכה בהיסטריה. אני מתגעגע אליה."


פרק 4- על חלומות וזיכרונות

הרמיוני ישבה מול מאלפוי על הספה ובחנה את אפו השבור. "אני
צריכה את השרביט שלי בשביל לתקן את האף שלך." אמרה בענייניות.
מאלפוי נראה מבוהל. "לא, זה בסדר, האף שלי בסדר."
"דראקו!" גערה בו הרמיוני. "האף שלך לא בסדר! אתה יכול לבחור
בין להניח לי לטפל בך ובין להגיע לבית חולים. במה אתה בוחר?"
"בסדר," נאנח מאלפוי בכניעה. "לוציוס!" צעק.
לוציוס הופיע בסלון. "קראת לי, אדון?"
"כן, תביא לי את השרביט של הרמיוני, ואחרי זה אני רוצה לדבר
אתך." הוא הביט בו במבט קר ואכזרי, וצמרמורת עברה בגבו של
לוציוס. "כן, כן אדוני." גמגם ונעלם.
"דראקו, לא הספקת לענות לי על השאלה מקודם. למה לוציוס קורא לך
'אדון'?" שאלה הרמיוני והושיטה לו שקית עם קרח, ומאלפוי הצמיד
אותה לאפו. זאת לא הייתה השאלה שהכי הציקה לה באותו הרגע, אך
היא ידעה שהיא הכי חשובה.
"כמו שהתחלתי להגיד לפני ששני הליצנים הגיעו," אמר מאלפוי. "יש
לכך סיבה פשוטה מאוד, והיא..."
"הנה, אדון." לוציוס צץ בחזרה בסלון והגיש למאלפוי בקידה את
השרביט של הרמיוני, שאותו לא ראתה כבר שלושה ימים. היא הופתעה
לגלות שהיא זוכרת אותו. מאלפוי חטף את השרביט מידו בהפגנתיות
והושיט אותו להרמיוני. הרמיוני שלחה את ידה לקחת אותו,
כשמאלפוי גחן לעברה ולחש. "אל תעשי שטויות. רק תרפאי את האף
שלי ואז תחזירי לי את השרביט שלך."
הרמיוני הנהנה ולקחה את השרביט. רעד עבר בה פתאום וחום התפשט
בכל גופה וצמרר אותה. היא ראתה את עצמה עומדת עם השרביט בחדר
מפואר, מכוונת אותו על יצור קטן ושחור, דמוי פיה, ולידו נופל
אחורנית עם כיסאו הבחור האדמוני שראתה מקודם. הוא הרים את ראשו
והסתכל עליה. "הרמיוני?" שאל.
"הרמיוני?"
היא שוב ישבה בבקתה הישנה לצדו של מאלפוי. "הרמיוני?" הוא שאל
שוב, מביט עליה בדאגה.
היא הביטה עליו בחזרה. "מה?" שאלה בפיזור דעת.
"את בהית באוויר ונראית כאילו את ישנה בעיניים פקוחות. את
בסדר?"
הרמיוני הנהנה. "סתם חשבתי על משהו." היא הרימה את שרביטה
וכיוונה אותו על אפו של מאלפוי. "רפרו." אמרה.
אפו קיבל שוב את צורתו המקורית והדם נעלם.
"תודה," חייך ומישש את אפו שהפסיק לכאוב. הוא לקח מידה את
השרביט ונתן אותו ללוציוס. "תחזיר אותו למקומו, ותחזור מיד
אחרי זה." פקד. לוציוס נעלם.
"מה אתה מתכוון לעשות אתו?" שאלה הרמיוני בחשש.
מאלפוי משך בכתפיו. "עוד לא החלטתי, אבל אני אגרום לו להצטער
על טיפשותו."
"אבל זו לא הייתה אשמתו!" ניסתה הרמיוני לסנגר עליו. "זו אשמתו
של ג'ון רייב!"
מאלפוי חייך בהנאה מרושעת. "וגם הוא יצטער על טיפשותו."
הרמיוני נאנחה וקמה מהספה. "אני עייפה, אני הולכת לישון," אמרה
ונכנסה לחדרה לפני שהייתה לו הזדמנות להגיד משהו. היא נשכבה על
מיטתה והביטה על התקרה. היא לא אמורה להיות אוכלת-מוות כמוהו?
אז למה היא מרגישה רחמים כלפי לוציוס ורייב? למה היא לא מצליחה
להבין את דרך מחשבתו של מאלפוי?
המראה שהזתה כשנגעה בשרביטה שב והציף אותה. למה היא הייתה בחדר
ההוא עם הג'ינג'י? וכשהוא הביט עליה... כך הוא גם הביט בה
מקודם. מבט אוהב, ששלח בה צמרמורת בכל פעם שנזכרה בו.
"מה קורה פה?" היא לחשה. היא הייתה כל כך מבולבלת ומותשת,
ועיניה נעצמו. הן נפתחו שוב כששמעו רעשים מהסלון.
"מאלפוי, רייב," מאלפוי עמד מולם והביט עליהם בזעם. לוציוס
ורייב נפלו על ברכיהם והתחננו בפניו למחילה.
הרמיוני קמה ממיטתה, פתחה בזהירות את הדלת והביטה בסקרנות דרך
הפתח הצר על הנעשה בסלון.
"עשיתם טעות חמורה, שכמעט גרמה לי לאבד את הבן שלי, אדון האופל
הבא, ועכשיו הגיע זמן התשלום." אמר מאלפוי. "מאלפוי," הוא פנה
ללוציוס. "איך אתה מעדיף, מוות מהיר ומיידי או ארוך וכואב?"
"אני מצטער!" קרא לוציוס. "בבקשה, סלח לי! שגיתי, ואני לא אעשה
זאת שוב, אני נשבע."
"נכון," הסכים אתו מאלפוי. "אתה לא. אז באיזו דרך אתה בוחר
למות?" הוא החל לאבד את סבלנותו.
"בבקשה!" בכה לוציוס. "אני רק רוצה לחיות!"
מאלפוי הוציא את שרביטו והניף אותו מעל לוציוס. "אז אני מבין
שאתה מעדיף למות בייסורים," אמר.
"דראקו!" הרמיוני יצאה מחדרה.
מאלפוי הסתובב בבהלה. "הרמיוני, חזרי לחדרך." ציווה.
הרמיוני ראתה את מבטיהם המלאי אימה של לוציוס ומאלפוי והנידה
בראשה. "משעמם לי בחדר," אמרה, מצליחה להסתיר את פחדה. "אני
רוצה להיות אתך."
"לא עכשיו! אני עסוק!" מצד אחד מאלפוי כעס על ההפרעה, אך מצד
שני נהנה מתשומת לבה.
"דראקו," אמרה בקול מתפנק והתקרבה אליו. היא השעינה את ראשה על
כתפו. "אתה לא יכול לדחות את העיסוקים שלך למעני, אם בנך?"
מאלפוי נאנח. "בסדר. מאלפוי, רייב, אני אקרא לכם מאוחר יותר.
אל תנסו לברוח, כי אני אמצא אתכם." איים. הם נשמו לרווחה
ונעלמו.
הוא הביט על הרמיוני וחייך בסלחנות. "אז מה את רוצה לעשות?"
הרמיוני חייכה. "סתם, לדבר. תגיד, למה אתה קורא ללוציוס
'מאלפוי'? הוא אבא שלך, ויש לכם אותו שם משפחה, מן הסתם." היא
טיילה באצבעותיה על לחייו.
מאלפוי גיחך. "לוציוס? לוציוס הוא לא אבא שלי."
"לא?" הרמיוני העמידה פני מופתעת. "איך זה ייתכן?"
מאלפוי צחק. "טיפשונת שלי, עוד לא הבנת? שם המשפחה שלי הוא לא
מאלפוי. שם המשפחה שלי הוא רידל."

רון, הארי וסיריוס ישבו סביב השולחן במטבח וניסו לטכס תוכנית.
"אני עדיין מציע להכניס מכות למאלפוי," אמר רון.
"זה לא ממש עזר בפעם הקודמת," הזכיר לו הארי.
"אבל אתה חייב להודות שזאת הייתה תמונה ממש נעימה לראות אותו
חוטף אגרוף בפנים!" רון חייך בתענוג כשנזכר במאלפוי ההמום ואפו
המדמם.
הארי צחק. "אתה צודק, זה באמת היה משהו שאני אזכור כל החיים."
אבל סיריוס לא צחק. "אז היא אמרה שהיא בהריון?" שאל.
רון הנהן. חיוכו נמחק כשנזכר בבשורת האיוב ששמע כמה שעות מוקדם
יותר.
סיריוס הרהר לרגע, פניו היו מאוד רציניות. "אני לא חושב שאנחנו
מדברים כאן על סתם בגידה."
"אני יודע!" קפץ הארי. "אני מנסה כבר כמה שעות לשכנע את רון
שמאלפוי כישף אותה!"
"לא, זה לא זה," אמר סיריוס. "כלומר, הוא בטוח כישף אותה, אבל
אני לא חושב שבגלל שהוא מאוהב בה." מיהר להוסיף כשראה את
פרצופו המאוכזב של רון.
"אז למה? אתה חושב שמסתתר פה מניע יותר... אה... אפל?" הציע
רון.
"אני לא חושב, אני בטוח. ומשום מה יש לי הרגשה שמותו של
וולדמורט קשור לזה." אמר סיריוס.
הארי נזכר לפתע. "וולדמורט! ג'ון רייב אמר משהו בקשר לזה שהוא
ממלא את רצונו של אדון האופל. אתה חושב שוולדמורט עוד חי
איכשהו?" הארי נבהל מהאפשרות הזאת, אך הוא ידע שהיא קיימת. הוא
כבר למד כמה פעמים שבעולם הקוסמים שום דבר לא מתנהל לפי
הצפוי.
גם סיריוס נבהל מהאפשרות. "לא!" קרא. "וולדמורט מת, אל תדאג.
כלומר, נראה לי שהוא מת..." הוא כבר לא היה כל כך בטוח.
"אוקיי, מה קורה פה?" רון מיהר להתערב. "אני אמור להיות
בדיכאון, לא אתם! אל תגנבו לי את כל תשומת הלב," גער בהם.
זה הצליח להעלות חיוך על פניהם. "אתה צודק," גיחך הארי. "אני
מעביר את שרביט הדיכאון בחזרה אליך."
"תודה," צחק רון.
"טוב, כדאי שנמשיך לחשוב על דרך להוציא את הרמיוני," סיריוס
החזיר אותם למציאות המרה. "יש עוד משהו חשוב שאתם יכולים לספר
לי?"
הארי ורון הנידו את ראשם בשלילה. "זה הכל."
"אז נותר משהו חשוב מאוד שאנחנו צריכים לחשוב עליו. איזה כישוף
מאלפוי הטיל עליה? לפי דבריכם היא גם מאוהבת בו וגם שכחה אתכם.
זה בלתי אפשרי לבצע גם קסם אהבה וגם קסם זיכרון באותו הזמן,
שניהם קסמים גדולים והם מבטלים אחד את השני. אלא אם..." פתאום
עלה רעיון במוחו של סיריוס.
"אלא אם מה?" קראו רון והארי פה-אחד.
"ראיתם שם את נרקיסה?" שאל סיריוס.
"לא," אמר הארי. "למה?" הוא הסתקרן.
"יש איזה קסם אפל שבעזרתו ניתן לקחת קצת מהרגשות והתכונות של
אחד ולהעבירם לשני. ייתכן שהוא השתמש בו על נרקיסה, וכך קצת
ממנה עובר בהדרגה אל הרמיוני, בעוד הרמיוני מאבדת בהדרגה את
ההכרה שלה ואת זיכרונותיה. עוד כמה שבועות היא כבר לא תהיה
עצמה." גרס סיריוס.
הארי ורון הביטו עליו בהלם. "היא לא תהיה עצמה?" שאל הארי. "מה
הכוונה?"
סיריוס הרכין את ראשו. "היא לא תזכור אתכם ואת העבר שלה בכלל,
והיא תהיה אוכלת-מוות מן השורה. כעת עוד יש לה סיכוי לצאת מזה,
אך עוד כמה שבועות הקסם ישתלט עליה והיא לעולם לא תוכל לחזור
להיות כמו קודם."
"מה אפשר לעשות כדי להחזיר לה את זיכרונותיה?" שאל רון. הוא
פחד לחשוב על אפשרות שהוא לא יקבל את הרמיוני בחזרה לעולם,
ושהיא תמשיך לחיות כבת זוגתו של דראקו מאלפוי.
"זה די מסובך, למעשה, אך בר ביצוע. היא צריכה לקבל גירויים
סנטימטליים מחפצים שהיו שייכים לה לפני תחילת השפעת הקסם,
ולהתקרב כמה שיותר לאנשים שהיו חשובים לה. זה תהליך ארוך
ומייגע, אך בסופו של דבר אתה תקבל את אשתך בחזרה."
רון הנהן. "אני אעשה הכל כדי להחזיר אותה. אז במה נתחיל?"
"קודם כל, כדאי שנחזור לבית של מאלפוי, אבל בלי שהוא ידע,"
הציע הארי. "ניקח אתנו חפצים מהחדר שלה וניתן לה אותם. כל מה
שיישאר לנו זה להחזיק אצבעות ולקוות שזה יעבוד."
"אתה צודק, הארי," אמר סיריוס. "ואני מציע שנשתמש לשם כך
בגלימת ההיעלמות של ג'יימס."
"שאני אלך עכשיו להביא חפצים של הרמיוני מחדר המלון?" שאל
רון.
"אני אעשה את זה," התנדב הארי. "כבר כמה ימים לא ראיתי את
ג'יני."
"בסדר," הסכים רון. "ותמסור לה דרישת שלום ממני."
הארי הנהן ונעלם.
"סיריוס," פנה אליו רון. "לא הייתה לי הזדמנות להודות לך על
העזרה."
סיריוס חייך. "את התודות תשמור לאחרי שתמצא אותה."
"אתה יודע, למרות שהיא נמצאת רחוק ממני, אני מרגיש כאילו היא
פה לידי." התוודה רון. הוא ראה בעיני רוחו את הרמיוני בשמלת
הכלה שלה, מביטה עליו בחיוך אוהב ומאושר. הוא פחד שהוא לא יזכה
שוב לראות את החיוך הזה לעולם.
סיריוס הרצין. "אני יודע על מה אתה מדבר."
"אה... נכון. אני מצטער." נזכר רון, ולא הוסיף מילה.

הרמיוני נכנסה לחדרה בסערה. היא הייתה נרגשת ומבולבלת ממה
ששמעה עכשיו. היא צדקה. זה אולי דראקו, אבל רק בגופו. וולדמורט
שוכן בתוכו. היא לא ידעה בדיוק מה זה אומר, ולא הייתה בטוחה אם
זה דבר טוב או רע, אך הייתה בה תחושה שטוב זה לא יכול להיות.
היא התיישבה על מיטתה והעבירה את מבטה לאורך החדר. הה נדמה לה
כאילו היא רואה אותו בפעם הראשונה. היא ידעה שהכל יהיה שונה
מעכשיו, עכשיו כשהוא יודע שהיא יודעת.
מבטה נעצר על משהו מנצנץ מתחת לארון הספרים. היא רכנה על ברכיה
והעבירה את ידה ברווח שמתחת לארון הגדול. הרצפה הייתה מטונפת
ומלאה באבק, אך לא היה לה אכפת. כשהיא משכה בחזרה את ידה היא
אחזה בשרשרת פנינים לבנה.
היא הרימה את השרשרת בתדהמה ובחנה אותה מקרוב. היא נשפה עליה
וסילקה את האבק והלכלוך שכיסה אותה. שוב עבר בה רעד וגל של חום
הציף אותה.
היא עמדה בחדר גדול ומוכר מול המראה. אישה שנראית כמוה בתוספת
של כמה עשרות שנים עמדה מאחוריה והצמידה לה את השרשרת
בהתרגשות. הרמיוני הביטה במראה וראתה שהיא לובשת שמלת כלה לבנה
גדולה ומפוארת, מהסוג שהיה נדמה להרמיוני שהיא תמיד חלמה עליו.
שיערה היה אסוף בתסרוקת שהחמיאה לה עד מאוד, וכולה הייתה סמוקה
וזוהרת. נערה ג'ינג'ית עמדה לצדה, לבושה בשמלה סגולה, וחייכה
אליה.
היא שוב ישבה על הרצפה בחדר בביתו של מאלפוי. היא הייתה כלה!
אבל מתי היא התחתנה? ועם מי? היא נזכרה לפתע בדבריו של הבחור
הג'ינג'י, אותו ראתה שוב בחלומה הקודם. הוא אמר שהוא בעלה.
"מה שמו היה?" חשבה הרמיוני בליבה. "אה, רון," נזכרה פתאום.
ומי היה הבחור השחרחר שבא אתו? "לארי?" היא ניסתה להיזכר. "לא,
לא לארי. אוף, שכחתי את השם שלו..."
היא הרהרה בחלומה. האישה המבוגרת בוודאי הייתה אימה, והנערה
הג'ינג'ית הייתה השושבינה שלה. הרמיוני סברה שהיא הייתה די
דומה לרון.
היא ניערה מעליה את המחשבות הללו וחזרה להתיישב במיטתה. היא
הטמינה את שרשרת הפנינים מתחת למזרנה, בחשש שדראקו, כלומר
וולדמורט, ימצא אותה.
משהו בלבל אותה עוד יותר: אם היא אמורה להשתייך לאוכלי המוות,
מדוע היא מרגישה זיקה לאנשים שראתה בחלומותיה ופגשה מוקדם
יותר, ורחמים כלפי לוציוס מאלפוי וג'ון רייב? היה נהוג אצל
אוכלי המוות להעניש כל מי שעשה טעות גדולה או בגד בהם, אבל
משום מה זה לא נראה לה צודק.
היא שמעה פתאום נקישה על הדלת. "היכנס," אמרה והביטה בדלת
בציפייה.
הדלת נפתחה ולוציוס עבר דרכה.
"לוציוס!" קראה הרמיוני בהפתעה. הוא חייך אליה. "הרמיוני,
רציתי להודות לך."
"להודות לי? על מה?" היא לא הבינה.
"הצלת אותי ממוות בטוח, לפחות לבינתיים. האדון עמד להרוג אותי
כשנכנסת פתאום, ועכשיו הוא נראה לי נרגש מדי מכדי לחשוב בכלל
על עונש מתאים בשבילי." אמר בהתרגשות. הייתה בקולו נימה של
הכרת תודה.
הרמיוני חייכה בעצב. "רק דחיתי את גזר הדין שלך, אך לצערי לא
אוכל לבטלו."
"אני יודע," ניחם אותה לוציוס. "אבל אני לעולם לא אשכח מה
שעשית בשבילי. אני מצטער על מה שעוללתי להארי בשנים
האחרונות..." הוא נעצר כשהבין מה הוא אומר.
"להארי?" התפלאה הרמיוני. "אתה מתכוון לזה שהיה פה מקודם עם
הג'ינג'י, רון? אה, נכון, קוראים לו הארי. אתה מכיר אותו?"
שאלה.
לוציוס הביט עליה. "את באמת לא זוכרת, נכון?"
הרמיוני הנידה בראשה. "חוזרים אלי מדי פעם קטעי זיכרונות, אבל
הם לא נראים מספיק ממשיים. אתה יכול לספר לי מי אני?"
לוציוס הרכין את ראשו בצער. "אני לא יכול," מלמל. "אחרי זה אין
לי שום סיכוי לקבל את מחילת האדון."
הרמיוני חייכה אליו והרגיעה אותו. "זה בסדר," אמרה. "אני
מבינה. וולדמורט הוא לא טיפוס סלחן במיוחד."
"וולדמורט?" שאל לוציוס בהפתעה. "על מה את מדברת?"
משהו נפל ברעש.

נשמעו נקישות על הדלת. "מי שם?" שאלה ג'יני בקול רם. היא ישבה
על המיטה הגדולה בבית המלון בפריז וזיפזפה בין ערוצי
הטלוויזיה. היא מאוד התלהבה מהרעיון שמוגלגים משתמשים בקופסא
כדי לראות אחד את השני.
"זה אני, הארי," השיב קול מוכר ואהוב מבעד לדלת.
ג'יני קפצה מהמיטה בפתאומיות ובטעות התנגשה עם רגלה בפינת
השידה. "אוי!" צעקה.
"את בסדר?" קרא הארי בקול מודאג.
"כן!" היא קראה בחזרה. היא דילגה אל הדלת בצליעה ופתחה אותה.
"הארי!" קראה בשמחה וחיבקה אותו.
הוא הידק את זרועותיו סביבה והצמיד אותה אליו. "ג'יני,
התגעגעתי אליך," לחש.
"גם אני התגעגעתי אליך," היא לחשה בחזרה. הם התנשקו ואז נכנסו
לחדר וטרקו את הדלת אחריהם.
"אז יש חדש בעניין הרמיוני? מצאתם אותה?" שאלה ג'יני בתקווה
והורתה לו להתיישב על המיטה. הוא עשה כדבריה.
"אה, פחות או יותר," השיב.
"מה זאת אומרת? מצאתם אותה או לא מצאתם אותה?" היא לא הבינה.
"מצאנו אותה, אבל היא לא ממש רוצה לחזור," אמר הארי בעצב.
"לא רוצה לחזור?" ג'יני הייתה מבולבלת. "על מה אתה מדבר?"
הארי סיפר לה את כל הסיפור, שהותיר אותה פעורת פה בסופו.
"הארי, זה ממש נורא... רון! מה שלום רון?"
"לא כל כך טוב," אמר הארי. "הוא לא ממש יודע איך להתמודד עם כל
זה, ואני לא מאשים אותו."
"הו, רון המסכן," ג'יני התעצבה. היא הרגישה מעט אשמה על שלא
הייתה שם בשביל אחיה הגדול. "יש משהו שאני יכולה לעשות?"
שאלה.
"כרגע, לא. באתי לפה בשביל לקחת כמה חפצים ששיכים להרמיוני כדי
לעזור לה להיזכר. רוצה לעזור לי לבחור?" הציע.
ג'יני הנהנה. "בטח. חכה פה ואני כבר אביא לך מה שצריך." היא
נעלמה אל תוך חדר האמבטיה. נשמעו רעשים שנדמו להארי כחפצים
מתעופפים. היא חזרה כעבור כמה דקות לחדר וזרקה אל תוך תיק כחול
שהחזיקה כמה דברים מהארון המסודר. כעת הוא כבר לא היה מסודר.
הארי הצליח להבחין בחפצים כמו כלי איפור, חולצה, כמה ספרים
וגיליון קלף. כשסיימה צנחה לידו ונאנחה. "זה הכל." אמרה.
הארי הביט בתיק הגדול שנראה כשוקל לפחות עשרה קילוגרמים. "את
בטוחה שלא שכחת כלום?" הקניט אותה הארי.
ג'יני העמידה פני נעלבת. "באמת, הארי. בעניין הצלת הרמיוני אני
לא חוסכת."
הוא צחק. "צודקת. אני רק חושב שאני אעשה לחש להפחתת משקל
מהתיק. אין סיכוי שאני או רון נצליח לסחוב אותו."
ג'יני חיבקה אותו. "אוף, הארי, אני דואגת להרמיוני. היא בטח
מתה מפחד שם לבדה, רק עם מאלפוי וחבריו אוכלי-המוות. והיא עוד
בהריון! בבקשה, תבטיח לי שתעשו הכל כדי למצוא אותה."
"ברור," הארי ליטף את שיערה. "ברור שנעשה הכל. אני יכול להבטיח
לך שגם רון וגם אני מתכוונים להמשיך ולנסות להוציא אותה משם
בלי לוותר."
"אני רוצה לבוא אתכם!" קראה ג'יני. "אני משתגעת פה לבד, אני
מטפסת על הקירות מרוב דאגה להרמיוני! ועכשיו בנוסף אני גם
דואגת לשניכם, לך ולרון. בבקשה, תן לי לבוא אתכם!"
הארי המשיך ללטף את שיערה הרך. "ג'יני, סמכי עלי. עדיף שתישארי
פה. לא ניתן לדעת אם הרמיוני תצליח איכשהו לשלוח לפה מכתב או
אפילו להגיע לפה. אני לא יודע מה עובר עליה עכשיו."
ג'יני הנהנה. "אתה צודק, אבל תבטיח לי שתזהר! אני לא יודעת מה
אני אעשה אם יקרה לך משהו..." דמעה זלגה על לחיה.
הארי ספג את הדמעה באצבעו. "אני מבטיח." אמר ונישק אותה.
"אוף, הארי, אתה לא יכול להישאר קצת?" התחננה ג'יני.
הארי קם מהמיטה. "לא, אני מצטער. אני חייב לחזור אל רון."
ג'יני הנהנה. "בסדר. תגיד לרון שיתעתק לפה בהזדמנות, אני רוצה
לדבר אתו."
"אין בעיה," הסכים הארי. "אני אגיד לו. תשמרי על עצמך, ג'יני,
אני אחזור בהקדם האפשרי."
הם התנשקו לפרידה והארי התעתק משם, אוחז בתיק. ג'יני נותרה
עומדת עם דמעות בעיניים. "למה יש לי הרגשה שזה לא יקרה?"
לחשה.

הארי חזר לביתו ומצא שם את רון יושב על הספה ובוהה באוויר,
שקוע במחשבות.
"רון," אמר הארי. רון לא השיב.
"רון," הארי ניסה שוב, אך הוא עדיין בהה באוויר בשתיקה.
"רון!" צעק הארי.
רון קפץ והביט עליו. "הארי, מה קרה?"
"לא שמעת שקראתי לך?"
"אה, לא, חשבתי על כמה דברים." רון נשען אחורנית ונשם עמוק.
"אף פעם לא ראיתי אותך ככה," אמר הארי בדאגה. "מאז שהרמיוני
נחטפה אתה כבר לא עצמך."
"איך אני יכול להיות עצמי?" רון משך בכתפיו. "אני מתגעגע אליה,
הארי. אתה לא יודע מה יש לך בידיים עד שהוא נעלם." אמר רון
ברצינות. הארי חשב שזו רמה של פילוסופיה שהוא מעולם לא ראה
אצלו.
"אתה צודק," אמר הארי, שוקע בהרהורים על ג'יני.
"איפה סיריוס?" הארי חזר למציאות כעבור כמה דקות.
"הלך לעשות סידורים," אמר רון בשקט.
"הוא אמר מתי הוא יחזור?" שאל הארי, ובאותו רגע סיריוס הופיע
במרכז הסלון.
"עכשיו," אמר רון. הארי חייך.
"מה מצחיק?" התעניין סיריוס.
"כלום, מה עשית?" הארי שאל בסקרנות.
"סתם, כל מיני סידורים," סיריוס משך בכתפיו. "לא משהו חשוב.
הבאת חפצים של הרמיוני?"
הארי הראה לו את התיק שהחזיק. "אני לא בטוח שנזדקק לכל כך
הרבה, אבל ג'יני קצת התלהבה. עשיתי עליו לחש להפחתת משקל."
"אז אני מניח שאנחנו מוכנים ליציאה. רון?" סיריוס הביט עליו.
רון הנהן. "אני מוכן."
הם נעלמו וכעבור שנייה הופיעו מחדש שוב במדבר שהיו בו מוקדם
יותר.
"אף פעם לא מחשיך פה?" רון התלונן כשהוא מחפה על עיניו מפני
קרני השמש המסנוורות.
הארי וסיריוס החליפו מבטים משועשעים. הארי הוציא את גלימת
ההיעלמות. "תישאר פה להשגיח שאף אחד לא יבוא?" שאל את סיריוס.
סיריוס הנהן. "כמובן. בהצלחה, תוציאו את הרמיוני משם." הוא ירד
על ברכיו והשתנה לכלב.
הארי ורון התעטפו בגלימת ההיעלמות והתחילו לצעוד לכיוון הדלת.
"אז איך אנחנו אמורים להיכנס?" לחש הארי.
"בזמן שלא היית סיריוס ואני עשינו קצת מחקר בספרים ומצאנו דרך
להפוך את גלימת ההיעלמות לבעלת יכולת לעבור דרך קירות, בנוסף
להיותה שקופה, כמובן." לחש רון. "פשוט נמשיך ללכת."
הם המשיכו ללכת לכיוון דלת הכניסה הסגורה ועברו דרכה.
הם ראו בסלון את דראקו מדבר עם ראש מרחף באח הבוערת. הם התקרבו
אליו כדי לראות למי שייך הראש. זה היה קורנליוס פאדג'.
הם המשיכו ללכת ועקפו את דראקו בזהירות, והלכו לאורך המסדרון,
מכניסים את ראשם מבעד לכל דלת ומחפשים אחר הרמיוני. הבית היה
יותר גדול מאשר איך שהוא נראה מבחוץ, אך זה לא הפתיע אותם.
באחד החדרים הם ראו את הרמיוני מדברת עם לוציוס מאלפוי. הם
נכנסו לחדר בשקט והקשיבו לשיחתם.
"אני לא יכול. אחרי זה אין לי שום סיכוי לקבל את מחילת
האדון."
"זה בסדר, אני מבינה. וולדמורט הוא לא טיפוס סלחן במיוחד."
"וולדמורט? על מה את מדברת?"
תיקו של הארי נשמט מידיו.
"מה זה היה? שאלה הרמיוני.
לוציוס הביט סביבו בחשד. "יש פה מישהו."
רון והארי הסירו מעליהם את הגלימה. "זה אנחנו."
הרמיוני קפצה אחורנית בבהלה ולוציוס רק עמד בפה פעור. "איך..."
הוא התחיל להגיד, אך הרמיוני קטעה אותו. "צאו מפה או שאני אקרא
לוולדמורט!"
"וולדמורט חי?" הארי הרגיש איך האימה והכעס מטפסים יחדיו במעלה
גבו. הוא קימץ את ידו לאגרוף. "הוא כאן?"
"לא, הוא לא." מאלפוי פתח את הדלת ונכנס לחדר. כל ארבעת
הנוכחים קפצו בהפתעה.
"מאלפוי," סיננו הארי ורון פה-אחד בשנאה עמוקה.
"אדון, אני מצטער," לוציוס נפל על ברכיו. "הם נכנסו לפה
פתאום..."
מאלפוי הרים את ידו וסימן לו לשתוק.
"למה אתה מתכוון שוולדמורט לא פה?" נזכרה הרמיוני.
"אני לא וולדמורט. אני הבן שלו," אמר מאלפוי.

מהרגע שהרמיוני נזכרה במה שראתה בספר היא הייתה כמו על קוצים.
היא קראה בספר בשם "זה-שאין-להגיד-את-שמו, ביוגרפיה מאת מייקל
וונדר", שם מצאה את העץ משפחתי של טום רידל. שמו נכתב בתחתית
העץ, וכמה שלבים מעליו נכתב השם "סרינה פיראנו". ייתכן שאילו
הרמיוני הייתה לגמרי עצמה היא הייתה מבחינה שפיראנו נמצאה רק
חמישה שלבים מעליו ולא שישה, אך היא לא הייתה.
כעת היא עמדה בחדרה והביטה על מאלפוי בתדהמה.  היא הייתה בטוחה
שהוא וולדמורט, אך היא טעתה. לא בהרבה.
"איך זה ייתכן?" שאלה. היא העבירה את מבטה אל רון והארי שעמדו
עם פה פעור ובהו בדראקו בהלם. "אתה לא הבן של לוציוס?"
"לא, הוא לא." לוציוס צעד קדימה בהססנות.
"הוא לא?" שאל הרמיוני בהפתעה. "איך..."
"אבא שלי, טום רידל, התחתן עם הת'ר, חצי ויליה, והיא ילדה אותי
כעבור שנה וחצי," הסביר מאלפוי. "אימא שלי הייתה אוכלת מוות,
כמובן, וזמן קצר לאחר לידתי התקיים מרדף של הילאים אחריה. היא
נהרגה במהלך המרדף. אתה יודע מי היו ההילאים האלה, פוטר?"
מאלפוי נעץ את עיניו בהארי שעדיין עמד ובהה בו בתדהמה מעורבת
בשנאה גדולה. הוא לא חיכה לתשובה. "ג'יימס ולילי פוטר. הם הרגו
את אימא שלי. אתה מבין, פוטר? עכשיו אתה מבין למה אבא ניסה
להרוג אותך? מתוך נקמה. הוא רצה שההורים שלך ירגישו איך זה
לאבד מישהו כל כך קרוב ואהוב, ולכן הוא בחר בך. אבל מה לעשות
שהוריך כל כך עקשנים וטיפשיים כמוך, והם סירבו לתת לו להתקרב
אליך, ולכן הוא החליט לגמור את העבודה יותר מהר ולהרוג גם
אותם."
דממה מקפיאה השתררה בחדר. איש לא העז לפצוע את פיו למשך דקה
אחרונה.
"ואם זה לא מספיק שההורים שלך הרגו את אימא שלי," מאלפוי שבר
את השתיקה. "אז אחרי שאבא שלי קילל אותך ונכשל הוא איבד צורת
אנוש, כפי שאתה יודע, והוא איבד את יכולתו לטפל בי. הוא ביקש
מלוציוס מאלפוי, תומכו הנאמן ביותר, לאמץ אותך. הוא ואשתו
נרקיסה הסכימו, ומאז אני מוצג כבנם. ומה הפואנטה פה, פוטר?"
מאלפוי סיים את סיפורו עם מבט נקמני בעיניים. "הפואנטה היא
שאתה הולך לשלם על כל מה שעשית לי. בגללך אין לי הורים. אתה
חושב שאתה המסכן היחיד שאבא שלו הוא לא באמת אבא שלו? אז אתה
לא לבד, פוטר, והגיע הזמן שתפסיק להתבכיין."
"אתה משקר!" צעק הארי. "זה לא נכון!"
"באמת, הארי?" חייך מאלפוי בקרירות. "למה לי לשקר לך? מה יש לי
להרוויח מכך? אני יכול להרוג אותך מתי שאני רוצה."
"אני מצטער לקטוע לכם את השיחה המרגשת," אמר רון. "אבל באנו
לקחת את הרמיוני, ואנחנו לא נצא בלעדיה."
"וויזלי," לגלג מאלפוי. "מזמן לא שמענו את קולך הצפצפני. מה
שלומך? אבא עדיין מרוויח אוניה לשנה במשרד הקסמים? האחים עדיין
משפילים את עצמם עם חנות התעלולים? וכמובן, מה שלום אישתך
המקסימה? שמעתי שהיא נפלאה במיטה." הוא הציץ לכיוונה של
הרמיוני.
"מאלפוי," סינן רון. "או בעצם רידל, איך שקוראים לך, אתה חושב
שאתה פוגע בי עם ההעלבות הילדותיות האלה? אנחנו כבר לא
בהוגוורטס. ועכשיו, תן להרמיוני ללכת! ועדיף שתעשה את זה מבלי
שנאלץ להכריח אותך בכוח."
מאלפוי הוציא את שרביטו. "רק תנסה."
רון והארי מיהרו לשלוף את שרביטיהם.
"לא!" צעקה הרמיוני ונעמדה בין שרביטיהם של רון והארי לבין
שרביטו של מאלפוי, ידיה פרושות לצדדים. "אתם לא תילחמו עלי!
אני אחליט אם אני נשארת או הולכת, הבנתם?!" קראה בכעס.
רון הוריד את שרביטו. "את צודקת. אבל, הרמיוני, את זוכרת בכלל
משהו? את זוכרת אותי?"
הרמיוני הנמיכה את ידיה. "אה, היו לי קצת חלומות לאחרונה, אבל
הם היו די מטושטשים."
רון הרים את התיק מהרצפה ופתח אותו, מאלפוי עדיין מכוון את
שרביטו עליו, והארי מכוון את שרביטו על מאלפוי. רון הוציא
מהתיק מסגרת כסופה ובתוכה תמונה. בתמונה נראו הוא והרמיוני
יושבים מחובקים על המדשאה בהוגוורטס בשנתם השישית ונשפכים
מצחוק. רון הושיט את התמונה להרמיוני והיא לקחה אותה בחשש. היא
הרימה את התמונה אל עיניה ובחנה אותה ביסודיות. התמונה לא
נראתה מזויפת, למרות שלא ניתן לדעת בוודאות. היא העבירה את
אצבעותיה לאורך המסגרת המפותלת וגימוריה החלקלקים. רון
והרמיוני שבתמונה הפסיקו לצחוק, הביטו אחד על השני והתנשקו.
הרמיוני שמטה את התמונה בהפתעה. הזכוכית שציפתה את התמונה
התנפצה לרסיסים ברעש גדול. מאלפוי ניצל את ההזדמנות, משך את
הרמיוני בזרועה והוציא אותה מהחדר. הארי ורון עוד הספיקו לשמוע
אותה צועקת. "רון, אני זוכרת!"
רון והארי יצאו בריצה מן החדר, אך מאלפוי והרמיוני כבר נעלמו.
"היא זוכרת," קולו של רון רעד. "היא זוכרת."

"עזוב אותי!" צעקה הרמיוני. היא ומאלפוי עמדו בתוך מערה חשוכה
וקרה, והיא לא ראתה כלום.
"לומוס." אמר מאלפוי. אור יצא משרביטו והציף את המערה. במערה
היו כמה מזרונים דקים, כמה שמיכות, קרשים, וקופסא גדולה. דפנות
המערה היו חלקים ומכוסים בטחב, והרמיוני לא ראתה שום פתח
יציאה. מאלפוי נגע בערמת הקרשים ונדלק אש.
"תן לי ללכת!" צעקה שוב הרמיוני. קטלה הדהד ברחבי המערה וחזר
אל אוזניה כמו בבומרנג.
מאלפוי הביט עליה בזלזול. "נראה לך? את נושאת בבטנך את הבן
שלי. את באמת חושבת שאני אתן לך ללכת?"
הרמיוני התחננה. "בבקשה, דראקו, לזכר הימים שבילינו יחד."
מאלפוי צחק. "זה אמנם היה ממש כיף, אבל אל תשכחי שאני
אוכל-מוות. רגשנויות כאלו לא עובדות עלי."
"אבל, דראקו," הרמיוני נגעה בכתפו. זה העביר בו צמרמורת.
"חשבתי שהיה בינינו משהו."
"באמת היה," אמר מאלפוי. "ולכן את לא הולכת. אתה עומדת לבלות
כאן את תשעת החודשים הקרובים, אז כדאי שתתחילי להתרגל."
הרמיוני צנחה על אחד המזרנים, דמעות זולגות מעיניה. "זה לא
נגמר," לחשה. "רון והארי יצילו אותי, אני יודעת את זה."
"אמרת משהו?" מאלפוי הסתובב אליה.
"אדון," קראב וגויל צצו פתאום במערה.
"הגיע הזמן," אמר מאלפוי. "מבצע 'זהירות ילדים בדרך' מתחיל.
אתם יודעים מה אתם צריכים לעשות."
קראב וגויל הנהנו ונעלמו.
הרמיוני מחתה את דמעותיה עם אחת השמיכות. היא נזכרה פתאום
במשהו שהציק לה מאז שהתחילה להיזכר בעברה. "אני יכולה לשאול
משהו?" אמרה בזהירות.
מאלפוי הנהן. "שאלי."
"אני זוכרת את קראב וגויל מבית הספר. הם תמיד היו כל כך טיפשים
וגולמיים, ובימים האחרונים ראיתי שהם ממש לא כאלה. איך זה יכול
להיות?"
מאלפוי חייך והתיישב על אחד המזרנים האחרים. "שאלה טובה. את
באמת חכמה, את יודעת?" הוא הביט עליה בציפייה, וכשלא ראה חיוך
על פניה המשיך. "את מבינה, אבא לא סמך לחלוטין על לוציוס,
ובצדק. לכן כשהגיע זמני ללמוד בהוגוורטס הוא מינה שניים
מתומכיו הנאמנים, שהיו בזמנו בני שמונה-עשרה, לשמור עלי מקרוב.
הם לקחו שיקוי גיל שהצעיר אותם בשבע שנים. כפי שבוודאי שמת לב,
השיקוי הזה לא פעל בצורה מושלמת," הוא גיחך. הוא הביט על
הרמיוני וראה שהיא עדיין לא מחייכת, והמשיך בדבריו. "הם היו
אמורים להעמיד פני טיפשים כדי שלא יחשדו בהם, והם אכן עשו זאת
בהצלחה."
הרמיוני עצמה את עיניה. "ומה עם צ'ו צ'אנג?" היא פקחה אותן
בחזרה.
מאלפוי חייך באושר. "הרמיוני! את מוכיחה את עצמך יותר ויותר
בכל רגע שעובר! את צודקת, גם צ'ו צ'אנג מונתה על ידי אבא שלי
לשמור עלי. אני ביקשתי ממנה לשחק קצת בפוטר, למען השעשוע,
והיום שבו היא שברה את ליבו היה יום שמח מאוד בשבילי."
"איך אתה מצליח לחיות עם עצמך?" נשפה הרמיוני.
מאלפוי נאנח. "טוב מאוד, דווקא. את תמיד מוזמנת לעבור לצד
האפל. תאמיני לי, הרבה יותר כיף פה."
הרמיוני הביטה בו בתיעוב. "אין סיכוי, מאלפוי."
"את יכולה לקרוא לי רידל." קרץ לה מאלפוי.
"אתה תשלם על זה," סיננה הרמיוני. "אתה תצטער על היום שבו
נולדת, רידל."
מאלפוי הרצין. "מספיק. אם תמשיכי לדבר ככה את לא תצאי מפה גם
עוד תשעה חודשים."
הרמיוני נשכבה על המזרון ועצמה את עיניה בשתיקה. היא לא האמינה
שהוא ישחרר אותה אחרי שהיא תלד, אך היא העדיפה שלא להסתכן יתר
על המידה.

כשסיריוס ראה את רון והארי יוצאים מהבקתה הוא רץ אליהם וחזר
לצורתו האנושית. "זה לא עבד?" שא באכזבה.
"זה דווקא כן עבד," אמר הארי בעצב. "אבל מאלפוי לקח אותה למקום
אחר." הוא הביט על רון שצעד על החול החם כשידיו בכיסיו ועיניו
מושפלות אל האדמה. "ואתה יודע מה עוד? לא קוראים לו דראקו
מאלפוי."
"לא?" סיריוס לא הבין. "אז איך קוראים לו?"
"דראקו רידל," אמר הארי. כשראה את מבטו המבולבל של סיריוס הוא
הסביר לו את כל הסיפור. בסופו סיריוס נראה מאוד מזועזע. "אז
הוא הבן שלו? דראקו הוא הבן של וולדמורט?"
הארי הנהן. "והבן של הרמיוני יירש את מקומו כאדון האופל."
"רון המסכן," אמר סיריוס בשקט.
"אני יודע," אמר הארי בעוד הוא מביט על רון. "אנחנו חייבים
לעשות משהו כמה שיותר מהר. אנחנו חייבים למצוא פתרון מהיר לכל
הבלגן ולאתר אותה. אני לא חושב שתהיה לנו אחרי זה עוד
הזדמנות."
סיריוס היה מהורהר. "נצטרך עזרה מבחוץ," אמר. "אנחנו באמת לא
רוצים לפספס גם את ההזדמנות הבאה."
הארי נזכר לפתע. "ראינו את מאלפוי, כלומר רידל, מדבר דרך האח
עם קורנליוס פאדג'."
סיריוס לא נראה מופתע במיוחד. "ידעתי שלא ניתן לבטוח בו. נצטרך
לפנות לגורמים אחרים."
"כמו מי?" שאל הארי.
"כמו דמבלדור. הוא האדם היחיד שאני בוטח בו למשימה כזאת. וחוץ
מזה, הוא בטח ידע איך להתמודד עם בנו של אויבו הגדול."
"אתה צודק, אני בטוח שיהיה לו רעיון טוב," הסכים הארי, ובלבו
הוסיף. "ואם לא יהיה לו, אני כבר אגמור עם רידל את החשבון."
"רון!" קרא סיריוס. רון נעצר והביט אליו בעייפות. "מה?"
"אתה בסדר?" שאל סיריוס.
רון משך בכתפיו. "ככה. יש לכם תוכנית להמשך?"
"אנחנו הולכים לדמבלדור. אתה בא?" שאל הארי.
רון הנהן והם התעתקו משם.
הם הגיעו לחוף ים בהיר ושמשי, הים היה כחול וזך, וקוסמים רבים
מכל הגילאים בבגדי ים צעדו על החוף או ישבו והשתזפו. חלקם
השתכשכו במים וכמה אף הלכו על פני המים.
השלושה הלכו על החוף עד שהגיעו לבית קטן וצבעוני, שעל מרפסתו
הפתוחה ישב אלבוס דמבלדור על כיסא נוח, לבוש בחלוק צהוב עם
פרחים אדומים. הוא פקח את עיניו. "הארי, רון, כמה טוב שבאתם
שוב לבקר!" הוא הרים את עיניו. "סיריוס, גם אתה באת! היכנסו,
שבו."
חיוכו העליז נעלם כשהוא ראה את מבטו העגום של רון. "שיקוי
הוריסטרום לא עזר?" שאל.
"הוא עזר, אבל עדיין לא הצלחנו להצילה," אמר סיריוס. "אנחנו
זקוקים לעזרתך, אם אתה מוכן להעניק לנו אותה."
"כמובן!" אמר דמבלדור. "אני אעשה הכל כדי להציל את הרמיוני."
סיריוס והארי חייכו. "תודה," אמרו.
"מה שלומו של רון?" שאל דמבלדור בשקט. רון ישב על אחד הכיסאות
במרפסת ובהה בים הכחול בעיניים עצובות ומעוררות רחמים.
"על הפנים," השיב הארי. "בפעם האחרונה שראינו את הרמיוני היא
נזכרה בו, ואז היא שוב נעלמה לו."
דמבלדור ניגש והתיישב על כיסא ליד רון. הוא סימן להארי
ולסיריוס להיכנס אל תוך הבית ולהשאירם לבד.
"אז, רון, מה שלומך?" שאל דמבלדור.
"בסדר," אמר רון מבלי להביט עליו.
"בטוח? אתה לא נראה לי בסדר. קדימה, שפוך את לבך."
"אמרתי שאני בסדר," מלמל רון.
דמבלדור חייך. "אתה יודע, רון, אתה מזכיר לי קצת את עצמי
בגילך."
"באמת?" רון הישיר אליו את מבטו.
"כן," אמר דמבלדור. "הייתי צעיר, עקשן, חמום מוח ומאוהב. כל
אלה יוצרים שילוב קטלני, כפי שאתה בוודאי יודע."
זה העלה חיוך קטן על פניו של רון. "באמת, פרופסור? גם אתה היית
מאוהב ככה בגילי?"
דמבלדור נאנח. "לא סתם מאוהב, הייתי כולי כבוש בידיה של נערה
יפהפייה. היה לה שיער שחור ארוך וחלק, ועיניים כהות עמוקות,
שאתה מרגיש כאילו אתה טובע בהן. היא הייתה שקטה וצנועה, מהבנות
האלה שאתה בדרך כלל לא מבחין בהן ממבט ראשון. אך היא הייתה
שונה. כל מי שראה אותה התאהב מיד, ואני הייתי בר המזל שזכה
באהבתה."
חיוכו של רון גדל. "אז הייתם חברים?"
דמבלדור הנהן. "כן, היינו חברים במשך ארבע שנים."
"ולמה נפרדתם?" רון שאל בהיסוס.
"היא הייתה חולה מאוד. מחלה חשוכת-מרפא פגעה בה בשנה השלישית
שלנו ביחד, והתפשטה בה במהירות. אף רופא-קוסם לא הצליח לרפא
אותה, והיא החלה לנבול למול עיניי. כעבור כשנה היא נפטרה."
דמעות עמדו בעיניו כשסיים את סיפורו.
גם עיניו של רון לא נותרו יבשות. "זה ממש נורא. לא ידעתי על
זה."
"אף אחד לא יודע," אמר דמבלדור. "אני מעדיף בדרך כלל שלא לפרסם
את זה, אך הפעם זה יוצא דופן. אתה חייב להתאושש, רון. אתה חייב
להיות חזק ולהציל את הרמיוני לפני שיהיה מאוחר מדי. אתה היחיד
שיכול לעשות זאת. לי כבר לא היה סיכוי להצילה, לך עוד יש."
"אבל היא בהריון ממאלפוי!" קרא רון בתסכול.
"את הגשר הזה תחצה כשתגיע אליו. בינתיים נמצאת אי-שם נערה
מפוחדת ובודדה, שהיא במקרה אשתך,
והיא זקוקה לך. אל תוותר, רון, תהיה חזק בשביל הרמיוני."
רון מחה את דמעותיו בידו. "תודה לך, פרופסור דמבלדור, הייתי
צריך את החיזוק הזה."
"בבקשה, תקרא לי אלבוס." דמבלדור חייך אליו.

הרמיוני ורון ישבו על כיסא נדנדה בחצר של בית גדול, והתנדנדו
מחובקים. הרוח הקרירה ליטפה את פניהם ברכות. "רון, חמוד, אני
חושבת שמתחיל להיות קריר," אמרה הרמיוני.
"צודקת, דובשנית, כדאי שנכנס פנימה לפני שתצטנני. אנחנו לא
רוצים שיקרה משהו לתינוק." רון שם את ידו על בטנה של הרמיוני
והיא חייכה אליו.
"הוא בעט!" קרא פתאום רון בהפתעה.
הרמיוני עצמה את עיניה. "הוא שמח לשמוע את אבא שלו."
רון חייך באושר. "אני אוהב אותך," לחש.
"אני אוהבת אותך," היא לחשה בחזרה.

הרמיוני פקחה את עיניה ומצאה את עצמה שוכבת על המזרן במערה
המוארת קלות. לא היה שם איש מלבדה, והיא חייכה לעצמה. חיוכה
נעלם כשהיא הבינה שחלמה הכל. היא זכרה אותו, היא זכרה הכל. היא
התגעגעה אל רון, וגם אל הארי, ואל ג'יני, ואל הוריה, ואל כל
שאר האנשים שהיא כל כך אוהבת.
"תהיי חזקה," אמרה הרמיוני בליבה, נושכת את שפתה ומתאמצת שלא
להניח לארובות עיניה להיפתח לרווחה.
מאלפוי הופיע פתאום המערה. "הרמיוני, מה קורה?" שאל בעליזות.
היא הביטה עליו במבט חמוץ ושתקה.
"אוי, הרמיוני, צאי כבר מזה. את חושבת שרחמים עצמיים יועילו לך
במשהו?" התעצבן מאלפוי.
"רחמים עצמיים?" קראה הרמיוני בתסכול. "רחמים עצמיים? בוא
נראה," היא פרשה את כף ידה והחלה למנות על ידי כיפוף כל אצבע.
"אתה חטפת אותי, הכנסת אותי להריון בלי הסכמתי, ועכשיו הבאת
אותי לאיזו מערה מסריחה שאין בה בכלל פתחים, ואני זאת עם
הרחמים העצמיים? אתה פחדן, זה מה שאתה."
מאלפוי השתדל שלא לאבד את סבלנותו. "זה לא יעזור לך. את נשארת
פה לפחות עד הלידה."
הרמיוני ידעה ששום דבר שתגיד לא יעזור, אך מצד שני גם לא יפגע.
"אז אני יכולה רק לבקש ממך בקשה קטנה, אתה יודע, בתור מי
שנושאת את בנך בבטנה? שמעתי שדיכאון עלול לפגוע בעובר."
מאלפוי נאנח. "מה את רוצה?"
"את הספרים שהיו בארון בבית שלך. אני משתגעת פה מהשעמום, ואני
צריכה קצת בידור. הספרים ההם היו ממש מרתקים." התחננה.
מאלפוי משך את כתפיו בכניעה. "בסדר, אם זה כל כך חשוב לך." הוא
הוציא את שרביטו, לחש כמה מילים לתוכו וחיכה. כעבור מספר שניות
הופיע לוציוס בתוך המערה, אוחז בערמת ספרים ענקית שהסתירה את
כולו. "הנה, אדוני, ואני שוב מודה לך על ההזדמנות השנייה שנתת
לי."
"הזדמנות אחרונה, לוציוס, הזדמנות אחרונה," מאלפוי תיקן אותו.
לוציוס הניח את הספרים על הרצפה ונעלם.
"תודה," חייכה הרמיוני חיוך מאומץ.
"אין בעיה. עכשיו יש לי כמה דברים לעשות, אז אני הולך שוב.
תיהני עם הספרים שלך!" גיחך ונעלם.
הרמיוני ציפתה לרגע הזה. היא התחילה לעבור במהירות על הספרים,
מחפשת כל פיסה של מידע שתוכל לעזור לה.
היא נעצרה כשהגיעה למחברת של סרינה פיראנו. הייתה לה תחושה
מוזרה בקשר למחברת הזאת, כאילו היא עוד לא ניצלה את כל המידע
החשוב שכתוב בה. כאילו מצוי שם משהו שיעזור בה.
היא החלה לקרוא בה שוב, היא קראה בה במשך שעות, קראה לאט
ובזהירות, נזהרת שלא לפספס שום מילה, אך הכתוב לא חידש לה
כלום.
היא קראה את הדף האחרון שוב ושוב, ופתאום הבחינה במשהו שלא
הבחינה בו בעבר.
אחרי הדף הכתוב האחרון נקרע דף מהמחברת. היא בחנה היטב את
המחברת, ואכן היה חסר בה דף. היא תהתה מדוע לא הבחינה בכך
בעבר, ואז נזכרה שהיא פשוט הייתה מושפעת מדי מהשפעת הכישוף
שהוטל עליה מכדי לשים לב לפרטים קטנים.
אבל מה היה כתוב בדף הזה? ואיך היא תגלה זאת, במיוחד כששרביטה
לא היה עליה?
היא ידעה שתעשה ברגע זה הכל בשביל לקבל את שרביטה בחזרה.
"בעצם, לא," חשבה. "אני לא אשפיל את עצמי בפני רידל ואתחנן.
אני צריכה למצוא דרך אחרת למצוא את הדף החסר."

פרק 5- הדף החסר

"אני שמח שהחלטנו להיעזר בדמבלדור," אמר רון כשחזרו הביתה.
"אני מרגיש הרבה יותר בטוח כשהוא אתנו."
"גם אני," הסכים אתו הארי.
"איפה סיריוס?" רון הביט סביבו.
"הוא נשאר אצל דמבלדור, אמר שהם צריכים לדבר על משהו," השיב
הארי.
"על מה?" התעניין רון.
"לא יודע, הוא לא פירט." הארי  משך בכתפיו.
"אתה יודע, נראה לי שסיריוס מתנהג קצת מוזר לאחרונה," אמר רון
בחשדנות והתיישב על הספה.
"מוזר? למה אתה מתכוון?" תמה הארי.
"הוא נעלם לפעמים, בכל פעם בתירוץ אחר. פעם יש לו סידורים, פעם
הוא שכח משהו באיזו חנות, ופעם הוא צריך לדבר עם דמבלדור על
נושא מסתורי." הסביר רון.
הארי התרגז על דבריו של רון. "אולי הוא באמת צריך לעשות
סידורים? ואולי הוא באמת שכח משהו בחנות? ואולי הוא צריך לדבר
עם דמבלדור? רון, בחייך, אתה מדבר פה על הסנדק שלי!"
רון הנהן. "אני יודע. אני מצטער, הארי. אני פשוט מנסה לחשוב על
כל מה שיעזור לי למצוא את הרמיוני. אני מצטער."
"זה בסדר." הארי חייך בפיוס. "אני מבין שאתה עובר תקופה קשה."
רון חייך בעצב. "אני יכול להרגיש אותה. היא בודדה ומפוחדת. אני
מרגיש כאילו היא שם לידי, ואני מושיט את ידי לתפוס את ידה ולא
מצליח להגיע. אני כל כך שמח שאתה וסיריוס פה אתי לאורך כל
הדרך. אני לא חושב שהייתי מצליח להתמודד לבד."
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת. "אני אפתח!" קפץ רון. "אולי זה בקשר
להרמיוני?" הוא רץ אל הדלת ופתח אותה. הארי ראה את פיו נפער
לרווחה.
"שלום, רון." הוא שמע קול שהזכיר לו נשכחות. "הארי נמצא?"
רון הסתובב והתקרב אל הארי. "בשבילך," מלמל.
הארי קם וניגש אל הדלת. מולו עמדה נערה יפהפייה, בעלת שיער
שחור ארוך וחלק ועיניים מלוכסנות מכשפות. "צ'ו!" קרא הארי
בהפתעה.
"שלום, הארי," חייכה צ'ו. "אפשר להיכנס?"
הארי צעד אחורנית וסימן לה להיכנס. היא עברה לידו והתיישבה על
הספה. רון עמד ליד גרם המדרגות והעביר את מבטו מהארי אליה
בתימהון. כשהארי עבר לידו בדרכו לספה הוא תפס בזרועו ולחש
באוזנו. "אני רק מזכיר לך עד כמה היא פגעה בך, ושיש לך חברה
שאתה אוהב, שהיא במקרה אחותי הקטנה."
הארי צחק. "באמת, רון, אנחנו רק עומדים לדבר! תירגע."
רון משך בכתפיו ועלה במדרגות.
"את רוצה לשתות משהו?" האר שאל את צ'ו.
"לא, תודה," השיבה. הארי התיישב לידה. היא הניחה את ידה על
ירכו, דבר שהעביר בו צמרמורת. "מה שלומך?" שאלה.
"בסדר. מה את עושה פה?" שאל סוף סוף.
היא נראתה מופתעת. "הארי, אתה לא שמח לראות אותי?"
"אה, בטח שאני שמח," גמגם הארי. "אבל זה נראה לי מאוד חשוד
שכמה חודשים אחרי שזרקת אותי באכזריות, את פתאום באה לבקר אותי
כאילו כלום לא קרה."
צ'ו חייכה. הארי נזכר פתאום מה גרם לו להתאהב בה מלכתחילה.
"אני מצטערת, הארי. אני מניחה שהיה לי מוזר להיות אתך ולחשוב
על סדריק. אבל אהבתי אותך, באמת אהבתי אותך. אני עדיין אוהבת
אותך." היא לחשה את המילים האחרונות.
רחמיו של הארי נכמרו עליה. "אני מצטער שנאלצת לעבור את כל
זה."
חיוכה התרחב. "אז זה אומר שאתה סולח לי?" היא ליטפה את ידו.
הארי התנתק ממנה וקם מהספה עליה ישבו. "לא. אני אמנם מצטער
בשבילך, אבל אני לעולם לא אוכל לסלוח על מה שעשית לי. וחוץ
מזה, אני וג'יני חברים עכשיו, ואנחנו מאוד מאוהבים."
פיה נפער. "הארי!" קראה. "איך אתה יכול להגיד לי דברים כאלה?
חשפתי את לבי בפניך! אמרתי לך שאני אוהבת אותך!" דמעות זלגו
מעיניה.
לבו של הארי נצבט, אך הוא לא וויתר. "אני מצטער," אמר בכנות.
"אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להיפגע שוב. שברת את לבי פעם
אחת, ואני לא אתן לך לעשות זאת שוב." הוא נגע בשרביטו בעיתון
ששכב על השולחן והפך אותו למטפחת. הוא הושיט אותו לצ'ו. היא
לקחה את המטפחת וניגבה את דמעותיה.
"בסדר, הארי, אם זה מה שאתה רוצה." היא השפילה את ראשה. "אבל
אני יכולה לפחות לעזור לך ולרון למצוא את הרמיוני?"
"את יודעת?" הופתע הארי.
"קראתי על זה בעיתון 'הנביא היומי'," הזכירה לו.
"אה, שכחתי מזה. אז את רוצה לעזור?"
היא הנהנה. "אני מאמינה שאוכל לתרום לכם הרבה. וחוץ מזה, עוד
יד שאוחזת בשרביט יכולה רק לעזור לכם."
הארי חייך. "אני אשמח אם תעזרי לנו."
"הארי!" צעק רון ממעלה המדרגות. "אתה יכול לבוא לרגע?"
הארי התנצל בפניה של צ'ו ורץ במעלה המדרגות. רון עמד ליד דלת
חדרו של הארי והביט עליו בכעס. "רון, מה קרה?" שאל הארי."
"תגיד לי, אתה מטורף?" נשף רון.
הארי בהה בו בהלם. "מה?"
"מה?" חיקה אותו רון. "אתה מזמין את צ'ו צ'אנג לעזור לנו? אחרי
מה שעשתה לך? איך אתה עוד סומך עליה בכלל?"
"רון, תירגע, אני לא סומך עליה. פשוט מעניין אותי לשמוע מה יש
לה להציע. חכה, אולי היא עלולה להפתיע אותנו לטובה."
"אבל היא לא תבוא אתנו, נכון?" שאל רון.
"מה פתאום! אני לא אסכן ככה את מציאת החברה הכי טובה שלי!"
הארי הרגיע אותו. "ועכשיו אני חוזר למטה. אל תדאג, אני יודע מה
אני עושה." אמר וירד בחזרה אל צ'ו.

"אני מצטערת, אדון. הוא הסכים לקבל את עזרתי, אבל רק מרחוק.
הוא לא רוצה שאני אצטרף אליהם," אמרה צ'ו.
"זה בסדר, גם זה יעזור. כעת כל שעליך לעשות הוא לוודא שהם לא
יתקרבו להרמיוני. ספרי לי, מה הספקת לראות? איך פוטר ו-וויזלי
נראים? אה, ותקראי לי דראקו." הוסיף רידל. הם ישבו על קצה צוק
מעל הים. הגלים התנפצו מתחת לרגליהם והרוח פיזרה את שיערם.
"רון נראה ממש מדוכא," אמרה. "הארי לעומת זאת נראה קצת יותר
איתן בדעתו מבדרך כלל. אני חושבת שהוא באמת התגבר עלי. כנראה
שהוא וג'יני מאוהבים על אמת," אמרה בחיוך. "תגיד, דראקו, למה
זה לא הלך בינינו?"
"כבר אמרתי לך," הוא חייך בחזרה. "ניסינו, וזה לא עבד. אין מה
לעשות."
"אבל, דראקו," היא התרפקה עליו. "היינו ממש חמודים ביחד, לא?
אנחנו נורא פוטוגניים, במיוחד ביחד. וחוץ מזה, שנינו אלופים
בתחום המיטה," היא קרצה.
רידל צחק. "צ'ו, אשת שטן חמודה שכמותך, תחום המיטה הוא אכן
מומחיות בשביל שנינו, אבל את יודעת שלא נצליח להחזיק מעמד יותר
מזה."
"מי רוצה להחזיק מעמד?" היא התחילה לפתוח את כפתורי חולצתו.
"אני רק רוצה ליהנות קצת. אסור?"
הם התנשקו.


הרמיוני בהתה במשך שעות במחברת הפתוחה במקום בו הדף היה קרוע.
"מה יכול להיות כתוב שם?" חשבה. "אולי זה סתם היה דף ריק? הרי
פיראנו הייתה בתרדמת אחרי שסיימה לכתוב ביומן."
זה מה שראשה אמר לה, אך לבה אמר לה אחרת. היה כתוב משהו חשוב
בדף החסר, משהו שעליה לגלות.
"הרמיוני," היא שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה בבהלה. "צ'ו
צ'אנג!" קראה בהפתעה.
צ'ו חייכה אליה. "מזמן לא התראינו. שמעתי שהתחתנת, מזל טוב,"
אמרה ברשעות.
הרמיוני חייכה במרירות. "באמת זמן רב לא התראינו. לא ראיתי
אותך הרבה בבית הספר אחרי ששברת את לבו של הארי."
צ'ו צחקה. "הרמיוני, הרמיוני, את בטח חושבת שאני איזו מכשפה.
כלומר, מהסוג הרע," מיהרה לתקן את עצמה.
"את לא? וולדמורט רצח את החבר שלך, ומיד אחרי זה את הופכת
לתומכת שלו?" הרמיוני נעצה בה מבט חודר.
"זה לא היה מייד אחרי זה," מחתה צ'ו. "לקח לי קצת זמן, אבל
הבנתי לבסוף שאדון האופל עשה זאת למען מטרה חשובה."
"אה, אז המטרה מקדשת את האמצעים?" אמרה הרמיוני בבוז. "אז זה
בסדר שמאות אנשים חפים מפשע נרצחים? אז זה בסדר שפטיגרו רצח
שנים-עשר מוגלגים שלא עשו דבר? אני לעולם לא אצליח להבין אתכם,
אוכלי-המוות."
"נכון, את באמת לא תצליחי," אמרה צ'ו בקרירות. "ולכן את צריכה
לשמוח שאת נושאת בבטנך את אדון האופל הבא, בגלל שבלעדיו את לא
שווה כלום. בלעדיו את מתה."
הרמיוני הביטה בה בתיעוב. "אני לא מבינה איך לא ראיתי את זה
קודם. איך לא ראיתי את פניך האמיתיות? אילו רק הייתי מזהירה את
הארי לפני שהתאהב בך, היה נחסך לו כאב רב."
"הרמיוני," צחקה צ'ו, עיניה נוצצות. "את לא כל כך חכמה כמו
שכולם חושבים שאת. את חושבת שהארי היה מקשיב לך אם היית מזהירה
אותו? הלב לא בוחר במי להתאהב."
הרמיוני הביטה בה בהפתעה. היא לא ציפתה לשמוע את המילים האלו
יוצאות דווקא מפיה של צ'ו, מלכת הקרח.
צ'ו הבחינה בכך. "את אולי חושבת שאני כזאת רעה ואטומה, אבל
אולי הגיע הזמן שתביני שלא הכל בחיים שחור-לבן. אני מחבבת את
הארי, הוא נחמד מאוד, אבל יש לי משימה לעשות והמטרה מקדשת את
האמצעים, כמו שאמרת."
הרמיוני הייתה מבולבלת. "רגע, אז זה בסדר לשבור את לבו של בחור
שאת מחבבת? הכל מותר כדי שתוכלי להעלות לשלטון את אדון האופל
כדי שירצח יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם? וחוץ מזה, אני לא
חושבת ששבירת לבו של הארי תרמה לכך."
צ'ו הרצינה. "את לא תביני."
"נסי אותי," אמרה הרמיוני בשקט.
"ככה זה עובד אצלנו, אוכלי-המוות. אנחנו מדכאים את אויבינו
באיטיות כדי שלא ירצו בכלל להילחם נגדנו. אז אולי הפעם זה לא
עבד, כי הארי יותר חזק נפשית ממה שהוא נראה, אבל בדרך כלל יש
לנו אחוזי הצלחה גבוהים." הסבירה ברשמיות.
הרמיוני הנידה בראשה. "צדקת, אני לא מבינה, ואני לא רוצה
להבין. ואת צודקת, הארי באמת חזק, והוא יבוא להציל אותי. כך
היה כתוב בנבואתה של פיראנו."
"הרמיוני," אמרה צ'ו בעליזות. "את באמת מאמינה שהוא יציל אותך?
נבואות לא תמיד מתגשמות, ואנחנו עובדים מסביב לשעון כדי
שהנבואה הזאת לא תתגשם."
הרמיוני הביטה בה בשנאה יוקדת. "את יודעת, חבל לי עליך. היו
יכולים להיות לך חיים יפים ושלווים. את בחורה חכמה ומוכשרת,
אבל את זורקת הכל רק כדי להיות אוכלת-מוות. חבל."
צ'ו קמה בכעס. "היה נעים להכיר אותך," אמרה והתעתקה.

רון ישב על הספה בסלון בעיניים עצומות, כשרגליו מקופלות
ומונחות אחת על השניה. הוא נשם עמוק.
"רון!" מישהו הוציא אותו מריכוזו.
הוא פקח את עיניו והופתע לראות את דמבלדור עומד לידו, מחייך
מאוזן אל אוזן. "פרופסור דמבלדור!" קרא בהפתעה.
"אמרתי לך, תקרא לי אלבוס. אני כבר לא המנהל שלך ואתה כבר לא
התלמיד שלי," קרץ דמבלדור.
רון חייך. "אז מה מביא אותך לפה?"
"הארי וסיריוס נמצאים?" דמבלדור הביט סביבו.
רון הניד בראשו לשלילה. "לא. הארי אצל ג'יני, היא חזרה הביתה,
וסיריוס... אין לי מושג איפה הוא. הוא כל הזמן נעלם, ואני לא
יודע לאן."
"לא משנה, אני צריך לדבר אתך..." דמבלדור נשתתק לפתע וחייך.
"מה אתה עושה?" הוא הבחין בישיבתו המוזרה של רון.
"זה משהו שהרמיוני לימדה אותי פעם. קוראים לזה יוגורט, אני
חושב. מוגלגים עושים את זה כדי להירגע," השיב רון.
דמבלדור גירד בפדחתו. "כן, אני חושב ששמעתי על זה."
"אז על מה אתה רוצה לדבר אתי?" הזכיר לו רון והצביע על הספה.
דמבלדור התיישב עליה. "נזכרתי במשהו חשוב מאוד, ולא הייתי
לגמרי כן אתך," הוא נאנח.
רון הביט בו בסקרנות. "לא היית כן? בקשר למה?"
"אתה זוכר שסיפרתי לך על הנערה שאהבתי?" שאל דמבלדור.
רון הנהן.
"אז לא ממש דייקתי בקשר לכמה פרטים. למשל, לא היינו רק חברים,
אלא גם התחתנו, והיא הייתה בהריון עם ילדי כשמתה."
רון הביט בו בעצב. "אני מצטער, לא ידעתי."
דמבלדור הרים את ידו. "חכה, תן לי לסיים. היא לא הייתה חולה,
היא התאבדה."
"התאבדה?!" צווח רון. "אתה רציני?"
דמבלדור הרכין את ראשו. "לצערי הרב, כן. אבל יש עוד משהו שלא
סיפרתי לך. כל זה קרה לפני כמאתיים שנה."
דממה השתררה בחדר.
"אתה צוחק עלי, נכון?" רון העז להפר את הדממה.
דמבלדור הניד בראשו לשלילה. "לא. הכל אמת. אני אהבתי את סרינה,
כל כך אהבתי אותה, אבל אז היא נטלה את חייה..." קולו נשבר.
"אבל איך זה יכול להיות?" קרא רון. "זה לא ייתכן שאתה בן יותר
ממאתיים שנה. זה לא ייתכן..." רון הניד בראשו.
"טוב, אני מניח שהגיע הזמן לספר את כל הסיפור," נאנח דמבלדור.
"אני רוצה שתדע שלא סיפרתי זאת מעולם לאף אחד, אבל הפעם זה
יכול לעזור."
רון הנהן. "אל תדאג, סודך שמור אתי."
"לפני כמאתיים שנה הייתי קוסם פשוט בכפר ליד לונדון. הסתרתי את
העובדה שאני קוסם, אבל זה לא ממש הפריע לי, כי ממילא לא ידעתי
קסמים רבים. התחתנתי עם הנערה שסיפרתי לך עליה. אלה היו שלוש
השנים המאושרות ביותר בחיי, רון," אמר דמבלדור. "לא היה זוג
יותר מאוהב ויותר מאושר מאתנו. כשהיא גילתה שהיא בהריון לא היה
אדם יותר שמח ממני בכל העולם. עמדתי להיות אבא, והציפייה שלי
לתינוק גדלה מרגע לרגע. אתה יכול לתאר לעצמך את הפתעתי," הוא
הנמיך את קולו בדרמטיות, "כשסרינה, אשתי האהובה, החליטה לשים
קץ לחייה בחודש השמיני להריונה." הוא השתתק. הזיכרון המר הכאיב
לו.
רון הביט בו בעצב רב, אך הוא לא העז להוציא מילה מפיו, אף לא
מילת ניחום.
"בתחילה הייתי המום. לא יכלתי למצוא שום סיבה הגיונית מדוע היא
תרצה לסיים את חייה, אז כמובן שהאשמתי את עצמי. כמו שאני לא
הצלחתי, כך גם אימה. תבין, לא ידעתי שסרינה הייתה מכשפה כמו
שהיא לא ידעה שאני קוסם. למרות אהבתנו הגדולה חיינו בצל סוד
אדיר. אילו רק היינו מספרים אחד לשני, אולי הכל היה שונה, אך
זאת המציאות, ואי אפשר לשנות אותה. אימא שלה הייתה קוסמת,
כמוה, וגם היא האמינה שסרינה התאבדה בגללי. היא קיללה אותי
לחיות לנצח ולהתייסר על אשמתי, והללה עבדה. אני לא אמות לעולם,
רון. נידונתי לחיות לנצח בזיכרון של מה שקרה." דמבלדור סיים את
דבריו.
רון היה המום. "אבל זאת לא הייתה אשמתך, נכון?" העז לשאול.
דמבלדור חייך בעגמומיות. "בהתחלה חשבתי שכן, אבל כעבור כמה זמן
גיליתי את יומנה. היא הייתה נביאה, רון, זאת הייתה המומחיות
המיוחדת שלה, כמו שהארי הוא לחשנן. היא כתבה ביומנה אתה כל
נבואותיה, וגם את הסיבה למותה." ואז דמבלדור סיפר לרון על
נבואתה האחרונה.
עיניו של רון נצצו בהתרגשות. "היא כתבה על הרמיוני! אפשר לראות
את היומן?" התחנן.
"הייתי מראה לך בשמחה, אלא שהוא נעלם כחודש לאחר מותה, כמה
ימים אחרי שסיימתי לקרוא אותו. עד היום לא מצאתי אותו," התנצל
דמבלדור.
הניצוץ בעיניו של רון שכך. "אה, לא משנה. אבל למה לא אמרת כלום
עד היום?" שאל.
דמבלדור משך בכתפיו. "בהתחלה בכלל לא האמנתי שהנבואות שלה
אמיתיות, חשבתי שהן היו סתם חלומות, אז הדחקתי את זיכרון היומן
שלה. רק לאחרונה התחלתי להיזכר, ופתאום הבנתי שכמעט כל
נבואותיה אכן התגשמו. אתמול נזכרתי בנבואתה האחרונה. תבין,
מאתיים שנה זה זמן ארוך מאוד," הוא חייך בעייפות.
"אז אתה לא זוכר משהו שיכול לעזור לנו? ניסה רון.
דמבלדור הרהר. "לא, אני לא חושב שהיה שם משהו שיעזור. בעצם,"
נזכר פתאום, "אם אני לא טועה היה כתוב שם שהאדם היחיד שיוכל
להציל אותה הוא צאצאו של גריפינדור."
רון נזכר בשנתו החמישית בהוגוורטס, כשהארי גילה שאמו הייתה
משושלת גריפינדור. הוא חייך בעצבנות. "הארי," אמר. "למה זה לא
מפתיע אותי?"
"מה לא מפתיע?" שאל הארי.
רון ודמבלדור הסתובבו בהפתעה וראו את הארי וסיריוס עומדים ליד
דלת הכניסה. "הארי, סיריוס," חייך אליהם דמבלדור.
"פרופסור, טוב לראות אותך שוב," חייך הארי בחזרה.
"כן, טוב לראות אותך," הצטרף סיריוס. "באת לספר לנו משהו
חדש?"
רון הביט על דמבלדור והוא הנהן. "ספר להם," אמר דמבלדור בשקט.
"לספר לנו מה?" שאל שוב הארי.
רון הורה להם להתיישב, והתחיל לספר להם את כל מה שדמבלדור סיפר
לו.
"אז אתה מבין, הארי," אמר רון כשסיים, "שוב הכל תלוי בך."

שעה קודם סיריוס דפק על דלת משרדו של קורנליוס פאדג'.
"היכנס," קרא פאדג'.
סיריוס פתח את הדלת, נכנס וסגר את הדלת אחריו. הוא התיישב על
כיסא שעמד לפני השולחן. פאדג' ישב מצדו השני של השולחן וחייך
אליו. "בוקר טוב, בלק, מה שלומך היום?"
"באמת, פאדג', בוא נפסיק עם קשקושי הסרק. מה יש לך לספר לי?"
שאל סיריוס בקוצר רוח.
חיוכו של פאדג' נעלם מעל פניו. "בסדר. מאלפוי מוסר שהתוכנית
מתבצעת לפי המתוכנן. הוא מחזיק את גריינג'ר באיזו מערה, וקראב
וגויל הכינו כמה מכשולים למי שיחליט לנסות להוציא אותה משם."
"הוא אמר לך איפה המערה הזאת ממוקמת?" שאל סיריוס.
"לא, הוא לא הסכים לפרט."
סיריוס הציץ בשעונו. "אני חייב לרוץ," אמר. "קבעתי להיפגש עם
הארי. תקרא לי ברגע שתגלה משהו חדש."
פאדג' קם מכיסאו. "אין בעיה. יקום אדון האופל!" קרא והושיט את
ידו.
"יקום אדון האופל!" אמר סיריוס ולחץ את ידו המושטת. הוא יצא
מהחדר והתעתק אל 'המחילה'.  הוא נקש על דלת הכניסה.
מולי וויזלי פתחה את הדלת. ברגע הראשון היא נבהלה, ואז חייכה.
"מר בלק," אמרה בעליזות, "אני מצטערת, אבל אני אף פעם לא
מתרגלת לעובדה שאתה לא אסיר מסוכן. היכנס, הארי בפנים."
סיריוס חייך ונכנס פנימה. "זה בסדר, גם אני לא מתרגל לעובדה
שאני לא אסיר מסוכן."
הארי ישב על הספה ודיבר עם ג'יני. הוא הבחין בו וחייך אליו.
"היי, סיריוס."
"היי, הארי," חייך סיריוס. "ג'יני, מה שלומך?"
"טוב לחזור הביתה," אמרה בעליצות.
"אתה מוכן?" שאל סיריוס את הארי.
הארי הנהן. "חכה רגע, אני רק אפרד מג'יני."
"קח את הזמן," אמר סיריוס.
הארי וג'יני קמו מהספה והתחבקו. "תבוא שוב מחר?" שאלה.
הארי הנהן. הוא בדק שסיריוס לא מסתכל ונישק אותה. "ביי," לחש.
הוא הצטרף אל סיריוס, והם התעתקו אל הוגסמיד. הם הופיעו לא
רחוק מפונדק 'שלושת המטאטאים'. "נכנס?" סיריוס הצביע על
הפונדק.
הם נכנסו פנימה והתיישבו ליד אחד השולחנות. "מאדאם רוזמריטה
ניגשה אליהם מחייכת מאוזן לאוזן. "שלום לכם, מה אפשר להביא
לכם?"
"את הקבוע," אמר הארי. מאדאם רוזמריטה הנהנה והלכה אל מאחורי
הבר.
"אז מה חדש, הארי?" שאל סיריוס.
"ג'יני קצת מדוכאת, היא חוששת מאוד להרמיוני," השיב הארי.
"כמו כולנו," נאנח סיריוס.
"מה נעשה?" שאל הארי בחוסר אונים. "מה עוד אפשר לעשות כדי לאתר
אותה?"
"אל תתייאש כל כך מהר, הארי. ניסיון החיים שלך לא לימד אותך
שתמיד הכל מסתדר בסוף?" סיריוס ניסה לעודד אותו.
הארי חייך. "אתה צודק. ואני לתומי האמנתי שסיימתי עם כל זה.
כנראה שאי אפשר לברוח מהגורל שלך."
"גורל?" שאל סיריוס. "גורל זה לא המילה הנכונה. המילה היא
רידל. התפוח לא נופל רחוק מהעץ."
הארי צחק. "אתה שוב צודק. והתפוח הזה מורעל."
"הנה הבירצפת שלכם." מאדאם רוזמריטה הגיעה עם מגש בידה והניחה
שני ספלי בירצפת על השולחן.
"תודה," אמר הארי באדיבות. סיריוס רק בהה בה. היא חייכה וניגשה
לטפל בשולחן אחר.
הארי הבחין בבהייתו של סיריוס בגבה של רוזמריטה.
"סיריוס!" קרא הארי.
סיריוס הביט עליו בבהלה. "מה?"
"עוד לא התאוששת ממותה של מירנדה וכבר מצאת מישהי חדשה?" הארי
נאנח.
סיריוס צחק. "מה פתאום. פשוט אף פעם לא שמתי לב כמה היא דומה
למירנדה..."
הארי גיחך. "אולי פשוט תודה בזה? אתה רודף שמלות."
"אני לא!" הצטדק סיריוס.
הארי פתח את פיו לענות, אך מייד סגר אותו בחזרה. "צ'ו," לחש.
סיריוס סובב את ראשו וראה את צ'ו יושבת ליד הבר, מדברת עם
מאדאם רוזמריטה. הוא הפנה את מבטו בחזרה להארי.
"אוי, הארי," נאנח סיריוס. "חשבתי שהסיפור איתה נגמר."
"הכל באמת נגמר," אמר הארי מבלי להסיר את מבטו ממנה. "אני תכף
חוזר," מלמל וקם מכיסאו.
סיריוס משך בכתפיו. "הוא אבוד," אמר בלבו.
הארי נגע בכתפה של צ'ו. היא הסתובבה בהפתעה. "הארי!" קראה
בשמחה.
הוא חייך. "שלום, צ'ו. מה את עושה פה?"
"קבעתי להיפגש עם חברה שלי לקניות. מה אתה עושה פה?"
"אני עם הסנדק שלי," הארי הצביע על סיריוס, שמיהר להפנות את
ראשו לצד השני.
היא חייכה. "כמה נחמד."
"אז, צ'ו," הארי שינה את הנושא, "גילית משהו?"
"עוד לא," היא הנידה בראשה, "אבל אני קרובה. הנה החברה שלי,
אני צריכה ללכת." היא נישקה אותו ברכות על פיו והצטרפה לחברתה
שעמדה בפתח הפונדק.
הארי צעד באיטיות לעבר שולחנו וצנח על הכיסא. ראשו היה סחרחר.
"הארי, למה אתה עושה את זה לעצמך?" שאל סיריוס. "אתה אוהב את
ג'יני, לא?"
"אני אוהב אותה מאוד," אמר הארי." אל תדאג, אני לא מתכוון
לבגוד בה עם צ'ו, או בכלל. אבל אתה חייב להודות שהיא נראית
היום ממש טוב."
סיריוס הניד בראשו. "הארי, אל תעשה את זה. אני יודע שאולי אין
לי ממש זכות לתת לך עצות רומנטיות, כי אני לא ידוע כמומחה
בתחום הזה, אבל היא רק תשבור את לבך."
"באמת, סיריוס, אתה חושב שאני כל כך טיפש שאני אפול שוב
ברשתה?" גיחך הארי.
"אתה לא טיפש," חייך סיריוס. "אתה גבר."

הרמיוני התעוררה בתחושת בחילה. היא רצה אל הסיר ששימש כשירותים
והקיאה את נשמתה. היא התנשפה בעייפות ושטפה את פיה בכיור
שהותקן שם.
"אני נשבעת, רידל, יום אחד אני אתנקם בך על מה שעוללת לי!"
צעקה למרות שאיש לא היה שם.
היא צנחה על מזרנה בעיניים דומעות. "מה בסך הכל רציתי," אמרה
בקול. "בעל? ילדים? בית צנוע? עבודה הוגנת? זה לא היה מוגזם,
נכון?" היא מחתה את הדמעות בשרוול חולצתה.
"מותק, אל תבכי." רידל הופיע במערה.
הרמיוני הביטה עליו בזעם. "מצחיק," מלמלה.
הוא צחק. "מה את עושה מזה סיפור כל כך גדול? את עומדת להיות
אימא, ואני לא חושב שזה יועיל לתינוק אם תהיי כל הזמן
בדיכאון."
הרמיוני טמנה את ראשה בכרית. "רידל, תעזוב אותי בשקט. הקאתי
מקודם את כל ארוחת הערב ואין לי ממש חשק לדבר עכשיו."
"או, הרמיוני, חבל שאת לא יודעת להעריך את מה שאני עושה
בשבילך."
"עושה בשבילי? מה בדיוק אתה עושה בשבילי? חוטף אותי? מכניס
אותי להריון ללא רשות? כן, אני מתנצלת על שלא הודיתי לך," אמרה
בציניות קרירה.
זה לא ריגש את רידל במיוחד. "את ממש חמודה כשאת צינית," אמר.
הרמיוני הביטה עליו בזעם. "אתה חושב שהכל מגיע לך, נכון?"
"מותק, מתי תביני שאני לא עושה את זה רק בשבילי? אני עושה את
זה בשביל כל תומכי האופל בעולם, שיהיה היחידים שיישארו בחיים
אחרי שבנינו יגדל," אמר בהתרגשות.
הרמיוני הפנתה את ראשה הצידה. "שיהיה," אמרה בעייפות. כבר החל
להימאס לה מהריבים חסרי הסיכוי האלה.
"הבנתי שדיברת עם צ'ו," הוא שינה נושא.
"כן," אמרה הרמיוני מבלי להביט עליו.
"בחורה יפהפייה, וגם חכמה מאוד," מיהר להוסיף.
חיוך בלתי רצוני עלה על פניה של הרמיוני. "היא מוצאת חן
בעיניך, אה?"
רידל התיישב על מזרן מולה וחייך. "היא בסדר."
"לא ידעתי שאוכלי-מוות מסוגלים לאהוב," היא התגרתה בו.
"הרבה דברים את לא יודעת עלינו," אמר בכנות.
היא הרצינה. "אני יודעת מה שצריך לדעת. אני יודעת שאתם אכזריים
וקרי-לב. אני יודעת שאתם עושים הכל כדי להשיג את רצונכם, ולא
משנה מי נפגע בדרך."
רידל צחק. "טוב, בזה את צודקת. אבל חוץ מזה אנחנו נורא נחמדים.
אנחנו אפילו עוזרים מדי פעם לזקנות לחצות את הכביש."
"אחרי שאתם שודדים אותן?" אמרה הרמיוני. היא הרגישה כבר הרבה
יותר טוב.
רידל הרים את ידיו בכניעה. "אנחנו צריכים להתפרנס ממשהו, לא?"
"ומה רע בעבודה בחנות בהוגסמיד, למשל?"
"זה משעמם," אמר רידל. "שדידת נשים זקנות זו עבודה הרבה יותר
מספקת. כדאי לך לנסות פעם."
היא חייכה. "בהזדמנות."
הוא הביט עליה בחיוך. "רואה? הרבה יותר נחמד כשאנחנו לא
רבים."
"שלא יהיו לך אשליות," אמרה מבלי למחוק את החיוך מפניה, "ברגע
שהארי מגיע אני בורחת ולא מביטה אחורנית. ורק שתדע, אני בעד
הפלות."
רידל גיחך ברשעות. "ברגע שהארי יגיע... אני מבין שקראת את זה
ביומן של סרינה פיראנו."
הרמיוני הנהנה.
"אז יש לי חדשות בשבילך, יקירה," הוא חייך בזדוניות. "פוטר כבר
לא יוכל לעזור לך."
"למה אתה מתכוון?" תמהה הרמיוני. חשש גדול טיפס במעלה גבה.
"למה שאת חושבת," השיב. "פוטר בידינו. תפסנו את האדם היחיד
שיכול להציל אותך, אז אני מניח שכדאי שתתייחסי אלי ואל התינוק
שלנו קצת יותר יפה."
שפתיה של הרמיוני רטטו. "תפסתם אותו? הוא, הוא מת?" היא הרגישה
שוב תחושת בחילה עולה בגרונה.
"הוא לא מת," צחק רידל, "אבל האגו שלו כן."
הרמיוני נשמה לרווחה. "זה לא משנה," גרסה, "כי רון שלי ימצא
דרך להציל אותי."
"באמת?" עיניו של רידל נצצו ברשעות. נראה שהוא נהנה מכל רגע
בשיחה הזאת. "כמה נחמד שאת מאמינה בזה. את ממש חמודה כשאת לא
כל כך חכמה תמיד."
הרמיוני החלה לענות לו, אבל הוא התעתק. דמעות עלו בעיניה. "זה
לא נגמר!" היא צעקה, קולה מהדהד ברחבי המערה הריקה וחוזר אליה
כמו בומרנג. "רון ימצא אותי, אני יודעת את זה!"

אז אתה מבין, הארי," אמר רון. "שוב הכל תלוי בך."
הארי הביט בו בשאלה. "רון, אני יכול לדבר אתך רגע ביחידות?"
הם התנצלו בפני סיריוס ודמבלדור ועלו אל חדרו של הארי. הארי
סגר את הדלת מאחוריהם. "תגיד לי, מה הקטע שלך?" שאל בישירות.
רון בהה בו במבט חלול. "על מה אתה מדבר?" שאל.
"באמת, רון, אני לא טיפש. אתה כועס עלי בגלל שכתוב באיזו נבואה
שאני אציל את הרמיוני, ולא אתה. במקום לשמוח שיש תקווה למצוא
את אשתך, אתה מקנא בי."
"מקנא בך?" גיחך רון בעצבנות. "מה פתאום! למה לי לקנא בך?"
"אולי כי נמאס לך להיות תמיד בצד?" הציע הארי. "אולי כי אתה
רוצה להיות זה שיציל אותה?"
רון התיישב על המיטה והשפיל את עיניו לרצפה. "טוב, אני מודה
שאני מעדיף שאני אציל אותה מאשר מישהו אחר, אבל זה כלל לא
משנה, כי העיקר הוא שהיא תחזור כבר הביתה בריאה ושלמה."
"ואתה לא אוהב את העובדה שהמישהו הזה הוא אני." הארי הביט בו
במבט חודר.
רון הרים את עיניו. "בסדר! ניצחת! נמאס לי שאתה הגיבור כל
הזמן! אם זה לא מספיק שעד גיל אחת-עשרה חייתי בצל של האחים
שלי, מאז שפגשתי אותך הצל רק גדל!"
הארי התרגז. "באמת, רון, איך אתה יכול להתנהג ככה? חיי אשתך
נמצאים על המאזניים!"
"אני יודע," אמר רון בעצב, "ותאמין לי שאני שונא את עצמי על
כך, אבל פעם אחת גם אני רוצה להיות האביר על הסוס הלבן."
הארי התיישב לידו. "ועדיין יש לך הזדמנות. העובדה שהיה כתוב
בנבואה שאני אמור להציל את הרמיוני, לא אומרת שאתה לא יכול
לעזור. למעשה, אני צריך את עזרתך." הארי חייך בהבנה.
רון משך באפו. "אוף, התנהגתי כמו אידיוט."
הארי טפח על גבו. "אתה צודק," אמר, והוסיף לפני שרון הספיק
למחות, "אתה מאוהב. אהבה יכולה להפוך כל גאון לאידיוט מושלם.
ואני אומר את זה מניסיון..."
רון חייך. "תודה, הארי. כבר אמרתי לך שאתה חבר טוב?"
"כן," השיב הארי, "אבל אתה יכול להגיד את זה עוד פעם." הוא
קרץ.
"אתה חבר טוב," אמר רון בכנות. "אתה החבר הכי טוב שיכול להיות
לבן אדם."
"גם אתה," חייך הארי. "אז אנחנו אמורים להתחבק עכשיו או
משהו?"
"אה, לא נראה לי. אנחנו גברים, וגברים לא מתחבקים," אמר רון.
"צודק," אמר הארי. הם שתקו במבוכה.
כעבור דקה ארוכה רון אמר. "אוף, למי אכפת." הם התחבקו לשנייה
קלה, והרפו מייד.
רון הביט סביבו בחשדנות. "אף אחד לא צריך לדעת מזה, טוב?"
הארי הנהן. "כמובן, אנחנו לא רוצים לפגוע בדימוי הגברי שלנו."
רון הביט בו. "אתה צוחק עלי?"
הארי הנהן שוב. "כן," אמר.
שניהם החלו לצחוק, וכך ירדו במדרגות בחזרה אל הסלון.
"מה מצחיק?" שאל סיריוס.
"כלום, בדיחה פרטית," חייך הארי.
"קדימה, אני אוהב בדיחות," אמר דמבלדור.
"פרופסור דמבלדור-" אמר הארי.
"תקרא לי אלבוס."
"אלבוס, רציתי לשאול אותך משהו. בקשר לנבואה של אשתך- אמרת
שהיא כתבה שאדון האופל יהיה צאצא שלה, לא?"
דמבלדור הנהן.
"וזה אומר שוולדמורט הוא צאצא רחוק שלה?" שאל הארי בחשש. הוא
לא היה בטוח שהוא רוצה לשמוע את התשובה.
דמבלדור הנהן שוב. "כן, הארי."
"וזה אומר ש... אתה מאבות אבותיו של וולדמורט?"
שלוש זוגות עיניים הופנו כלפי דמבלדור. הוא השפיל את מבטו.
"לצערי הרב, כן."
"אבל איך זה יכול להיות?" שאל רון בתדהמה. "אתה הפכים גמורים!
אתם האויבים הכי גדולים!"
"אני יודע," אמר דמבלדור. "אין לי מושג מה התקלקל בדרך. כנראה
הגנים של סלית'רין השפיעו בשלב כלשהו."
"ואו," אמר הארי, "כל העניין הזה ממש מוזר. אני מרגיש כאילו
אני נמצא בתוך סרט מדע בדיוני."
"בתוך מה?" שאלו רון וסיריוס בו זמנית.
"אה, סתם, משהו של מוגלגים," הסביר הארי.
"אלבוס, מה קרה לבן שלך כשאשתך נפטרה?" שאל סיריוס.
"בת. הייתה לי בת." תיקן אותו דמבלדור. "אני גידלתי אותה,
למרות שזה לא ממש מצא חן בעיני אימה של סרינה. נאלצתי לראות
אותה מתה מזקנה, דבר שאני ממש לא ממליץ לאף הורה. למעשה, צפיתי
בכל הצאצאים שלי מתים מסיבות שונות, ואז, לצערי ולצערו של כל
העולם, הגיע טום רידל."
הארי, רון וסיריוס הביטו בו בהלם. "אילו רק היינו יודעים מה
עבר עליך-" סיריוס החל להגיד.
"לא הייתם יכולים לעשות כלום," דמבלדור קטע אותו וחייך.
"ועכשיו, צאו כבר מהדיכאון! מה שהיה, היה, הגיע הזמן שנחזור
להתמקד במשימה שלנו."
נשמעה דפיקה על הדלת. "אני אפתח," אמר הארי ורץ אל הדלת.
"אין לך עוד משהו שסרינה כתבה?" שאל רון בינתיים.
"לא נראה לי," אמר דמבלדור. "אבל אני אבדוק בין החפצים הישנים
שלה. אני עדיין שומר אותם במשרד שלי בהוגוורטס. סיריוס, אתה
בסדר?" אמר פתאום.
סיריוס בהה באוויר ונראה מאוד מהורהר.
"סיריוס?" אמר שוב דמבלדור, הפעם בקול רם.
סיריוס הביט עליו. "מה?"
"מה קרה?"
"אה, כלום. יש לי הרגשה רעה בקשר למשהו, אבל אני בטוח שזה שום
דבר."
"בקשר למה?" שאל רון.
סיריוס הביט על שעון שהיה תלוי על הקיר מעל האח, שעון כמו
ב'מחילה'. על המחוגים היו כתובים שמותיהם של הארי וסיריוס,
ובמקום המספרים היו כתובים מקומות שונים. מחוגו של סיריוס
הצביע על "בית", ומחוגו של הארי הצביע על "לא ידוע".
"הארי," מלמל סיריוס ורץ אל דלת הכניסה. היא הייתה פתוחה
לרווחה, והארי לא נמצא בטווח ראייה. סיריוס יצא מהבית והקיף
אותו בריצה. הארי לא היה שם.
הוא נכנס בחזרה לבית ועמד מול מבטיהם השואלים של רון ודמבלדור.
"הארי נעלם," אמר בפנים מודאגות.

"הרמיוני."
הרמיוני פקחה את עיניה.
"הרמיוני," אמר שוב הקול המוכר.
היא התהפכה לצד השני ועיניה נפערו לרווחה. הארי ישב לידה והביט
בה.
"הארי!" קראה הרמיוני וחיבקה אותו בחוזקה.
הארי אימץ אותה אליו בחום. "שלום, הרמיוני. איך את מרגישה?"
"עכשיו כשאתה פה, נפלא!" אמרה. פתאום היא הבינה משהו והרפתה
ממנו. "רגע, מה אתה עושה פה? באת להציל אותי?" ניצוץ של תקווה
עלה בעיניה.
הארי חייך בעצב. "לא ממש. הם תפסו גם אותי."
"אוי, הארי, אני מצטערת," אמרה. "איך הם עשו את זה?"
"צ'ו," אמר הארי בקצרה, והרמיוני מייד הבינה. "אז היא סוף סוף
הצליחה ללכוד אותך ברשתה, אה? כמה אירוני."
"אני לא בטוח שזה מה שקרה," אמר הארי. "למעשה, אני בכלל לא
בטוח מה קרה."
"מה אתה זוכר?" שאלה.
"מישהו דפק על הדלת. ניגשתי לפתוח אותה וצ'ו עמדה שם. היא אמרה
שהיא גילתה משהו בקשר למקום מוצאך, וביקשה לדבר איתי בחוץ, אז
יצאתי אל החצר לדבר איתה. אחרי זה התעוררתי כאן וראיתי אותך.
אני מצטער, הרמיוני," אמר הארי בשקט, "אבל אני כנראה היחיד
שיכול להציל אותך."
"אני יודעת," אמרה הרמיוני.
"את יודעת? איך את יודעת?" התפלא הארי.
הרמיוני הרימה את המחברת המרופטת ששכבה לצדה והושיטה לו. הארי
הביט בכתובת על כריכת המחברת בהלם. "סרינה פיראנו!" קרא. "זה
היומן של אשתו של דמבלדור!"
"דמבלדור?" הופתעה הרמיוני. "על מה אתה מדבר?"
הארי הסביר לה הכול. הרמיוני הקשיבה לסיפורו כשמבט המום על
פניה. "אני לא מאמינה!" אמרה כשסיים. "איך הוא הסתיר את הסיפור
הנוראי הזה במשך כל כך הרבה זמן? מסכן..."
הארי הנהן. "היית צריכה לשמוע אותו..."
הם שתקו במשך כמה דקות, עד שהארי אמר, "אז יש לך איזו תוכנית
לצאת מפה?"
הרמיוני הנידה בראשה. "המערה הזו אטומה לחלוטין, ויש לי
תיאוריה שהיא גם מנטרלת קסמים. אני לא חושבת שאנחנו יכולים
לעשות דבר, מלבד לחכות לרון והאחרים שיגיעו."
הארי חייך. "כל כך טוב לראות אותך."
"גם אותך," חייכה הרמיוני בחזרה.
הארי הביט על בטנה שעוד הייתה שטוחה. "מה שלום התינוק?" שאל.
הרמיוני משכה בכתפיה. "אני לא יודעת, אני עוד לא מרגישה
אותו."
"אבל את בטוחה ש-"
"אני מאחרת בשבועיים," אמרה.
"אה."
הם שתקו שוב.
"מה שלום רון?" הפעם הרמיוני שברה את השתיקה.
"לא משהו," השיב הארי. "הוא מתגעגע אליך. הוא באמת אוהב אותך,
אני מקווה שאת יודעת את זה."
"אני יודעת," געגועים שבו והציפו את הרמיוני. היא שיחקה
באצבעותיה בשולי המזרן עליו ישבו. "גם אני אוהבת אותו."
"את צריכה לראות איך הוא משתגע בגללך. הוא מפחד, מפחד שהוא לא
יראה אותך שוב," אמר הארי.
הרמיוני הביטה בו. "אז אתה יודע מה, בוא נעשה הכל כדי שהוא
יראה אותי שוב."
הארי חייך. "עכשיו את מדברת."
הרמיוני צחקה. "או, הארי, כמה טוב שאתה פה. אתה לא יודע כמה
הייתי בודדה עם כל אוכלי-המוות האלה סביבי. אז קדימה, בוא
נתחיל לעבוד על דרך לצאת מפה." היא הצביעה על המחברת שדפיה היו
צהבהבים ומטונפים. "חסר פה דף," אמרה.
הארי הביט בה בהפתעה. "באמת? את רצינית?"
"אולי זה כלום," אמרה, "אבל קרעו מפה דף, ויכול להיות שהיה
כתוב שם משהו חשוב. כדאי שננסה לגלות מה זה היה. אין לי מושג
איך נעשה את זה, אבל זה מה שיש."


"מה זאת אומרת, הארי נעלם?" אמר רון בהפתעה.
סיריוס הצביע על השעון. רון הביט עליו והביט בחזרה אל סיריוס.
"אני לא מאמין! עכשיו גם הוא?"
"אני הולך להוגוורטס, לבדוק את החפצים של סרינה," הכריז
דמבלדור. "אני חושב שהזמן שלנו אוזל."
סיריוס הנהן בעצב. "כן, תעשה את זה."
"אני אחזור בהקדם האפשרי," אמר דמבלדור ונעלם.
"סיריוס, אתה בסדר?" שאל רון בדאגה.
סיריוס משך בכתפיו. "בהתחשב בנסיבות, לא ממש."
"להכין לך כוס תה?" הציע רון.
סיריוס הניד בראשו. "לא, תודה. אני רק צריך לחשוב קצת... רגע!"
חיוך עלה על פניו. "מצאתי!"
"מצאת מה?" רון לא הבין.
"אני מיד חוזר," אמר סיריוס ורץ במעלה המדרגות.
רון התיישב על הספה. כעת שני החברים הכי טובים שלו נעלמו. הוא
קיווה בכל מאודו שהם בסדר. "לא הייתי צריך להגיד להארי את מה
שאמרתי לו," חשב רון. "לא היו לו כוונות רעות, הוא רק רצה
למצוא את הרמיוני, כמוני. התנהגתי כמו אידיוט." הוא נשם עמוק.
השעון מעל האח תקתק חזק מתמיד, או כך לפחות היה נדמה לרון.
מחשבותיו נקטעו כשהוא שמע צעדים מהירים מכיוון הקומה העליונה.
סיריוס רץ במורד המדרגות ונעמד מולו בהתרגשות. הוא אחז בידו
אבן קטנטנה וכסופה.
"מה זה?" שאל רון.
"זוכר את הסיכה שנתתי להארי בחג המולד?"
רון הנהן.
"אז היא לא הייתה סתם סיכה," אמר סיריוס. "כלומר, היא באמת
עברה דורות רבים במשפחה שלי, אבל היה לה עוד ערך. האבן הזו
נחתכה מהסיכה לפני זמן רב, וכושפה בלחש מציאה. מי שאוחז באבן
זו יכול לאתר את מי שאוחז בסיכה."
העניין החל להתבהר בשביל רון. "רגע, אתה אומר לי שאנחנו יכולים
לגלות את המיקום של הארי?"
סיריוס חייך. "בדיוק. הארי סיפר לי שהוא תמיד נושא אותה בכיסו,
כך שזו לא תהיה בעיה."
"אז קדימה, בוא נמצא אותם!" קרא רון בשמחה.
סיריוס הרים את ידו. "לא כל כך מהר. זה לא כל כך פשוט כמו שזה
נראה. יש שיקוי שצריך להכין בשביל למצוא את בעל הסיכה."
רון נאנח. "אוף, למה הכל חייב להיות כל כך מסובך תמיד..."
"אל תדאג," סיריוס עודד אותו. "כל החומרים הדרושים לנו נמצאים
בהוגוורטס. אז אני מציע שנצטרף לדמבלדור, ונכין את השיקוי,
ואז-"
"ואז אני אוכל לקבל בחזרה את אשתי," אמר רון במבט חולמני. "ואת
החבר הכי טוב שלי, כמובן," מיהר להוסיף.
סיריוס חייך שוב. "אז כדאי שנזוז."
הם התעתקו.
כשהגיעו לשער הוגוורטס דמבלדור בדיוק עמד לצאת ממנו. "רון,
סיריוס, מה אתם עושים פה?" שאל בהפתעה. "בדיוק הייתי בדרך
אליכם."
"לסיריוס יש דרך למצוא את הרמיוני והארי," אמר רון בשמחה.
"באמת?" הופתע דמבלדור.
"בשביל זה אני צריך כמה מרכיבים ליצור שיקוי," אמר סיריוס.
"אין בעיה, בואו נכנס," אמר דמבלדור. הם צעדו לעבר הטירה
ונכנסו אליה. רון חשב שהטירה נראתה מאוד מוזרה ככה, ריקה,
אפילו לא מקושטת לקראת חתונה. הם עברו במסדרונות שרון למד
להכיר כל כך טוב בשבע שנותיו שם, ושסיריוס הספיק כבר לשכוח.
כשהגיעו למשרד מורה השיקויים, סיריוס מיד ערך פשיטה על הארון.
"סיריוס, רון, התכוונתי להראות לכם את זה כשאגיע אליכם, אבל
מכיוון שאתם כבר פה..." דמבלדור הוציא דף מגולגל מכיסו.
סיריוס עצר את חיפושו והביט על הדף בסקרנות, וכך גם רון.
דמבלדור הקריא בקול את מה שהיה כתוב בדף.

יומני היקר,
עשיתי זאת, דקרתי עצמי בלהב הסכין. נכשלתי. אני נמצאת במרפאה
ברגע זה, אף אחד לא יודע שהתעוררתי. שקעתי בתרדמה, אינני יודעת
כמה זמן, אך הנני פה, כותבת את הדף האחרון ביומן. אני מרגישה
חלשה, ואיני חושבת שאוכל לשרוד עוד זמן רב. זוהי נבואתי
האחרונה.
בעת תרדמתי צפיתי בחזיון שנראה לי חשוב ביותר לכתוב עליו.
ראיתי את גודריק דריפינדור האמיץ, מטייל עם אישה יפהפייה
וצעירה בעלת שיער בוער כאש, אשר לא הייתה אשתו.
היא ילדה לו תינוק מספר חודשים לאחר מכן, ואף אחד לא ידע שהוא
האבא. הוא דרש ממנה שתניח לו לעזור לה עם התינוק, אך היא סירבה
שוב ושוב, היא לא רצתה שמעמדו ייפגם.
אינני יודעת מדוע חלמתי חלום מוזר זה, אך אני סבורה שהוא יתגלה
יום אחד כחשוב מאוד.
ועוד דבר- שמעתי כעת את בעלי בוכה במסדרון. אני מתנצלת, אלבי,
אני אוהבת אותך.

דמבלדור סיים לקרוא והרים את עיניו מהדף.
סיריוס ורון הביטו בו בעצב של הזדהות. "אני מצטער," אמר רון.
"על מה?" חייך פתאום דמבלדור. "כרגע הייתה לי הזדמנות נוספת
להיפרד מאשתי, גם אם הפרדה הייתה רק בלבי. וחוץ מזה, זה לא
העניין פה. אתה מבין מה זה אומר, רון?"
רון פתאום קלט. "רגע, אתה לא חושב ש... לא, לא נראה לי. יש
הרבה ג'ינג'ים בעולם."
"נכון, אבל שווה לנסות, לא?" אמר דמבלדור בשעשוע.
"רגע, אתה אומר שרון הוא..." גם סיריוס היה מבולבל. "אתה חושב
שהוא צאצא של גריפינדור?"
"יש רק דרך אחת לבדוק," אמר דמבלדור. "כמו שבדקתי לפני שנתיים
אם הארי הוא צאצא של גריפינדור." הוא הוציא את שרביטו. "אציו
מצנפת מיון," אמר.
מצנפת המיון הישנה והמרופטת עפה לידיו. הוא הושיט אותה לרון.
"כשחדר הסודות נפתח הארי הצליח להוציא מהמצנפת חרב שהייתה
שייכת לגריפינדור. מה שלא ידעתי אז זה שעובר ברק בחרב רק אם
האוחז בה הוא צאצא של גריפינדור. קדימה, תנסה."
רון אחז במצנפת ביד אחת וביד השניה שלח יד רועדת אל המצנפת.
"אני? מהשושלת של גריפינדור?" אמר בלבו, "אין סיכוי."
הוא עצם את עיניו והכניס את ידו אל המצנפת. הוא הרגיש שהוא
אוחז במשהו קשה. הוא הוציא את ידו שבתוכה הייתה מונחת חרב. על
החרב עבר ברק מסנוור ונעלם.
דמבלדור צחק וסיריוס חייך בהפתעה. רון רק הביט בחרב שבידו בהלם
מוחלט. על החרב היה חרוט השם "גודריק גריפינדור".
"ידעתי!" קרא דמבלדור.
"אני, אני הצאצא של גריפינדור מהנבואה?" שאל רון בקול רועד.
"כן, כנראה שזה אתה," אמר סיריוס בחיוך. "איזה עולם קטן, אתה
והארי קרובי משפחה."
רון צחק בעצבנות. "כן, עולם קטן. גריפינדור?" הוא עדיין לא
התגבר על השוק. "אני? בן משפחת וויזלי? גריפינדור?"
"כדאי שאני אכין כבר את השיקוי," אמר סיריוס. "ואז אתה תוכל
לצאת לדרך." הוא חזר אל הארון ועבר שוב על תכולתו.
רון צנח על כיסא. "גריפינדור," מלמל. "ואני תמיד קינאתי בהארי
שגריפינדור הוא מאבות אבותיו. כל אותו הזמן, לו רק הייתי
יודע..."


פרק 6- הגיבור האמיתי

"הארי, יש לך מנורת דיסקו בכיס, או שאתה סתם שמח לראות אותי?"
הרמיוני הביטה בכיס מכנסיו של הארי.
הוא הביט עליה בתמיהה. "על מה את-"
היא הצביעה על מכנסיו. הארי הנמיך את מבטו וראה שמשהו זוהר
בתוך כיס מכנסיו. הוא הכניס את ידו לכיסו והוציא משם את הסיכה
שסיריוס נתן לו לחג המולד. היא זהרה והחליפה צבעים במהירות.
"הסיכה!" קרא הארי.
"בטח סיריוס מנסה לאתר אותך או משהו," הציעה הרמיוני, וניצוץ
הופיע בעיניה.
"כנראה," הנהן הארי. "אני מקווה שהוא מצליח. אני נמצא במערה
הזאת כמה שעות, וכבר נמאס לי."
היא צחקה במרירות. "לך נמאס? אני כבר כמעט מטפסת על הקירות.
אבל אני מפחדת במיוחד מדבר אחד- מה אני אעשה, הארי? מה אני
אעשה כשאני אצא מפה?" היא מיששה את בטנה.
הארי היה מופתע. "רגע, עוד לא החלטת-"
"אני לא יכולה לעשות הפלה," הודיעה הרמיוני חד משמעית. "חשבתי
שאני אוכל, אבל אני לא יכולה."
הארי השפיל את עיניו. "את חושבת שיש משהו שאפשר לעשות כדי לזרז
את תהליך האיתור שלנו?" הוא מיהר לשנות את הנושא.
הרמיוני חייכה חיוך קטן. היא קמה מהמזרן והחלה להתהלך הלוך
ושוב במערה. הארי הביט בה. "את יודעת שרון יתמוך בך, לא משנה
מה תחליטי."
היא נעצרה. "אתה בטוח? גם אם אני אלד את בנו של שליט האופל?"
חיוכה הפך למריר.
"היית צריכה לראות את רון, הוא פשוט משתגע בלעדיך," אמר הארי.
"גם אני משתגעת פה בלעדיו," אמרה הרמיוני. פתאום עבר ברק
בעיניה והיא חזרה להתיישב ליד הארי. "אתה יודע מה, יש משהו
שאני רוצה לספר לך. אני לא חושבת שתהיה לי הזדמנות יותר טובה
מזו."
הארי הביט בה בסקרנות. "כן?"
הרמיוני נשמה עמוק. "הייתי מאוהבת בך במשך שלוש שנים."
הארי בהה בה בהלם. "מה?"
היא חייכה. "ואו, אתה יודע איזו הרגשה טובה זה להוריד את כל
המשקל הזה מהלב שלי?"
הארי המשיך לבהות בה. "רגע, רגע... את היית מאוהבת בי?"
הרמיוני צחקה. "תירגע, אפשר לחשוב שהייתה בת שלא הייתה מאוהבת
בך בשלב כלשהו."
הארי השפיל את עיניו. "כן, אבל...."
"אבל מה?" אמרה הרמיוני.
"אבל..." הארי התחיל להגיד ולא הצליח להמשיך.
הרמיוני הבינה לפתע. "רגע, אתה לא אומר ש..."
הארי הנהן. "גם אני הייתי... אה... דלוק עליך." הוא נזכר לפתע
בנשף בשנה הרביעית, הנשף שבו הרמיוני התגלתה לפניהם כנערה
יפהפייה, ולא סתם חברה טובה שלהם. הוא נזכר בכאב ברגע שבו
החליט להדחיק את רגשותיו כששמע שגם רון מרגיש כמוהו.
סומק עלה בלחייה של הרמיוני. "הארי! למה לא סיפרת לי?" היא
צווחה.
"למה לא סיפרתי לך? למה את לא סיפרת לי?" הוא קרא. "ולמה אנחנו
בכלל מדברים על זה?"
הרמיוני פתחה את פיה, אך מיד התחרטה וסגרה אותו בחזרה.
שתיקה השתררה למשך מספר דקות.
הרמיוני התחילה לחייך, ופתאום פרצה בצחוק מתגלגל. הארי הביט בה
בהפתעה, ואז החל גם הוא לצחוק.
"מה כל כך מצחיק?" הם שמעו קול קר מאחוריהם ופסקו מצחוקם.
"שלום, רידל," סינן הארי.
רידל צחק צחוק מרושע. הוא עמד שם לבוש בגלימה שחורה שמאוד
הבליטה את צבעו החיוור. הוא נראה כמעט כמו ערפד.
"אני רואה שכבר התרגלת לעובדה שאני לא מאלפוי," אמר רידל.
"ברור, השם רידל הרבה יותר הולם אותך," אמר הארי.
"נו, אז מה היה מצחיק? שתפו אותי בבדיחה," גיחך רידל. הוא נעץ
בהם מבט חודר שהעביר בשניהם צמרמורת.
"סתם, אמרנו שאתה בטח מטרנסילבניה במקור," אמרה הרמיוני.
הארי חייך. "כן, סוף סוף הגנים של דרקולה מתחילים להשפיע."
"מצחיק," נשף רידל. "בוא נראה אם תישאר כל כך מצחיק אחרי מחר,
פוטר."
הרמיוני הזדעזעה. "מה יקרה מחר?"
"מחר? מחר אני סוף סוף אנקום את נקמת אבי, זה מה שיקרה." אמר
רידל בחיוך זדוני.
"אדון," גויל הופיע לפתע במערה. הוא נראה עייף ומיוזע, כאילו
בדיוק סיים ריצת מרתון למרחקים ארוכים. רידל הסתובב אליו.
"מה?"
"הם הגיעו," אמר גויל בכובד ראש. "אני חושב שכדאי שתבוא."
רידל העיף מבט לכיוונם של הארי והרמיוני. "תתנהגו יפה, ילדים."
הוא נעלם יחד עם גויל.
הארי והרמיוני הביטו אחד על השני. "הם הגיעו?" אמרה הרמיוני.
"רון וסיריוס?"
"כנראה, ואולי גם דמבלדור."
"דמבלדור..." מלמלה הרמיוני. "אתה יודע, אני לא מצליחה לשכוח
ממה שסיפרת לי עליו. אילו רק הייתי יודעת מזמן מה עבר עליו-"
"לא היית יכולה לעשות כלום," אמר הארי. "וזה בדיוק מה שהוא היה
אומר לך, אם הוא היה פה."
"אני מניחה שאתה צודק," היא נאנחה.
הם שתקו.
"בקשר למה שקרה-" אמרו שניהם בו זמנית, ומייד חייכו.
"רון לא צריך לדעת מכל זה," אמרה הרמיוני. "זה רק יפגע בו."
"את בטוחה? כלומר, אני יודע שמה שהוא לא יודע לא יכול לפגוע
בו, אבל מצד שני... אני לא יודע אם כדאי לשקר לו."
"לשקר לו?" חייכה הרמיוני בעידוד. "אם הוא ישאל אותך אם היית
אי פעם מאוהב בי, תאמר את האמת. אם הוא לא ישאל, פשוט אל תגיד.
זה לא שקר."
הארי נשען על קיר המערה הקר והחלק. "את יודעת, נראה לי שהפכנו
לטלנובלה."
הרמיוני עיוותה את פניה בגועל. "טלנובלה? איכס! אני מקווה
שלא."
הם צחקו. הארי קיווה בלבו שהרמיוני צודקת, כי הוא פחד לפגוע
ברון. הוא לא רצה להרוס את החברות האמיתית שהייתה בין שלושתם
במשך כל כך הרבה זמן בגלל שטויות כאלה. יחד עם זאת, מה שבאמת
הציק לו באותו רגע היה המחשבה על מה עומד לקרות למחרת. הפחד
חדר לעצמותיו.

"בבקשה, אני רוצה לבוא אתכם!" התחננה ג'יני.
"ג'יני, אמרתי לא!" אמר רון בזעם.
הם עמדו בסלון בבית של הארי וסיריוס. כמה דקות קודם רון נפרד
מבני משפחתו וסיפר להם על תוכניתו, וג'יני חזרה אתו לבית של
הארי. "אבל, רון, למה לא?"
רון צמח על הספה בעייפות. "ג'יני, למה את עושה לי את זה? אני
לא רוצה שתצטרפי אלינו!"
"תסביר לי למה," דרשה ג'יני. "זה בגלל שאני בת, הא? אתה חושב
שאני לא אוכל לעמוד במשימה?"
רון הביט בה כאילו היא נפלה מהשמיים. "איזה שטויות את מדברת?
מה הקשר לזה שאת בת? את אחותי, ואני לא רוצה שתבואי אתנו למצוא
את הרמיוני והארי. זה מסוכן מדי בשבילך, ואני לא רוצה להשגיח
עליך כל הזמן!"
"סיריוס, תגיד לו!" ג'יני פנתה לסיריוס שבדיוק נכנס דרך הדלת
האחורית. הוא הביט עליה בהפתעה. "להגיד לו מה?"
"שאני יכולה לבוא אתכם. בבקשה!" ג'יני התחננה.
"אה, אני לא יודע, אני מניח שזו החלטה שלו-"
"אבל למה לא?" קראה ג'יני בתסכול. "הוא לא רוצה שאני אבוא
בטענה שאני אחותו, ואני לא מאמינה לו! אני חושבת שהוא סתם
שוביניסט."
סיריוס חייך בשעשוע. הוא העביר את מבטו מרון שנראה עצבני וחסר
סבלנות, אל ג'יני שפניה האדימו בכעס, וכמעט שעשן יצא מאוזניה.
שניהם הביטו בסיריוס כאילו הוא המחליט הסופי ובעל זכות
הקביעה.
"נו?" אמר רון בקוצר רוח.
"כמו שאמרתי, זאת החלטה שלך. היא אחותך, אחרי הכול, ו-"
"אה, אז זהו? אתה תיתן לו להשאיר אותי בבית בזמן שהוא הולך
להתנהג כמו איזה גיבור?" קראה ג'יני בתסכול. "רק שתדעו, שניכם,
שאני התלמידה הכי טובה בכיתה שלי. יש סיכוי שאני אפילו אקבל
תעודת הצטיינות בסוף השנה הבאה."
סיריוס הרים את ידיו בכניעה. "בסדר, לא אמרתי כלום-"
"מה הקשר לתעודת הצטיינות?" רתח רון. "הרמיוני היא אישתי,
והארי הוא החבר הכי טוב שלי, אז אני חושב שיש לי זכות החלטה
בנושא!"
"סליחה?!" צעקה ג'יני וקימצה את ידיה לאגרופים. "הארי הוא החבר
שלי, והרמיוני היא החברה הכי טובה שלי! אני חושבת שגם לי יש
זכות החלטה בנושא! ואני מחליטה שאני באה אתכם!"
"את יודעת מה? בואי ניתן לסיריוס להחליט וזהו! סיריוס?" רון
הביט עליו בציפייה, וכך גם ג'יני.
"אה... אני לא יודע..." גמגם סיריוס. הוא הבחין במבטה המתחנן
של ג'יני. "אני מניח שהיא יכולה לבוא."
"יש!" צעקה ג'יני. היא הצביעה על רון בבוז. "רואה? כנראה שלא
כולם שוביניסטים מגעילים כמוך."
רון נאנח ומשך בכתפיו. "אוף, העיקר שלא תפריעי לנו בדרך. אני
רק מקווה שאני לא אצטרך להשגיח עליך כל הזמן."
"רון, אני נראית לך בת חמש? אני בסך הכל צעירה ממך בשנה, זה
הכל! אני יכולה לדאוג לעצמי, תודה רבה."
"אני יכולה לדאוג לעצמי, תודה רבה," רון חיקה אותה בקול
צפצפני. ג'יני הוציאה לשון לעומתו.
סיריוס צחק. "סיימתם?"
"כן," אמרה ג'יני בהחלטיות.
"יופי. האיתור הושלם, ואנחנו מוכנים לצאת לדרך," אמר סיריוס.
עיניו של רון נצצו. "סוף סוף."
"יש מפתח מעבר מוכן בחוץ. קחו מה שאתם צריכים ונלך."
כעבור כמה דקות השלושה כבר נעמדו בחוץ. סיריוס ספר אחורנית,
והם נגעו בתיבת הדואר בו זמנית.
כעבור שנייה הם כבר לא היו שם. הרוח פיזרה כמה עלים ועפר במקום
בו הם עמדו קודם, ומישהו התעטש בקול.
"שתוק, מישהו יכול לשמוע אותך!" לחש קורנליוס פאדג'.
"אני מצטער," לחש בחזרה קראב.
"אז אתה בטוח שאפשר לסמוך על הבלק הזה?" שאל גויל.
קורנליוס פאדג' יישר את מגבעתו הירוקה והחל לצעוד במורד הרחוב
השומם בעוד קראב וגויל משתרכים אחריו. "כן. הוא בצד שלנו."


הארי שכב על המזרן כשידיו משולבות מתחת לראשו, והביט על תקרת
המערה הטחובה והמלאה בקורי עכביש. הרמיוני ישבה לרגליו והביטה
בו.
הוא סובב אליה את ראשו. "מה?"
"כלום, אני סתם חושבת," מלמלה הרמיוני והפנתה את מבטה קדימה.
הארי עצם את עיניו. "נו, באמת, אני מכיר אותך מאתמול? משהו
מציק לך, אני יודע את זה."
הרמיוני חייכה. "אתה באמת מכיר אותי, אה?" היא נאנחה בקול. "זה
ממש מוזר איך הכול התגלגל, אתה לא חושב?"
"למה את מתכוונת?"
"אתה יודע, שאני הייתי מאוהבת בך, אתה היית מאוהב בי, ובסוף
מצאתי את עצמי עם רון."
הארי התיישב במהירות והביט בה בהלם. "הרמיוני, מה את אומ-"
"לא," היא צחקה והרגיעה אותו. "אני מאוד מאושרת עם רון, אתה
יודע את זה. אבל לפעמים קשה שלא לתהות מה היה קורה אם הדברים
היו מסתדרים אחרת. הרי בכל זאת, אתה זה שקירבת בינינו."
הארי נשען שוב אחורנית. "אני מניח שאת צודקת, אבל מה שחשוב
כרגע זה שבסוף הכול הסתדר לטובה- את עם רון ואני עם ג'יני."
הרמיוני השעינה את מרפקיה על ברכיו של הארי. "רון... אני מקווה
שהוא יגיע מהר."
הארי התיישב שוב במהירות, והרמיוני קפצה בהפתעה. "רגע, אז יש
סיכוי שהנבואה טעתה?" הוא אמר. "על מה אתה מדבר?" אמרה הרמיוני
כשלבה עוד דופק במהירות.
"פיראנו כתבה שהיחיד שיכול להציל אותך הוא צאצא של גריפינדור.
אלא אם... לא, לא יכול להיות." הוא מייד ביטל את ההשערה שעלתה
במוחו.
הרמיוני הנידה בראשה לשלילה. "לא, היה כתוב שהצאצא של
גריפינדור יוכל להביס את הבן שלי."
"אה, נכון. אז כנראה עוד יש סיכוי," אמר הארי בהקלה.
הרמיוני פרצה בצחוק.
"מה קרה?" שאל הארי בחיוך.
"כלום," אמרה הרמיוני. "זה פשוט נראה לי מאוד טיפשי שאחרי כל
מה שעברת, שזה כולל בין היתר התמודדות בגיל שנה עם הקוסם הנורא
ביותר בעולם, מפלצת בסיליסק, דרקון ענק, ורוצח אכזרי
וחסר-מעצורים, מה שמפחיד אותך עכשיו זה איזו נבואה עתיקה
שאנחנו בכלל לא בטוחים אפילו באמיתותה."
"להזכירך, הרוצח האכזרי התגלה דווקא כבן אדם ממש נחמד, ובמהלך
הזמן גם כאבא שלי-"
"זאת לא הפואנטה, הארי!" נזפה בו הרמיוני.
הארי חייך. "את צודקת. זה באמת נשמע די טיפשי. אבל מאז שהגעתי
לפה אני כל הזמן מרגיש איזה ייאוש גדול שמנסה להשתלט עלי, אין
לי מושג למה."
עיניה של הרמיוני נצצו כמו אחרי פתרון של שאלות מסובכות בשיעור
שיקויים. "המערה הזאת," אמרה. "היא לא רק מעלימה את כוחות הקסם
שלנו, היא גם גורמת לנו להתייאש. אני חושבת שקראתי על זה
איפשהו..." היא התחילה לדפדף בספרים העבים שהיו מוטלים בצד
השני של המערה.
"את קראת על הכול איפשהו," גיחך הארי.
"מה אמרת?" קראה הרמיוני מהצד השני של המערה כשגבה מופנה
אליו.
"כלום!" מיהר הארי להשיב. הוא קם בעצלתיים מהמזרן, למרות שקול
פנימי אמר לו שוב ושוב שזה לא יועיל במאום, וניגש לעזור
להרמיוני במלאכתה. היא חייכה אליו כשהוא הציע לה עזרה. "תודה,
הארי, פשוט תביא לי את הספר הכחול משם." היא הצביעה על ספר דק
ששכב בפינה.
הארי הרים את הספר הכחול, שהתגלה ככבד ביותר, ודידה שוב
לכיוונה. "הנה," אמר בעייפות. "עכשיו אני מבין את נפלאותיו של
לחש הזימון."
הרמיוני חייכה והתרוממה מעל ערמת הספרים כדי לקחת ממנו את
הספר, אך היא לא ציפתה שהוא יהיה כל כך כבד, והספר נשמט
מידיה.
"אני ארים," אמר הארי במהירות והתכופף אל הרצפה.
"לא, אני ארים," אמרה הרמיוני והתכופפה גם היא. כל אחד מהם אחז
בצד אחר של הספר, ובמאמצים משותפים הם הרימו אותו. מבטיהם
נפגשו.
"תודה," היא התנשפה.
"על לא דבר," הוא לחש.
הם לא הסיטו את מבטיהם. לפני שמישהו מהם הבין מה קורה, ראשיהם
כבר התקרבו ונפגשו בנשיקה.
הספר נשמט שוב ברעש גדול ופספס את כפות רגליהם בכמה מילימטרים.
הארי עטף את הרמיוני בזרועותיו, והיא חיבקה את צווארו. עברו
כמה שניות עד ששניהם הבינו מה קורה ופסקו להתנשק בבהלה. בבת
אחת שניהם קפצו לכיוונים מנוגדים והמשיכו להביט אחד בשני, הפעם
במבטים מלאי אשמה.
"אני מצטער-" החל הארי להגיד.
"לא, זאת אשמתי-" מיהרה הרמיוני.
"אבל לא הייתי צריך-"
"לא, אני נשואה, הייתי צריכה לדעת טוב יותר-"
"נכון, את נשואה. לחבר הכי טוב שלי."
הם השפילו את מבטיהם לרצפה. "הארי, אתה יודע שזה לא היה
בכוונה, נכון?" אמרה הרמיוני.
הארי הנהן מבלי להרים את ראשו. "אני יודע. אני חושב שזה שוב
אשמת המערה הזאת. אולי בנוסף לייאוש היא מחדירה גם תשוקה..."
הרמיוני הרימה ראשונה את ראשה, וחיוך של תקווה עלה על פניה.
"אתה יודע מה, אני חושבת שאתה צודק! אז זאת באמת לא הייתה
אשמתנו!"
גם הארי חייך, והם המשיכו בשתיקה במלאכת החיפוש בספרים. הם לא
הוציאו מילה, אך שניהם ידעו שמה שקרה לא היה תוצאה של קסם.
שניהם ידעו שזו הייתה טעות, אך טעות אנוש. והם ידעו שאת זה הם
כבר לא יוכלו להסתיר מרון.

"ג'יני, כרגע כבר אין דבר שיכול לעצבן אותי יותר," אמר רון
בכעס. הם צעדו במורד גבעה סלעית, כשסיריוס ודמבלדור צועדים
מאחוריהם בשתיקה.
"אוף, רון, אתה ממש קרצייה!" ג'יני נעצרה בפתאומיות, ודמבלדור
כמעט התנגש בה. "מה הבעיה שלך בזה שאני מצטרפת? מפחד שאני אפגע
לכם באחווה הגברית?"
"די כבר עם הפמיניזם הזה, ג'יני," רתח רון. "את משגעת אותי! זה
לא העניין!"
"אז מה הבעיה, אתה מפחד שאתה כבר לא תהיה הגיבור?" אמרה ג'יני
והביטה בו במבט חודר.
רון השתתק והשפיל את עיניו.
ג'יני ניסתה לתפוס את מבטו ללא הצלחה. "רגע, אז זה העניין? אתה
לא רוצה שאני אגנוב לך את התהילה?"
"כשזה יוצא מהפה שלך זה נשמע ממש רע," אמר רון בשקט. "זה פשוט
ש... נמאס לי תמיד להיות בצל של כולם! את יודעת איך זה, צ'רלי,
ביל ופרסי הם התלמידים המצטיינים, כולם עובדים בעבודות נחשבות,
פרד וג'ורג' פתחו חנות מאוד מצליחה, ואני... הדבר היחיד שיצא
ממני זה שהתחתנתי עם הרמיוני, שהיא סיפור בפני עצמו."
ג'יני חייכה בהבנה. "אני יודעת על מה אתה מדבר, אני מודה שגם
לי נמאס לפעמים."
"אבל את הבת היחידה," אמר רון. "ואת גם מצטיינת בלימודים. נמאס
לי להעמיד פנים כל הזמן כאילו הכול בסדר, כי זה לא. אני אוהב
את הרמיוני, אוהב עד מוות, אבל זה קשה. תמיד יסתכלו עלי כעל
'בעלה של', כעל הבחור שהתחתן עם הרמיוני גריינג'ר, וזהו."
"רון, תפסיק לדבר שטויות," גערה בו ג'יני. "אתה בחור חכם
ומוכשר, למרות שלפעמים אתה יכול להיות די טיפש, כמו עכשיו. אני
יודעת שאם הארי והרמיוני היו פה הם היו מסכימים איתי. אתה האח
הכי אהוב עלי, ואני בטוחה שגם אתה תקבל יום אחד את שתי השורות
שלך בספרי ההיסטוריה. בינתיים אתה צריך לקבל את כל העזרה
שאפשר, אז אפשר לזוז?"
רון חייך. "אה, ג'יני, את קורעת אותי."
ג'יני חייכה בעליצות. "אני יודעת, בשביל זה אני פה."
"תודה."
"אין בעיה."
רון הביט אחורנית אל סיריוס ודמבלדור שבדיוק הפנו את ראשם
לכיוון השני, והמשיך לרדת במורד הגבעה.
"אני מצטער," אמר לג'יני בכנות.
"אני יודעת," השיבה.
הארבעה המשיכו לרדת עד שהגיעו לתחתית הגבעה. הם מצאו עצמם במין
עמק קטנטן וצר, שלכל אורכו זרועים סלעים ענקיים. לפתע האבן
בידו של סיריוס התחילה לזהור ולהבהב בשלל צבעים. "אני חושב
שהגענו," אמר.
סיריוס התחיל ללכת לאורך העמק הצר כשהאבן מונחת על כף ידו
הפרושה. ההבהוב התגבר ככל שהוא המשיך ללכת, עד שהוא החל להיחלש
בחזרה. "הנה," אמר סיריוס והצביע על אבן בולטת במיוחד בצד הסלע
שלידו עמד. הוא נגע באבן, ולפתע הסלע זז הצידה וגילה חור גדול
באדמה. הוא הצליח לראות בתוכו ראשית של סולם.
"אני אכנס ראשון," אמר רון וצעד קדימה. הוא הציץ לתוך החור
שהיה קצת יותר גדול מרוחב של בן אדם, והחל לטפס במורד הסולם.
כשרגלו נגעה באדמה קשה הוא נעמד, הוציא את שרביטו ואמר,
"לומוס."
אור נדלק והאיר את המערה הקטנה והריקה. "השטח פנוי!" צעק.
כעבור מספר דקות ג'יני הצטרפה אליו. "סיריוס ודמבלדור לא
הצליחו להיכנס," אמרה. "אין לי מושג למה."
"אה, ג'יני, לא סיפרתי לך משהו," נזכר רון.
ג'יני הביטה בו בסקרנות. "דבר."
"מסתבר שאנחנו צאצאים לשושלת גריפינדור," אמר רון בנשימה אחת
והשתתק.
"גריפינדור? גודריק גריפינדור?" אמרה ג'יני בתדהמה אחרי אתנחתא
קלה.
"אני לא מכיר עוד גריפינדור," חייך רון.
"ואו, זה ממש-"
"מפתיע?" נשמע פתאום קול קר ואדיש. "נכון, זה באמת מפתיע
שמשפחת וויזלי הענייה ומרובת הילדים היא משושלת גריפינדור. לי
בעצמי לקח זמן רב להאמין בכך. טוב, בהתחשב בעובדה ששמעתי על זה
רק אתמול..."
רון וג'יני הסתובבו. הם ראו את דראקו רידל עומד שם, כשמולו מין
כדור בדולח ענקי ואליפטי, מונח על סלע גדול. הם כיוונו עליו את
שרביטיהם. "איפה הם, רידל?" סינן רון.
"יפה, אני רואה שכולכם כבר התרגלתם לשם החדש שלי," קרץ רידל.
"טוב, בעצם הוא לא חדש. זה היה השם המקורי שלי..."
"איפה הם!" צעק רון. ג'יני ניסתה לשלוט בידה הרועדת שאחזה
בשרביט.
"הם פה. הנה, תראה בעצמך," אמר רידל וצעד אחורנית, כשהוא מחווה
בראשו על כדור הבדולח הענק.
רון גיחך. "אף פעם לא הייתי טוב ממש בגילוי עתידות."
"זה לא גילוי עתידות," אמר רידל בסבלנות מפתיעה. "זה מראה את
מה שמתרחש שם עכשיו. בוא, תעיף מבט."
"רון," ג'יני תפסה במעילו.
"זה בסדר, ג'יני," הרגיע אותה רון ונעמד מול כדור הבדולח. הוא
הביט בו והתרכז, אך בהתחלה הוא ראה רק שחור. "תפסיק לבלבל לי
את המו-" רון נשתתק כשהבחין בשתי דמויות בתוך כדור הבדולח.
האחת הייתה כפופה מעל ערמת ספרים, והשנייה התקרבה אליה. אלה
היו הרמיוני והארי.
"הם בסדר!" רון חייך בהקלה. ג'יני חייכה כששרביטה עוד מכוון על
רידל.
הוא המשיך לצפות בשתי הדמויות הקטנות. הארי הרים ספר כחול
והושיט אותו להרמיוני. שפתיו זזו, אך קולו לא נשמע. הספר נשמט
מידיה של הרמיוני, ושניהם הרימו אותו שוב ביחד. הייתה הפוגה
קלה, ואז...
רון הרים את ראשו מעל כדור הבדולח, כשחיוכו נמחק באיטיות. "אני
לא מאמין," מלמל. "זה לא קורה."
"מה?" שאלה ג'יני בסקרנות. היא התקרבה אל רון ונעמדה לצדו
כששרביטה עוד מכוון על רידל. היא הביטה בכדור הבדולח ופיה נפער
לרווחה. צווחה קטנה יצאה מפיה.
רון הביט ברידל בזעם. "אתה עשית את זה, נכון?"
רידל הרים את ידיו באוויר. "לא עשיתי כלום. רק שמתי אותם ביחד
במערה אטומה, וזאת התוצאה. חבל, דווקא הייתם זוג נחמד."
"הם לא התנשקו הרגע, נכון, רון? תגיד לי שהם לא התנשקו," קולה
של ג'יני רעד.
רון המשיך להביט בכדור הבדולח. "הם אומרים משהו."
רידל נגע באצבעו בכדור הבדולח, ופתאום הם שמעו את קולה של
הרמיוני מהדהד ברחבי החדר.
"לא, אני נשואה, הייתי צריכה לדעת טוב יותר-"
"נכון, את נשואה. לחבר הכי טוב שלי."
"הארי, אתה יודע שזה לא היה בכוונה, נכון?"
"אני יודע. אני חושב שזה שוב אשמת המערה הזאת. אולי בנוסף
לייאוש היא מחדירה גם תשוקה..."
"אתה יודע מה, אני חושבת שאתה צודק! אז זאת באמת לא הייתה
אשמתנו!"
הקולות שוב נדמו. הארי והרמיוני הקטנטנים שבו לדפדף בספרים.
התמונה נעלמה בפתאומיות.
שקט השתרר במערה. רק יבבותיה החרישיות של ג'יני נשמעו. "רון,
תגיד לי שזה לא קרה!" היא קראה בייאוש.
רון לא הביט בה. "זה לא ייתכן... אתה עשית להם משהו!" הוא הפנה
אצבע מאשימה כלפי רידל.
רידל צחק ברשעיות. "אתה לא מבין? לא עשיתי כלום. הם אהבו מאז
ומתמיד אחד את השני. לפני שהגעתם שמעתי אותם מתוודים על אהבתם
ההדדית. אבל אני חייב להודות שבאת בקטע הטוב..."
רון עקף את כדור הבדולח והעיף אגרוף קמוץ אל פניו של רידל. היד
נגעה באוויר, ורון מעד והשתטח על הרצפה. רידל פרץ בצחוק סוער,
ונעלם בהדרגתיות מהמערה, יחד עם כדור הבדולח.
ג'יני מיהרה לכרוע לצדו של רון ועזרה לו לקום על רגליו. הוא
ניער את האבק מבגדיו. "הוא לא היה פה בכלל!" הוא קרא בעצבנות.
"זאת הייתה איזו הולוגרמה!" פתאום הוא הבחין בדמעות הזולגות על
פניה של ג'יני.
"הם התנשקו," היא לחשה בקול רועד. "הוא בגד בי..."
רון חיבק אותה בחום. "אני בטוח שזו הייתה איזושהי אי הבנה.
נברר הכל כשנמצא אותם, בואי."
ג'יני הנהנה, והם התחילו ללכת לכיוון דלת שהופיעה בצד השני של
המערה.

הארי מעולם לא הרגיש כל כך חסר בטחון בחייו. הוא נזכר בדברי
הרמיוני כמה דקות קודם, וגיחך לעצמו. זה אכן היה די טיפשי
שאחרי כל שעבר בחייו, דווקא עכשיו הוא מתחיל להתייאש ולפחד.
"מצאתי!" קריאתה הנרגשת של הרמיוני הוציאה אותו מהרהוריו.
הוא הביט עליה בהפתעה. "מצאת? מה מצאת? על המערה?"
"כן!" קראה הרמיוני והתיישבה לידו. על ברכיה היה מונח ספר עבה,
ובדף שהיה פתוח לרווחה היה שרטוט של רשת מערות ענפה. "המקום
הזה הוא בעצם בית כלא ישן," הסבירה בקצרה. "והמערה שאנחנו
נמצאים בה- אחד מהתאים."
"בית כלא? באמת?" נדהם הארי.
"כן. הוא היה פעיל עד שהקימו את אזקבאן. פעם המקום הזה היה
האזקבאן, רק בלי סוהרסנים."
"בלי סוהרסנים..." חייך הארי. "דווקא נשמע לא רע."
הרמיוני צחקה. "כן, לא רע. אלא שגם למקום הזה יש את האימה שלו.
זוכר את התיאוריה שלך בקשר לזה שהמקום מוציא ממך את הייאוש
והתשוקה? אז היית בכיוון. כל מי שכלוא במערה כזו, בנוסף לחסימת
כוחות הקסם שלו, הרגשות הכי עזים שלו מתפרצים בצורות הכי
קיצוניות. כל מה שאי פעם הדחקת בפנים, יוצא החוצה. זה אולי לא
נשמע ממש אכזרי, אבל הרגשות של האסירים שהוחזקו פה בעבר לא היו
כל כך ידידותיים. הם היו מוחזקים בדרך כלל בקבוצות של שניים או
שלושה אסירים למערה, וברוב המקרים זה היה מסתיים ברצח של
מחציתם, ובהתאבדות של היתר."
"אז בגלל זה... קרה מה שקרה," אמר הארי בזהירות.
"בדיוק," הנהנה הרמיוני.
"רואה? זו לא אשמתנו." הארי נשם לרווחה.
"לא בדיוק..." תיקנה אותו הרמיוני בעצב. "אם לא היינו מרגישים
כלום אחד כלפי השני, זה לא היה קורה. הארי, אני לא יודעת מה
לעשות. איך אני אוכל להביט לרון בעיניים כשהוא יגיע?" עיניה
התמלאו בדמעות.
הארי בהה בנקודה מרוחקת. "אני לא יודע. תראי, אולי אני באמת
עוד מרגיש משהו קטן כלפיך, אבל זה לא הוגן כלפי, זה לא הוגן
כלפייך, וזה במיוחד לא הוגן כלפי רון וג'יני."
"ג'יני..." נזכרה הרמיוני, ועצבה גבר. "היא לא תרצה לדבר איתי
יותר בחיים! היא לעולם לא תסלח לי, אני יודעת..."
"הרמיוני, אל תתאבלי עדיין!" הארי הרגיע אותה. "אני מציע
שנתרכז קודם בלצאת מפה בחיים, ואחרי זה נדאג בקשר למה שנגיד
לרון וג'יני."
"אולי תהיה לכם הזדמנות בקרוב," צ'ו פתאום הופיעה במערה,
וחייכה אל הארי את חיוכה המפורסם, זה שהמיס בעבר את לבבות כל
הבנים בהוגוורטס, אך הפעם הוא לא ריגש את הארי.
"צ'ו, מה עכשיו?" אמר הארי בעצבנות.
"הארי, הארי, ככה לא מדברים," צ'ו הנידה בראשה. "רק באתי לספר
לכם שרון וג'יני מתנהגים סוף סוף כמו הטיפשים שהם ומנסים לחלץ
אתכם. אני בטוחה שכולכם תוכלו להיפגש מאוד בקרוב. אחרי המוות,
כמובן. ביי!" קראה ונעלמה.
"אני שונאת אותה," אמרה הרמיוני בתיעוב.
"גם אני," אמר הארי בכנות. הרמיוני הביטה בו. "באמת הגיע הזמן
שתתגבר עליה..."
"טוב, היא בכל זאת חטפה אותי," אמר הארי.
הרמיוני חייכה בעגמומיות. "כן, אני מניחה שזה באמת היה הקש
ששבר את קש הגמל. טוב, אני אמשיך לקרוא פה על בית הכלא הזה,
אולי אני אמצא איזו דרך לצאת מפה."
"יש לי הרגשה שזה לא יהיה כל כך פשוט," אמר הארי. "אבל
בהצלחה!"
הרמיוני המשיכה לקרוא בספר. "אני רק מקווה שהם יגיעו בקרוב,"
מלמלה, "לפני שרידל יחזור כדי לבצע את תוכניתו הזדונית, מה
שהיא לא תהיה."
"אני לא יודע, הרמיוני, דווקא מתגברת אצלי התחושה שאנחנו
הולכים לצאת מפה מאוד בקרוב," אמר הארי.

רון וג'יני עברו דרך הדלת הפתוחה, שנטרקה מייד כשעברו אותה.
כשהסתובבו לאחור היא כבר נעלמה. רון נשם עמוק. "טוב, הנה זה
מגיע."
הם החלו ללכת לכיוון קצה המערה. עם כל רעש קטן ג'יני קפצה
ונצמדה אל רון. "את מפחדת?" שאל רון.
"מה פתאום!" שיקרה ג'יני וניסתה להעמיד פני אמיצה.
רון חייך. "זה בסדר, גם אני מפחד. בואי."
לפתע ג'יני הבחינה במשהו קטנטן רץ לא רחוק מהם. היא פלטה צווחה
קטנה.
"מה?" שאל רון בבהלה.
"כלום," היא מיהרה לענות. "חשבתי ששמעתי משהו."
ככל שהם המשיכו ללכת ג'יני נוכחה לדעת שהיא צודקת- הם התקרבו
לכיוון קן עכבישים. היא ידעה שעדיף לא להגיד לרון דבר, הרי
במילא אין שום דרך אחרת לצאת מהמערה.
"מה זה היה?" נעצר פתאום רון וכיוון את שרביטו המאיר קדימה.
"נראה לי ששמעתי משהו זוחל."
"אה, גם אני חשבתי כך בהתחלה. זה בטח רק הדמיון הפרוע שלנו,"
אמרה ג'יני.
"אני מקווה," אמר רון והמשיך ללכת. תוך מספר שניות הוא נעצר
שוב, אך הפעם הוא פשוט קפא במקומו, ופניו הלבינו בחלחלה.
"עכבישים!" הוא לחש בבהלה.
על הקיר שמולם הייתה רשת קורי עכבישים ענקית, שעליה טיפסו
עכבישים רבים וקטנים בזריזות. רון אימץ את עיניו, והבחין לפתע
בדלת שהייתה ממוקמת בדיוק מאחורי הקורים.
"טוב, אני מניח שאני יכול לעבור כמה עכבישים קטנ-" רון קפא
שוב. עכביש ענק, קצת יותר גדול מבן אדם ממוצע, התקרב אל רשת
הקורים והחל לטפס עליהם. הוא לא היה גדול כמו הרעגוג, אך הוא
היה בהחלט יותר מאיים.
ג'יני הביטה בו בדאגה. "רון, אני מבינה אם אתה לא רוצה
להמשיך."
"לא!" קרא רון באומץ. "אם הרמיוני והארי נמצאים מאחורי הדלת
הזאת, אני עובר אותה! רק תני לי קצת זמן..." הוא צנח על הרצפה
והתיישב ברגליים משולבות. הוא עצם את עיניו.
"מה אתה עושה?" שאלה ג'יני.
"מנסה להתרכז," השיב. "תני לי כמה דקות." רון העביר בראשו
תמונות מכל חייו. החל מהמפגשים הטראומתיים שהיו לו עם עכבישים,
וכלה במראות מחתונתו עם הרמיוני, ומזמנים שהוא, הארי והרמיוני
בילו ביחד בהוגוורטס. הוא פקח את עיניו. "אני מוכן."
הוא תפס את ידה, והם החלו לצעוד קדימה. לבו של רון החל לדהור
במהירות, והמראות מולו היטשטשו, אך הוא המשיך. הוא המשיך בשביל
כל הפעמים שהארי הציל את חייו. הוא המשיך בשביל כל הפעמים
שהרמיוני עודדה אותו. הוא המשיך בשביל שני החברים הכי טובים
שלו- שהיו מוכנים למות למענו בכל זמן, וזה היה הדדי.
רון לחץ את ידה של ג'יני בחוזקה, והיא ניסתה להיות אמיצה. היא
ניסתה להיות אמיצה בשבילו, בשביל הארי והרמיוני, בשביל עצמה.
העכביש הבחין בהם, ונעץ בהם עיניים גדולות ורצחניות. רון
וג'יני ניסו לשתק אותו בשרביטיהם, אך לא הצליחו. כל מה שנותר
להם היה רק להמשיך. רון עצם את עיניו, וניסה לשכוח מהעובדה
שהוא עומד להתנגש בעכביש ענק. לפתע הוא נתקל במשהו רך ושמע
צרחה. "לא!"
הוא פקח את עיניו, בדיוק כשהעכביש הענק נגע בו באחת מרגליו.
זרם מכאיב עבר בגופו, הוא רעד, ואיבד את הכרתו.

"לא!" צרחה שוב ג'יני. "רון!" אך רון כבר היה מחוסר הכרה.
ג'יני הרימה את עיניה, וראתה שרשת קורי העכביש נעלמה יחד עם כל
העכבישים, כולל הגדול. היא רכנה אל רון והקשיבה לחזהו. לבו עוד
דפק. הוא היה חי.
היא נשמה לרווחה, נעמדה על רגליה והביטה בו בעצב. "אני אחזור
רון, אל תדאג," אמרה ועברה דרך הדלת, כשלבה מנבא לה רעות. רון
מצפה ממנה להצליח במשימה, והיא לא תאכזב אותו. היא הסיכוי
היחיד של הארי והרמיוני, והיא תצליח.
לבה צנח כשהיא ראתה את מה שציפה לה במערה הבאה. כל דפנות המערה
היו מכוסות בתמונות ענקיות בגדלים שונים, כולן עם אותה תמונה-
הארי והרמיוני מתנשקים. שפתיה של ג'יני רעדו, אך היא המשיכה
להתקדם. הארי הופיע פתאום מולה, אך היא הבחינה מייד שהוא לא
אמיתי, מכיוון שהוא היה שקוף למחצה. "אני לא אוהב אותה," אמר
לה בחיוך מזלזל. "קדימה, תחזרי לחור שממנו באת. אין לך מה לחפש
פה."
"הארי לא היה אומר את זה," היא אמרה בקול.
דמותה של הרמיוני צצה ליד דמותו של הארי. היא חיבקה אותו
וחייכה אל ג'יני. "ג'יני, תמסרי לרון שאני מצטערת, טוב? זה
פשוט לא ילך בינינו."
"זה לא יעבוד, רידל!" צעקה ג'יני. "אתה לא תצליח לדכא אותי!"
הארי והרמיוני חייכו והתנשקו באריכות ובלהט. ג'יני הסיטה את
מבטה הצידה בכאב. "אני רוצה לעבור," סיננה. "זוזו!"
השניים הפסיקו להתנשק, הביטו בה בזעם והתנדפו. התמונות עדיין
נותרו על הקירות. ג'יני המשיכה להתקדם, כשדמויות חדשות צצו
מולה. אלה היו כל בני המשפחה שלה. "ג'יני," אמרה לה אימה בחיוך
אימהי. "תודי בזה, את פשוט לא חזקה מספיק. את יודעת שאני תמיד
אוהב אותך, אבל זה רק בגלל שאני אימא שלך."
"כן, ג'יני," אמר פרסי. "את חושבת שהארי באמת אוהב אותך? הצחקת
אותי! אני בקושי אוהב אותך, ואני אח שלך!"
ג'יני הישירה אליו מבט. "הוא כן אוהב אותי."
"את בטוחה? כמה זמן לקח לו לשים לב אליך? חמש שנים? חמש שנים
שבהם את היית מאוהבת בו, והוא לא שם עליך? ואז, פתאום, ברגע
שאיזה בחורה זרקה אותו, הוא מייד בא אליך בריצה. את בטוחה שזו
אהבה, ג'יני? אולי זה רק-"
"רחמים," השלימה ג'יני בלחישה.
"כן, ג'יני," חייך פרסי. "רחמים."
רון הציץ מבעד לכתפו של פרסי. "תאמיני לי, הארי מספר לי הכל,
ובחיים לא שמעתי אותו אומר מילה אחת עלייך. היית צריכה לשמוע
אותו בחופש אחרי השנה השנייה, איך הוא כעס עליך שנכנעת לטום
רידל כל כך בקלות. הוא קילל אותך, ג'יני! הוא קילל אותך על
שגרמת לו להסתכן כל כך!"
"אתה משקר," עיניה של ג'יני הוצפו בדמעות. "אתה בכלל לא
אמיתי!"
"את בטוחה?" שאל רון. "או שאולי זאת המחשבה שלי?"
"תודי בזה, ג'יני, את סתם ילדה קטנה," אמר פרד בגיחוך. "אף אחד
לא לוקח אותך ברצינות, אפילו לא פרופסור מק'גונגל שאת מעריכה
כל כך. שמעתי אותה פעם אומרת שהלוואי והיית מתקבלת להפלפאף,
הבית שהכי הולם אותך."
"די!" צעקה ג'יני וסתמה את אוזניה בידיה. "תשתקו כבר!"
"ממה את מפחדת?" שאל ארתור. "את מפחדת לשמוע את האמת? אז אולי
עדיף לך לשמוע אותה עכשיו, לפני שהיא תשוב עוד כמה שנים ותכה
אותך בפנים!"
ג'יני נפלה על ברכיה. "די..." היא מיררה בבכי. "אתם סתם מנסים
לשבור אותי."
"ואנחנו מצליחים," אמר ג'ורג'. "פרד צודק, את סתם ילדה קטנה
שלא יכולה להתמודד עם האמת."
"רוצה מוצץ?" שאל פרד.
"ואולי את רוצה שנשיר לך שירי ערש וננדנד אותך בעריסה?" הוסיף
ג'ורג'.
"אימא, אני חושב שהיא צמאה. תני לה קצת חלב," צחק פרד.
"שתקו!" צרחה ג'יני. היא חיבקה את ברכיה והרכינה את ראשה. "אתם
לא אמיתיים," מלמלה. "אתם לא אמיתיים."
הארי והרמיוני חזרו, ואתם דמויות נוספות שהכירה מהוגוורטס. היו
שם תלמידים, מורים, ואפילו דובי וווינקי. כולם אמרו לה משפטים
שהכאיבו לה, וכל המילים התערבבו לה בראש.
"תיכנעי, זה אבוד."
"את סתם חלשלושה."
"עיניו כשל קרפד משומר? לא יכולת לחשוב על מילים קצת יותר...
אה... ליריות?
"אף אחד לא אוהב אותך, אתה לא מבינה את זה?"
"את פתחת את חדר הסודות, הכל היה באשמתך!"
"את ילדה קטנה, ולא יותר מזה."
ג'יני פקחה את עיניה והרימה את ראשה. כולם השתתקו בציפייה. היא
קמה על רגליה באיטיות, וקימצה את אגרופיה.
"תקשיבו טוב," סיננה בעיניים אדומות ונפוחות, "אני עכשיו הולכת
להמשיך בדרך ולעבור את הדלת בצד השני של המערה, שם אני אמצא את
הארי והרמיוני האמיתיים. עכשיו, אתם יכולים להמשיך להסתובב פה
ולבלבל אחד לשני את השכל. לא אכפת לי. יש לי רק בקשה אחת," היא
הישירה אליהם מבט. "עופו לי מהדרך!" היא צעקה.
כל עשרות הדמויות שהיו בחדר הביטו בה לרגע בהלם, ואז נעלמו,
יחד עם התמונות של הארי והרמיוני המתנשקים.
ג'יני יישרה את חולצתה, נשמה עמוק, והחלה ללכת לאורך המערה. לא
עברה דקה ארוכה, והיא כבר הגיעה לצד השני, שם הייתה מותקנת
דלת. ג'יני שילבה את אצבעותיה, ועברה דרך הדלת.

"אני לא יודע, הרמיוני, דווקא מתגברת אצלי התחושה שאנחנו
הולכים לצאת מפה מאוד בקרוב," אמר הארי.
"אתה צודק!" הוא שמע קול מוכר ואהוב. "ג'יני?" הוא לחש והביט
לכיוון הקול. ג'יני עמדה שם ליד דלת שמעולם לא ראה, מחייכת
מאוזן לאוזן, עיניה היו אדומות. הרמיוני הרימה את ראשה מהספר.
"מה-"
"ג'יני!" צעק הארי ורץ אליה. ג'יני פרשה את זרועותיה והם
התחבקו בשמחה. הארי הביט בה. "ג'יני, את לא יודעת כמה התגעגעתי
אליך..." הוא נישק אותה, והיא נענתה באהבה.
הרמיוני רצה אליהם. "הגעת!" היא קראה. ג'יני חייכה אליה והן
התחבקו. "אבל- איפה רון?" שאלה הרמיוני בחשש.
ג'יני הביטה בה וכרכה את זרועה סביב גבו של הארי. "אה, הוא
מחוסר הכרה."
"איפה הוא?" קראה הרמיוני בדאגה.
"שתי מערות מפה," אמרה ג'יני. "כדאי שנתחיל לחזור במהירות,
לפני שרידל יגלה מה קרה."
"חבל, אבל אני כבר יודע," אמר הארי, וגופו החל לרעוד בצורה
משונה. תוך מספר שניות הוא לבש את צורתו של רידל, והרמיוני
נהפכה לצ'ו. הם חייכו ברשעיות.
ג'יני חייכה, לא מופתעת.
"מה את מחייכת?" צחק רידל. "את הרי הולכת למות, למקרה שלא
ידעת."
ג'יני הצביעה בידיה השמאלית על ידה הימנית שעוד חיבקה את גבו
של רידל. היא אחזה בשרביטה. רידל וצ'ו הביטו בה בהלם. "איך-"
"שתק!" צעקה ג'יני. רידל צנח על האדמה. צ'ו הושיטה את ידה
לכיסה, אך ג'יני כבר הקדימה אותה. עוד צעקת "שתק!" פילחה את
האוויר, וצ'ו צנחה לצדו של רידל. ג'יני נשפה על שרביטה,
והחזירה אותו לכיסה בחיוך.
"עצה, דראקו'ש, בפעם הבאה שאתה מנסה להעמיד פנים שאתה הארי,
תבקש ממנו שהוא ילמד אותך איך הוא מתנשק," אמרה ג'יני ופסעה
מעל לגופות מחוסרות ההכרה המונחות על הרצפה. ג'יני המשיכה ללכת
עד שהגיעה לעוד דלת. היא פתחה אותה.
הארי ישב על מזרן ובהה באוויר, והרמיוני קראה בספר העבה. הארי
סובב אליה את ראשו, וחיוך עלה על פניו. "ג'יני?"
הרמיוני הרימה את ראשה. "מה-"
הארי קם ורץ לכיוונה. "ג'יני!" הוא חיבק אותה והרים אותה
באוויר, כשהיא צוחקת בהתרגשות. הוא הוריד אותה אל הרצפה והם
התנשקו באהבה. ג'יני התמסרה לנשיקה שלו, שהייתה אמיתית מתמיד,
ונראתה לה פשוט מושלמת.
הרמיוני כבר עמדה לידם. "ג'יני!" היא אמרה. "הגעת!" הן התחבקו
בעליזות.
"רגע, איפה רון?" שאלה הרמיוני בדאגה. "הוא בסדר?"
"אני חושבת שכן. הוא רק מחוסר הכרה, כמה מערות מפה."
"אז בואו כבר!" אמרה הרמיוני ומשכה אותם מבעד לדלת. היא נעצרה
כשהבחינה בגופותיהם של רידל וצ'ו.
"הם-?" היא הביטה על ג'יני.
"משותקים," השלימה ג'יני.
"רגע, את עשית את זה, ג'יני?" הארי הביט בה בפליאה.
ג'יני הנהנה בצניעות.
הארי חיבק אותה. "את פשוט נפלאה! אני אוהב אותך!"
ג'יני צחקה. "רק שיתקתי אותם, זה כל הסיפור..."
"ג'יני, את יודעת איזה קוסמים חזקים הם!" הרמיוני הצטרפה
להארי. "את צריכה להיות חזקה כמוהם כדי להצליח לשתק אותם
ככה!"
ג'יני הסמיקה. "טוב, אולי בגלל שאני צאצאית של גריפינדור או
משהו..."
"צאצאית של גריפינדור?" הארי פער את עיניו.
"לא משנה, אחרי זה," אמרה ג'יני והובילה אותם למערות הבאות.
כעבור מספר דקות הם הגיעו לרון, שהיה עוד מעולף. הרמיוני רכנה
לידו. "רון, רון, אתה שומע אותי?"
רון הזיז את עפעפיו.
"רון! תתעורר!" הרמיוני נשקה לו על פיו.
רון פקח את עיניו באיטיות. "מה... הרמיוני!" הוא הרים את ראשו
והם התנשקו בלהט. רון כל כך התגעגע למגע שפתיה, וכך גם הרמיוני
התגעגעה למגע שפתיו. "אני אוהב אותך..." הוא לחש.
"ואני אוהבת אותך," אמרה הרמיוני ברכות. "אבל כדאי שנזוז לפה
לפני שיגיעו אוכלי-מוות!" היא עזרה לרון לקום, וארבעתם רצו
ויצאו מהמערה. הם טיפסו במעלה הסולם, ועיניהם של הארי והרמיוני
סונוורו על ידי אור השמש. הם כיסו את עיניהם בידיהם בכאב.
"הארי!" קרא סיריוס שישב והמתין לשובם יחד עם דמבלדור. הארי
פקח את עיניו וחייך. "סיריוס!" הם התחבקו. "אתה לא יודע כמה
דאגתי לך... העיקר שאתה בסדר," אמר סיריוס בשמחה.
"כן, אני בסדר," אמר הארי. "אבל רידל וצ'ו לא ממש. כדאי שתשלחו
כמה הילאים לאסוף אותם, הם מחוסרי הכרה באחת המערות שם."
סיריוס הנהן. "הם כבר בדרך," אמר.
"הארי," אמר דמבלדור שכבר הספיק לקבל את פני הרמיוני. הארי לחץ
את ידו, ודמבלדור אסף אותו לחיבוק אבהי. הארי חייך. "אני שמח
שאתם פה."
"ואנחנו שמחים שכולכם בסדר," אמר דמבלדור בחיוך. "קדימה, בואו
נחזור! הגיע הזמן שתמשיכו בחיים הנורמליים."
רון והרמיוני הביטו אחד על השנייה בחיוך. "או ליתר דיוק," אמרה
הרמיוני, "להתחיל בחיים חדשים."
עכשיו שהיה להם אחד את השני, הם היו בטוחים, בטוחים יותר מאי
פעם. הם סוף סוף יכלו להתחיל בחיי הנישואין. החיים האמיתיים
מתחילים.


פרק 7- החזרה הביתה

מספר דקות מאוחר יותר הארי, רון, הרמיוני, ג'יני וסיריוס כבר
הגיעו לביתם של הארי וסיריוס.
דמבלדור נשאר במקום כדי לעזור להילאים שהגיעו במהרה.
"אני חושב שכדאי שתלכו כולכם לבית חולים," אמר להם סיריוס.
"צריך לוודא שאתם בסדר."
"בסדר, אבל קודם אנחנו רוצים להחליף חוויות," אמר הארי
בהסכמה.
סיריוס חייך. "כמובן. אני צריך ללכת, אני אחזור עוד כמה
שעות."
הארי הנהן, אך רון הביט בו בחשדנות. "לאן אתה צריך ללכת?"
"לא משהו שצריך להדאיג אתכם," אמר סיריוס. "תנוחו, ואני אסביר
הכול כשאחזור." הוא יצא מהבית.
"אל תגיד לי שאתה עדיין חושד בו," גיחך הארי כשראה את מבטו
החשדני של רון. הוא וג'יני התיישבו על ספה אחת, ורון והרמיוני
התיישבו על הספה השנייה.
"אני מצטער, אבל קשה לי שלא לחשוד בו. אני יודע שהוא הסנדק
שלך, אבל למה הוא נעלם כל שניה?" אמר רון בהתנצלות.
הארי הניד בראשו. "עזוב, אני בטוח שיש סיבה הגיונית."
בשעה הקרובה הארבעה שיתפו אחד את השני בכל קורותיהם מאז חטיפתה
של הרמיוני, כשכל היתר מגיבים בהתאם.
"עכביש ענק גרם לך לאבד את ההכרה?" קראה הרמיוני בהתפעלות.
רון הנהן והצטמרר מהזיכרון. "זה היה ממש מפחיד. ממש מפחיד."
"ואו, אני כל כך גאה בך!" היא נשקה על לחיו. "התגברת על הפחד
הכי גדול שלך במטרה להציל אותנו!"
"רק על זה יכולתי לחשוב," רון הסמיק.
הרמיוני השעינה את ראשה על כתפו והתמכרה לנוחות שבמעשה. "אני
יודעת."
כעת הגיע תורה של ג'יני לספר על קורותיה אחרי שרון התעלף. היא
סיפרה בקול רועד על המערה שבה הופיעו כל הדמויות בחייה. שלושת
האחרים הביטו בה בהלם ושקט מופתי לאורך כל הסיפור.
"ג'יני, את יודעת שלא הייתי אומר לך את זה בחיים!" קרא רון.
"וגם האחרים לא!"
"אני יודעת," אמרה ג'יני. "אבל זה היה די מבהיל ומלחיץ."
"את יודעת איזה אומץ נדרש כדי לעבור את זה? את יודעת איזה כוח
צריך בשביל לעמוד מול כל אוהביך שאומרים דברים כה נוראיים? את
עשית את זה, ג'יני, את התגברת עליהם והצלחת להביס את הפחד,"
שרקה הרמיוני בהתפעלות.
ג'יני חייכה והאדימה. "לא הייתה לי ברירה אחרת." כולם פסחו
בדבריהם על הנשיקה של הארי והרמיוני, אך ג'יני הרגישה שהיא לא
יכולה לשאת זאת יותר. "אתם התנשקתם!" היא קראה פתאום.
הרמיוני הרימה את ראשה בהפתעה והביטה על הארי שהביט בה במבט
מבוהל, בדיוק כמוה.
"אתם... יודעים?" הרמיוני שאלה בזהירות.
רון הרצין. "אז זה היה אמיתי, אה? זאת לא הייתה עוד תרמית של
רידל?"
הרמיוני והארי שתקו. לא היה להם מושג מה להגיד. הם תכננו כבר
את הכל בראש, אך לפתע הם נותרו חסרי מילים.
"זה היה חסר משמעות," אמר הארי, והרמיוני הנהנה בהסכמה. "זה
היה בהשפעת המערה הזאת."
רון עיווה את פניו בכאב וקם מהספה. הרמיוני תפסה את ידו והביטה
בו בתחינה. "רון, אני מצטערת."
רון ניער את ידו בגועל. "אני לא יכול אפילו להביט בך עכשיו.
אני הולך לבית שלי להגיד שהכל בסדר. את באה, ג'יני?"
ג'יני הנהנה. דמעות זלגו מעיניה, והיא קמה מהספה.
"ג'יני!" קרא אחריה הארי. "זה באמת לא היה בכוונה! אני אוהב
אותך!" הוא ניסה שוב את מזלו.
"זה מה שאמרת מקודם," אמרה ג'יני בעצב. "נראה לי שזה רק מילים
בשבילך, ולא יותר מזה." היא ואחיה צעדו אל תוך האח, השליכו
אבקת פלו, ונעלמו.
דממה השתררה בחדר והופרה רק על ידי יבבותיה החלושות של
הרמיוני.
"הארי, מה נעשה?" היא בכתה.
"אני לא יודע," מלמל הארי. "אני עולה לחדר שלי."
"בסדר. אני הולכת לבית של ההורים שלי."
"טוב. נתראה מאוחר יותר." הארי עלה לחדרו.
"ביי,"לחשה הרמיוני והתעתקה לבית הוריה.

דמבלדור ושלושה הילאים נוספים עמדו ליד פתח המערה במשך כשעה
וניסו לשבור את הקסם שמנע מכל מי שלא היה צאצא של אחד ממייסדי
הוגוורטס להיכנס.
התברר, כפי שהרמיוני קראה בספר, שהם היו גם ממייסדי בית הכלא,
והם היו היחידים, פרט לסוהרים, שיכלו להיכנס ולצאת בכל זמן
נתון.
"אני חושב שהפעם הצלחנו," אמר דמבלדור בעייפות.
אחד ההילאים ניסה לתפוס את הסולם, והצליח. הוא החל לרדת בו,
ולא הפסיק עד שרגליו נגעו בקרקע.
דמבלדור ירד אחריו כשחיוך של ניצחון על פניו. "סוף סוף. עכשיו,
לפי הרישומים זו הדרך היחידה להיכנס או לצאת מהמקום הזה, אז
רידל וצ'אנג צריכים עוד להיות פה."
הם עברו דרך המערות שהמעברים בהם עוד היו פתוחים, עד שהגיעו
למערה עליה סיפרה ג'יני. היא הייתה ריקה מאיש.
"לעזאזל, איך הם יצאו?" קרא אחד ההילאים בכעס.
"שקט, רוברט," אמר דמבלדור. "אני חושב שהם עוד פה," הוסיף
בלחישה.
"הם לא," סיריוס הופיע מאחוריהם. הם הסתובבו בהפתעה. "סיריוס,
מה-"
"הם יצאו," אמר סיריוס בשלווה. "ואני יודע איפה הם."
עיניו של דמבלדור נצצו. "תוביל אותנו אליהם."
"אה, פרופסור דמבלדור," אמר רוברט בזהירות. "אני יכול לדבר אתך
לרגע, בצד?"
דמבלדור הנהן והם התרחקו מן השאר. "אתה בטוח שאפשר לבטוח בו?"
שאל רוברט. "אתה יודע, הוא בכל זאת אסיר לשעבר באזקבאן."
"שנמצא חף מפשע, רוברט," הזכיר לו דמבלדור. "אני מכיר אותו,
והוא בן אדם טוב."
רוברט משך בכתפיו. "טוב, אתה הקובע."
"אז לאן אנחנו הולכים?" דמבלדור חזר אל סיריוס.
"אל משרד הקסמים," השיב סיריוס.

"הרמיוני!" נשמעה צעקה בבית משפחת גריינג'ר.
אימה של הרמיוני רצה אליה בהתרגשות וחיבקה אותה באהבה. הרמיוני
נזכרה לפתע כמה היא התגעגעה לחיבוקה החם של אימה. "היי, אימא.
אני בבית."
אימה הזילה דמעות של התרגשות. "כן, את בבית, סוף סוף. את לא
יודעת כמה דאגתי לך מהרגע שרון סיפר לי מה קרה. אגב, איפה
הוא?" היא הרפתה מחיבוקה והביטה בה בשאלה.
"אה, רבנו, אפשר לומר. סיפור ארוך." הרמיוני חייכה בהתנצלות.
אימה חייכה בהבנה. "אני מקווה שזה לא משהו חמור מדי. את רוצה
כוס תה? או אולי את רעבה? הכנתי בדיוק עוגה ללא-סוכר."
הרמיוני חיבקה שוב את אימה המופתעת. היא לא הבינה כמה המילים
הללו גרמו לה להרגיש בבית. בעיקר עכשיו, כשהיא הרגישה בודדה
מתמיד. "אני אשמח לפרוסת עוגה," אמרה.
אימה חייכה. "יופי. בואי למטבח, אני רוצה שנשב ושתספרי לי
הכל."
לא עבר זמן עד שקולה של הרמיוני החל לרעוד ודמעות שבו והציפו
את עיניה. אימה ישבה לידה וליטפה את שיערה. שני כוסות תה
שתויים למחצה עמדו על השולחן, וגם צלחת גדולה שנותרו בה כעת רק
פירורים.
"הוא באמת כועס עלי, אימא. הוא יותר מכועס, הוא- פגוע. למה הוא
לוקח את זה כל כך קשה?" הרמיוני מיררה בבכי.
"למען האמת, אי אפשר להאשים אותו," אמרה לה אימה. "את התנשקת
עם החבר הכי טוב שלו. זה לא משהו שסולחים עליו בהינף יד."
"אבל זאת לא הייתה אשמתנו!" קראה הרמיוני בתסכול. "זאת הייתה
המערה הזאת!"
"את בטוחה?" שאלה אימה בחוכמה. "או שאולי זה רק תירוץ?"
למראה מבטה המבולבל של הרמיוני, היא מיהרה להסביר את עצמה. "את
הרגשת פעם משהו כלפי הארי, וכנראה גם הוא כלפיך. הרגשות האלו
הודחקו, אך לא נעלמו לחלוטין. אולי זה רק לטובה שזה קרה בשלב
כל כך מוקדם של הנישואין שלכם, כי כך תוכלו לתקן את הבעיה
במהירות."
"אבל אני אוהבת את רון!" מחתה הרמיוני בבכי.
"לא אמרתי שאת לא אוהבת אותו. רון הוא האהבה הרצינית הראשונה
שלך, ואני מקווה שגם האחרונה. אולי בתוכך את יודעת שלעולם לא
תהיי עם גבר אחר, והמחשבה מפחידה אותך," היא הושיטה לה טישו.
"אם את רוצה להתגבר על הבעיה, את חייבת לספר לרון. ברגע
שהתחתנתם הבעיות שלכם הפכו לבעיות משותפות."
הרמיוני ניגבה את דמעותיה וניסתה לחייך. "אוף, אימא, מה הייתי
עושה בלעדיך?"
אימה צחקה. "בשביל זה אני פה. ועכשיו אני מציעה שתלכי להשלים
עם בעלך. אני כבר אספר לאביך שחזרת."
הרמיוני הנהנה. "תודה, אימא. אה, אני קודם רוצה לעלות לחדר
שלי, אני כבר חוזרת."
היא קמה מהשולחן ועלתה לחדרה. כמה דקות מאוחר יותר היא ירדה עם
חיוך מסתורי על פניה. היא נפרדה מאימה והתעתקה אל פתח
'המחילה'. היא הביטה על הבית הגבוה והמשונה, נשמה עמוק, ונקשה
על הדלת. הדלת נפתחה, ורון עמד מאחוריה. בהתחלה מבטו היה רציני
וכעוס, והרמיוני נבהלה. "רון, אני מצט-"
רון לא הניח לה לסיים את המשפט. הוא צעד קדימה כשחיוך עולה על
פניו, לקח אותה בזרועותיו ונישק אותה. הרמיוני הייתה מופתעת
בהתחלה, אך התמכרה לתחושה המתוקה. היא אהבה אותו כל כך, וכעת,
כשהם עמדו בפתח הבית והתנשקו כאילו הם לא התנשקו כבר שנים, היא
הייתה מאושרת מתמיד.
שפתיו של רון עזבו את שפתיה והיא נותרה חסרת נשימה. "אז, אנחנו
בסדר," שאלה כשהצליחה להסדיר בחזרה את נשימתה.
"אני מניח שכן," אמר רון שעוד התנשף. "יש לנו עוד כמה עניינים
לדבר עליהם, אבל..." הוא חייך. "בואי, תיכנסי. כולם כבר מתים
לראות אותך."
הוא נטל את ידה, ויחד הם נכנסו אל הבית.

הארי התהפך במיטתו שוב ושוב. בשלב כלשהו הוא ויתר, והבין שהוא
לא יירדם. הדוויג הזקנה טיפסה על רגליו ושרקה בקולי קולות.
"אני יודע," אמר הארי. הוא קם מהמיטה והביט במראה. שערו היה
פרוע מתמיד, ועיניו היו נפוחות ואדומות. "אז שאני אלך לדבר
אתם?" הוא שאל, ספק את הדוויג, ספק את עצמו.
"אבל מה אני אגיד להם?" הוא המשיך. הדוויג הביטה בו כאילו היא
חושבת, 'הוא באמת מצפה לתשובה?"
הארי הביט בהדוויג. "לאן התדרדרתי, אני מבקש עצות מתנשמת! אל
תיקחי את זה אישית," הוסיף כשהדוויג הביטה בו בבוז. הוא שטף את
פניו וירד אל הסלון. סיריוס עוד לא שב הביתה.
הוא התעתק אל 'המחילה'. מולי וויזלי פתחה לו את הדלת. "הארי!
כמה טוב לראות אותך בריא ושלם! אני חייבת להודות שמאוד דאגתי
כששמעתי שאתה והרמיוני נחטפתם."
הארי חייך. "כן, זאת לא הייתה חוויה שהייתי רוצה לחזור עליה
שוב. ג'יני ורון בבית?"
מולי הציצה פנימה ושוב פנתה אליו. "אה, אני חושבת שהם קצת
כועסים עליך. לא הצלחתי לדובב אותם, אבל אני בטוחה שלא עשית
משהו כל כך נוראי. נכון?"
הארי לא יכל לשקר לה. היא הייתה כמו אימא בשבילו. "אה, זה
דווקא די נורא. אבל בשביל זה אני פה. אפשר להיכנס?"
מולי פינתה לו את הדרך. "הם נמצאים בחדר של רון. אני מקווה
שלפחות אתה תצליח להרגיע אותם. בהצלחה!"
הארי הודה לה ועלה במעלה המדרגות. הוא שמח כשלא פגש בדרך בני
וויזלי נוספים, מפני שלא היה בו הכוח הנפשי להסביר מה קרה. הוא
עלה חמש קומות עד שהגיע לחדרו המוכר של רון. הוא דפק על הדלת.
"מי זה?" שמע את קולו של רון.
"הארי," אמר, ולא פיתח תקווה רבה לקבל הזמנה להיכנס.
"לך מפה," תשובתו של רון לא הפתיעה אותו במיוחד.
"בבקשה, אני חייב לדבר אתך," ניסה הארי.
"הוא אמר שתלך!" הוא שמע את קולה של ג'יני.
"ג'יני, תני לי הזדמנות, זה כל מה שאני מבקש," התחנן הארי.
נשמעו התלחשויות, ואז הדלת נפתחה. רון הביט בו באדישות, וחזר
להתיישב על מיטתו. ג'יני ישבה על כיסא ליד המיטה, והכריחה את
עצמה שלא להביט בו.
הארי נכנס לחדר, אך נשאר לעמוד ליד הדלת. "מה שלומכם?" הוא
ניסה לפתוח בשיחה, אך כשראה ששיחה לא תצא לו מזה, הוא החליט
לגשת לעניין. "הייתי מאוהב בהרמיוני בשנים הראשונות שלנו
בהוגוורטס," אמר בנשימה אחת.
רון וג'יני הביטו בו בהפתעה. "הארי, אתה נמצא כבר עכשיו נמוך
מאוד ברשימה שלנו," אמר רון. "אל תנסה לרדת עוד יותר."
"רגע, תקשיב לי עד הסוף," הארי נשען על הקיר. "הייתי מאוהב
בהרמיוני, ומסתבר שזה היה הדדי. ברגע שגיליתי שגם אתה אוהב
אותה, החלטתי להדחיק את הרגשות האלה. למקרה ששכחת, גם הרמיוני
החכימה בשנה הרביעית והבינה שאותך היא בעצם אוהבת. המערה
שהיינו בה, היא דחקה בנו להוציא את כל הרגשות שהיו טמונים עמוק
בתוך הלב. רגשות ששכחנו מזמן, רגשות ישנים."
ג'יני ורון הביטו בו כעת בסקרנות, והארי לקח כיסא והתיישב
עליו. "אני מודה, כנראה שנותרה בי שארית ממה שהרגשתי כלפי
הרמיוני. אבל זה לא שביב ממה שהיא מרגישה כלפיך, רון, או ממה
שאני מרגיש כלפיך, ג'יני."
ג'יני הביטה בו בחשדנות. "אתה אמרת לי שאתה אוהב אותי," אמרה.
"והתכוונתי לכל מילה," אמר הארי בכנות.
"איך אני יכולה לדעת את זה?" קראה ג'יני בתסכול. "הסיבה היחידה
שבגללה אנחנו ביחד היא שצ'ו זרקה אותך לפני כמה חודשים. לבך
היה צריך להישבר כדי שתבחין בקיומי!" הכאב של כל השנים
האחרונות שב והציף אותה. "אני ביליתי חמש שנים באהבה חד-סטרית
וחסרת-סיכוי כלפיך! אם צ'ו לא הייתה עוזבת אותך, אולי הייתי
ממשיכה ככה חמש שנים נוספות!"
הארי הבין סוף סוף. "תראי, ג'יני, אני מודה ששמתי לב אליך רק
אחרי שצ'ו זרקה אותי-"
"אוף, למה אתה עושה לי את זה?" קראה ג'יני בכאב.
"אבל כשראיתי אותך באותו יום," הארי המשיך," כשניחמת אותי,
כשהתנשקנו... אז הבנתי הכל. פתאום הכול היה ברור. פתאום הכול
היה נכון. בפעם הראשונה בחיי הייתי מאוהב. חשבתי שמה שחשתי
כלפי צ'ו היה אהבה, אבל זה לא. זאת הייתה הידלקות, ולא יותר
מזה. אתך זה היה אמיתי."
ג'יני הביטה בו בעיניים דומעות, אך הן כבר לא דמעו מבכי, אלא
מהתרגשות. רון צפה בהם כאילו צפה בסרט קולנוע. כעסו החל
להתרכך.
הארי הזיז את הכיסא שלו קדימה עד שהוא עמד מול כיסאה של ג'יני.
הוא אחז בידיה והביט אל תוך עיניה. "אתך הכול היה הגיוני
פתאום. פתאום היה הגיון בשמש שזורחת, או בציפורים שמצייצות, או
בפיבס שמשליך בלוני מים על תלמידים תמימים." ג'יני צחקה
בהתרגשות, והארי המשיך. "אני יודע שלקח לי הרבה זמן לקלוט את
זה, אבל כנראה שהייתי טיפש. אני עדיין טיפש, אבל פחות. יש לי
מספיק שכל כדי להבין שאני אוהב אותך."
"ואני אוהבת אותך," אמרה ג'יני ברעד. שניהם רכנו קדימה,
והתנשקו. ג'יני זכרה את נשיקתם כמה שעות קודם, שנראתה לה
מושלמת, והיא הבינה שטעתה. זו הייתה הנשיקה המושלמת.
רון לא הצליח שלא לחייך. "אוף, אתם כל כך חמודים!" הוא קרא.
הם הרפו אחד מהשני והביטו על רון בחיוך. "אני יודעת," אמרה
ג'יני והחטיפה מבט לכיוונו של הארי.
רון קם מהמיטה וניגש אל החלון. הוא נשען על אדן החלון והביט
החוצה.
"אז מה אתה הולך לעשות עם הרמיוני?" שאל הארי.
רון משך בכתפיו. "אני לא יודע, עוד לא החלטתי. אוי, כנראה שאני
אצטרך להחליט מהר, כי היא הרגע התעתקה לפה." הוא יצא בריצה
מהחדר.
"הארי, שכחתי להגיד לך," נזכרה פתאום ג'יני. "אתה יודע איך
הבנתי שרידל הוא לא אתה?"
"איך?"
"הנשיקה," אמרה ג'יני. "היא הייתה קרה וחסרת רגש, ובכלל לא
התאימה לך. הוא דמה לך בכל, חוץ מהנשיקה."
הארי חייך. "באמת? מזל שאני יודע לנשק..."
ג'יני צחקה. "זה באמת מזל."
כחמש דקות מאוחר יותר רון נכנס בחזרה לחדר. מבט נרגש היה על
פניו. "השלמנו! בואו למטה, הרמיוני שם עם כל המשפחה."
הארי נשם לרווחה. הכל הסתדר לטובה. מעכשיו הכול יחזור להיות
כרגיל.

סיריוס, דמבלדור ושלושת ההילאים עמדו מחוץ למשרדו של קורנליוס
פאדג'.
"אתה בטוח בזה? אני לא מרגיש בנוח לפרוץ פתאום למשרדו של שר
הקסמים," אמר ג'ון, אחד ההילאים.
"סמוך עלי, הם שם," אמר סיריוס בביטחון.
"טוב, אז בספירה לאחור," אמר דמבלדור. "שלוש... שתיים...
אחת..."
הם לא הספיקו לפתוח את הדלת, כי היא כבר נפתחה לרווחה. פאדג'
ישב שם מאחורי שולחנו, כמו תמיד, כשמשני צדדיו עומדים רידל
וצ'ו, שרביטיהם מכוונים אליהם. פאדג' חייך. "חיכינו לכם."
"אדוני השר, אז זה נכון?" קרא רוברט. דמבלדור וסיריוס לא נראו
כלל מופתעים.
"היכנע! אין לכם סיכוי!" קרא קמרון, ההילאי השלישי. "אנחנו
חמישה, ואתם רק שלושה!"
"טעות בידך, מר שיין," תיקן אותו פאדג'. "אנחנו שישה, ואתם
ארבעה."
מאחורי ארון הספרים הגדול צצו פתאום קראב וגויל, שרביטיהם
בידיהם.
"אז אנחנו שווים," אמר קמרון.
פאדג' צחק. "מר בלק, אתה מוזמן להצטרף."
סיריוס חצה את החדר למול עיניהם המופתעות והכועסות של ההילאים
ונעמד בין גויל לרידל.
"ידעתי שאסור היה לבטוח בך!" קרא רוברט.
"אני מציע שתיכנעו כבר עכשיו," אמר פאדג'. "אתם יודעים שזה קרב
אבוד."
דמבלדור הביט בסיריוס, וזה הנהן.
ההילאים ודמבלדור הנמיכו את שרביטיהם בעלבון.
פאדג' קם מכיסאו. "יופי. קראב, גויל, טפלו בהם. אני מקווה
שיותר לא יהיו שום הפרעות, ואז סוף סוף אדון האופל יקום!"
"אדון האופל יקום!" חזרו אחריו האחרים, ולא הבחינו במעשיו של
סיריוס. שרביטו היה מכוון כעת לגבו של רידל. רידל הביט עליו
בתדהמה. "מה אתה-"
"תזוזה אחת ורידל חוטף את זה!" צעק סיריוס.
פאדג' הסתובב אליו. "לא, אל תגיד לי ש... בטחתי בך!"
"וכולנו בטחנו בך, אדוני השר," סיריוס אמר את המילים האחרונות
בזלזול מופגן. "ועכשיו, זרקו את השרביטים לרצפה!" בעלבון גדול
יותר מההילאים, רידל, צ'ו, קראב וגויל שמטו את שרביטיהם.
דמבלדור שרק ועשרות הילאים נכנסו לחדר בסערה ותפסו אותם. הם
הובילו אותם החוצה, בעוד רידל מסנן. "עוד לא נפטרתם ממני."
דמבלדור חייך ולחץ את ידו של סיריוס. "עבודה טובה, סיריוס."
"תודה, אלבוס," סיריוס חייך בחזרה.
"אני אדאג שתתוגמל על כך. ועכשיו, אני מציע שתחזור לבן שלך
שמחכה לך. אני מצפה שתמצא אותו אצל משפחת וויזלי," אמר דמבלדור
בקריצה.
"תודה," אמר שוב סיריוס. "אז מי יהיה עכשיו שר הקסמים?"
"אני לא יודע," אמר דמבלדור.
"מה אתך?" שאל קוסם זקן בעל גלימה סגולה, שסיריוס זיהה כאחד
מבכירי משרד הקסמים. "אולי אתה רוצה את התפקיד?"
דמבלדור חייך. "לא, תודה. אני מעדיף להמשיך בניהול הוגוורטס.
אבל שיהיה לכם בהצלחה במציאת שר חדש!"
"אה, טוב," אמר הקוסם הזקן באכזבה. סיריוס נפרד מהם לשלום
והתעתק.

בבית משפחת וויזלי הייתה חגיגה גדולה, שכוכביה היו הארי,
הרמיוני, רון וג'יני. כל הנוכחים דיברו וצחקו בקול, ומוזיקה
חזקה הדהדה ברחבי הבית. רון שמח שאין להם שכנים, כי הם בטח היו
סובלים מאוד. כל משפחתו הייתה שם, אפילו צ'ארלי וביל הגיעו
במיוחד.
ריחות תבשיליה המצוינים של מולי הציפו את כל הבית, והחוגגים,
שאליהם הצטרף סיריוס, החלו לאכול בתאבון רב.
בתום הארוחה הרמיוני לחשה לרון באוזן. "אני צריכה לדבר אתך
בפרטיות."
רון הנהן והם עלו אל חדרו, וסגרו אחריהם את הדלת.
"אני חושבת שכדאי שתשב," אמרה הרמיוני. רון משך בכתפיו והתיישב
על מיטתו. "אז מה קורה?" שאל.
הרמיוני התיישבה לידו. "עם כל ההתרגשות הזאת לא דיברנו בכלל על
ההריון שלי."
"אה, נכון," נזכר רון. הוא הצליח לשכוח מזה בכל מאורעות היום
האחרון. "אז את מתכוונת- את יודעת?"
"ממש לא," אמרה הרמיוני. "אין סיכוי שאני אעשה הפלה."
"אה," אמר רון באכזבה בלתי מוסתרת. "אני מבין."
"אבל זה לא הכול," הרמיוני חייכה את חיוכה המסתורי.
רון הבין לפתע, או לפחות חשב שהוא מבין. "רגע, את לא בהריון?"
"לא, אני בהריון," אמרה.
"אז-?"
"בזמן שהייתי בבית שלי, החלטתי לבדוק משהו בספרים שלי." זה לא
הפתיע את רון. "הידעת, רון, שקסם ה'פרוטקט' לא יעיל במאת
האחוזים?"
רון בהה בה. "מה? מה את אומרת?"
חיוכה של הרמיוני גדל. היא נהנתה למתוח אותו. "אז מצאתי בספר
אחד קסם אבהות. עשיתי כמו בספר- כיוונתי את השרביט על הבטן
שלי, אמרתי כמה מילים, ואז עזבתי את השרביט. הוא ריחף באוויר
וכתב את השם של אב התינוק שלי."
רון כבר לא עמד במתח, למרות שההמשך היה כבר ברור. "ו-?" אמר
בקוצר רוח.
"והוא כתב את השם שלך," סיימה הרמיוני.
שקט השתרר לכמה רגעים, וחיוכה של הרמיוני נעלם. הוא לא קיבל את
זה כמו שציפתה.
"אז... אני האב?" רון רצה להיות בטוח שהוא מבין.
הרמיוני הנהנה. "כן, רידל לא הצליח להכניס אותי להריון בגלל
שבאותו זמן כבר הייתי בהריון ממך."
רון קם מהמיטה והחל להתהלך בחדר. הרמיוני הביטה בו בעצבנות.
אלה היו השניות הארוכות ביותר בחייה. היא קמה גם היא מהמיטה.
"אז, מה אתה אומר?" שאלה בחשש.
רון נעצר כשגבו אליה. "אני עומד להיות אבא?" שאל.
"כן."
רון הסתובב אליה, חיוך פרוש על פניה. "אני עומד להיות אבא!"
צעק.
הרמיוני חייה בהקלה, ולפני שהבינה מה קורה רון כבר חיבק אותה
בזרועותיו והרים אותה באוויר, בעוד היא צוחקת בהתרגשות. הוא
הסתובב יחד איתה והנמיך אותה בחזרה אל הרצפה. "אני אוהב אותך,"
אמר. הם התנשקו.
"מה ההמולה?" כל נוכחי הבית עמדו בפתח החדר, כשבראשם הארי
וג'יני.
רון והרמיוני הביטו אליהם בחיוך. "עומד להיות לנו ילד," אמר
רון.
"רגע, את לא-" החל הארי להגיד בתימהון, ואז הבין.
ג'יני צרחה. "מזל טוב!" היא רצה וחיבקה את שניהם בשמחה. מיד
אחריה כולם נהגו כמוה. רון והרמיוני יצאו מסוחררים מכמות
החיבוקים שהונחתו עליהם.
"אני אהיה סבתא," בכתה מולי בהתרגשות, וארתור חיבק אותה. "זה
מילא, אבל אני הולך להיות סבא!" אמר.
אילו מישהו היה עובר באותו רגע ליד החדר והיה רואה אותם, הוא
בטח היה תוהה, 'איזו חבורה מוזרה! הם בטח זכו בלוטו או משהו.'
אך מה שהתרחש שם היה יותר גדול מזכייה בלוטו. זה היה ניצחון
הטוב על הרע.


למחרת בבוקר הרמיוני התעוררה בזרועותיו של רון. הוא כבר היה
ער, והוא נראה מהורהר.
"בוקר טוב," הוא חייך.
"בוקר טוב," היא חייכה בחזרה. "על מה אתה חושב?"
"הנבואה של פיראנו," השיב רון. "היא לא התגשמה בסוף. כל מה
שהניע את רידל הייתה הנבואה הזאת, והיא בכלל לא הייתה נכונה.
איזה מזל..."
"היא דווקא הייתה נכונה," ציינה הרמיוני בפיהוק.
"אבל היא כתבה שתלדי את תינוק האופל," הזכיר לה רון.
הרמיוני הנהנה. "נכון, אבל היא גם כתבה שהיחיד שיוכל להביס
אותו יהיה צאצאו של גריפינדור. אתה אכן הבסת אותו- או ליתר
דיוק מנעת ממנו להיווצר... "
רון צחק. "את צודקת, כמו תמיד." הוא נישק אותה על שפתיה ועיווה
את פניו. "אני חושב שכדאי שתצחצחי את השיניים."
הרמיוני צחקה. "כן, גם אתה."
הם קמו מהמיטה ונכנסו אל חדר האמבטיה, שהיה פנוי, לשמחתם. "אז
מה עושים היום?" שאלה הרמיוני בזמן שרון שטף את פניו.
"מגבת," אמר רון, והרמיוני הושיטה לו מגבת נקייה. הוא ניגב את
פניו. "חשבתי שנלך היום לחפש לנו בית."
הרמיוני חייכה. "הגיע הזמן, אה? חשבתי שנעשה את זה ישר אחרי
ירח הדבש..." היא תפסה מברשת והחלה להבריש את שיערה.
רון הביט עליה בחיוך. "כן, העניינים לא ממש הסתדרו כמו
שחשבנו."
"צאו משם!" הם שמעו את קולה של ג'יני מבעד לדלת הסגורה. "אני
חייבת לשירותים!"
"עוד רגע!" קרא רון. "הרמיוני," הוא פנה אליה, "אני כל כך שמח
שאת פה, בריאה ושלמה. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך."
הרמיוני הפסיקה להבריש את שיערה וכרכה את זרועותיה סביב
צווארו. "אל תחשוב על זה, רון, הכל מאחורינו. מה שחשוב זה
ששנינו פה, עכשיו, ביחד."
הם התנשקו. "ועכשיו נראה לי שכדאי שנעוף מפה, כי אחותך בטח כבר
די עצבנית," אמרה הרמיוני. הם יצאו מהאמבטיה, חייכו אל ג'יני,
וחזרו אל חדרו של רון.

לפנות בוקר, כשהחוגגים ב'מחילה' החלו להתעייף, הארי וסיריוס
חזרו לביתם, מותשים. הם טיפסו במדרגות בעייפות, וכשהגיעו למעלה
כל אחד פנה לדרכו. "לילה טוב, הארי," אמר סיריוס.
"חכה רגע, סיריוס," אמר הארי. סיריוס הסתובב. "לא הייתה לי
הזדמנות לדבר אתך," אמר הארי. "איך הלך עם פאדג'?"
"תפסנו אותו," חייך סיריוס בתחושת ניצחון. "הוא יוכנס לאזקבאן
על שיתוף פעולה עם אוכלי-המוות."
"באמת? אז אני יכול סוף סוף לספר לאחרים?" שאל הארי בהקלה.
"רון כבר בטוח שהצטרפת לצד האפל."
"כן, אתה יכול לספר," אמר סיריוס. "או שאתה יכול למתוח אותו
עוד קצת," הוא קרץ לעברו. "לילה טוב."
הארי צחק. "לילה טוב." הם פנו לכיוונים מנוגדים, וכל אחד נכנס
לחדרו וסגר אחריו את הדלת.

הארי התעורר בצהרים המוקדמים כשסיריוס עוד ישן שנת ישרים. הוא
ירד בשקט במדרגות ונכנס אל המטבח, שם הכין לו ארוחת בוקר. הוא
פתח את דלת הכניסה, הרים את עיתון 'הנביא היומי', התיישב ליד
שולחן האוכל והחל לקרוא בו.
הוא עבר על הכותרות, עד שעיניו נפגשו בכותרת מסוימת.

הארי פוטר והרמיוני וויזלי נמצאו והוחזרו לבתיהם בשלום.
מכר של פוטר סיפר לכתבתנו, ריטה סקיטר, שהשניים התקרבו במהלך
חטיפתם באופן רומנטי...

הארי הפסיק לקרוא. "ריטה סקיטר, כמובן," אמר בקול. הוא סגר את
העיתון בכעס, ולפתע עיניו נתקלו בכתבה בעמוד הראשון, והוא
הופתע שלא נתקל בה קודם.

שר הקסמים, קורנליוס פאדג', נעצר באשמת שיתוף עם אוכלי-מוות!
צעקה הכותרת. הארי אטם את אוזניו בכאב. "אוף, מאז שהם הכניסו
את הכותרות המדברות, חווית קריאת העיתון הפכה ממש למכאיבה,"
אמר הארי בלבו. הוא החל לקרוא בכתבה.

כתבנו לענייני משרד הקסמים מוסר שהשר פאדג' העביר מידע סודי
לאוכלי-המוות, ועזר לכמה מהם לברוח לאחר שאותרו על ידי
ההילאים.
ההילאי רוברט צ'ייס סיפר אמש לכתבנו: "קיבלנו עזרה מגורמים
שונים, ביניהם אלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר הוגוורטס, שגילו
לנו שכמה מאוכלי-המוות מסתתרים במשרדו של שר הקסמים. כשהגענו
למקום נתקלנו בהתנגדות, אך הצלחנו להתגבר עליה ולהעביר את
פאדג' ואוכלי-המוות למעצר."
ממשרד הקסמים נמסר שעוד לא הוחלט מי יחליף את פאדג' בתפקיד שר
הקסמים. בינתיים סגנו, צ'רלס סרג'נט, יכהן במשרת שר הקסמים
באופן זמני.
"גורמים נוספים..." חשב הארי כשסיים לקרוא את הכתבה. "מה, כאב
להם לכתוב סיריוס בלק?"
הוא הניח את צלחתו הריקה בכיור ושטף אותה, ולאחר מכן התעתק שוב
לבית הוויזלים. ג'יני פתחה לו את הדלת בחיוך. "רק עכשיו
התעוררת?" שאלה.
"כן, לפני כמה דקות," השיב. הוא נישק אותה על שפתיה ונכנס
פנימה. "מה את עושה?"
"מפטפטת עם רון והרמיוני," אמרה ג'יני. "הם עוד כמה דקות
מתכוונים לצאת לחפש בית חדש. בדיוק דיברנו עליך, למעשה."
"עלי?" התפלא הארי. "מה כבר דיברתם עלי?"
"ליתר דיוק, על הסנדק שלך," ג'יני תיקנה את עצמה. "רון טוען
שהוא מתנהג לאחרונה באופן מאוד מחשיד. אני חושבת שרון סתם
פרנואיד."
הארי חייך בממזריות. "באמת, זה מה שהוא אמר?"
ג'יני הביטה בו. "כן. הוא טועה, נכון?"
הארי הנהן. "אבל הוא לא צריך לדעת מזה."
הם נכנסו אל הסלון. רון והרמיוני ישבו מצופפים על הכורסא
ודיברו. הם סובבו אל הארי את ראשיהם וחייכו. "בוקר טוב!"
"בוקר טוב," הארי התיישב על הספה, וג'יני התיישבה לידו. "שמעתי
שריכלתם קצת על סיריוס," אמר, מחייך לעצמו.
"אה, לא בדיוק ריכלנו..." גמגם רון.
"אני יודע מה אתה חושב, רון," אמר הארי, ומיהר להוסיף לפני
שרון פצה את פיו, "ואתה צודק. סיריוס באמת מתנהג קצת מוזר
לאחרונה. אני חושב שכל הזמן שהוא בילה עם קוסמים אפלים מאזקבאן
סוף סוף מתחיל להשפיע עליו."
רון והרמיוני נראו מזועזעים. "ואו, הארי, אני מצטער," אמר רון.
"הלוואי והייתי טועה."
"קראתם ב'הנביא היומי'?" שאל הארי. "הם בטח יתחילו לחפש אחריו
עכשיו. החלטתי להצטרף אליו, לעזור לו להתחבא."
"הארי, אל תעשה את זה! אתה בצד הטוב!" קרא רון בבהלה. הרמיוני
התכוונה להגיד משהו, אך מייד שינתה את דעתה. חיוך עלה על פניה.
"הארי, אתה עובד עלינו?"
הארי נכנע. הוא חייך בשעשוע. "אני עובד על רון, ליתר דיוק."
רון הביט בו בהלם, ואז החמיץ את פניו. "ידעתי שאתה סתם עובד
עלי."
ג'יני, שנשכה את שפתיה כל הזמן על מנת לא לצחוק, הרשתה לעצמה
סוף סוף לפרוץ בצחוק מתגלגל.
רון הביט בה במבט נעלב. "מה? באמת ידעתי!"
הרמיוני נישקה אותו על לחיו. "אני מאמינה לך, מותק."
הארי והרמיוני הצטרפו לצחוקה של ג'יני, וכעבור כמה רגעים של
היעלבות רון חייך והתחיל לצחוק יחד איתם.
"טוב, אז אני תמים..." מלמל רון.
"אבל תמים חמוד," הוסיפה הרמיוני. "קדימה, כדאי שנצא כבר.
מתווך הדירות לא יחכה לנו."
"ביי, בהצלחה!" קראו הארי וג'יני אחריהם. רון והרמיוני נופפו
להם לשלום והתעתקו.
הארי הביט בג'יני. "סוף סוף. רציתי לדבר אתך על משהו?"
"על מה?" היא הביטה בו בסקרנות.
"חשבתי מקודם על משהו. את הולכת לעבור את שנתך השביעית
בהוגוורטס, ואני הולך ללמד שם. אני אהיה המורה שלך."
ג'יני חייכה. "וואלה, לא חשבתי על זה בכלל!"
הארי חייך בחזרה. "כן, גם אני לא. היינו די עסוקים לאחרונה.
אבל את יודעת, אנחנו נצטרך להיזהר. זה אולי לא יהיה כל כך כיף
כמו שזה נראה."
"למה אתה מתכוון?" שאלה ג'יני.
"יהיה אסור לנו להראות יותר מדי גילויי חיבה. כלומר, את
יודעת... במיוחד בשיעורים. אני אצטרך להראות לכולם שאני מתייחס
אליך בדיוק כמו לכל תלמיד אחר, לא פחות ולא יותר."
ג'יני נשענה עליו. "אני מקווה שלא..."
הארי צחק. "את יודעת למה אני מתכוון. זה הולך להיות קצת מוזר.
את תשבי בארוחות בשולחן של גריפינדור, ואני אשב בשולחן המורים.
אני אתן לך ציונים על שיעורי בית ומבחנים, ואני אפילו אוכל
להוריד או להעלות נקודות לבית שלך. זה יהיה ממש... אהה....
מפחיד..."
ג'יני הנהנה. "אתה צודק, אבל אני מניחה שפשוט נצטרך להסתגל. מי
יודע, אולי זה יהיה מסעיר, כזאת יציאה מהשגרה."
הארי ליטף את שיערה. "מסעיר? יציאה מהשגרה? אני חושב שדווקא
מזה היה לנו מספיק לאחרונה."
ג'יני צחקה ועצמה את עיניה. "כן. אבל שוב, מצד שני... מורה
ותלמידה... זה יהיה ממש כמו בספרים."
"אוו, רומן אסור..." הארי נישק אותה על מצחה. "את צודקת, זה
באמת יהיה מרגש."
"אני יודעת שאני צודקת," חייכה ג'יני.
הארי נישק אותה על לחייה. "תמיד ידעתי שאת פשוט גאון."
"אני כמעט פיינשטיין... או איך שקראו לו..."
"איינשטיין," הארי תיקן אותה ונישק אותה על פיה.
היא פקחה לפתע את עיניה. "הארי, אין אף אחד בבית."
הארי לא האמין שהיא אומרת מה שהוא חושב. "נכון."
"וגם לא יהיה אף אחד בשעות הקרובות," היא המשיכה.
הארי הנהן.
"רוצה לעלות למעלה?" ג'יני הביטה בעיניו.
הארי החזיר לה מבט אוהב. "את בטוחה שאת מוכנה?"
ג'יני הנהנה. "יותר מתמיד."
היא נטלה את ידו, ויחד הם עלו במעלה המדרגות.