הסיפור שלי עם ירון התחיל ביום שלישי אחד, כשאני ושותפתי לדירה
ישבנו כמו בכל ערב על הספה הגדולה וצפינו בטלוויזיה. נקודה
אדומה צצה על המסך, נקודה שלא הייתה אמורה להיות שם.
הבטתי על שותפתי בתמיהה, והיא השיבה לי מבט דומה. התמיהה גברה
כשהנקודה האדומה החלה לטייל לה ברחבי הסלון הקטן שלנו. היא
אמנם השתלבה יפה עם הקיר האדום, אבל כשהגיעה לקיר הירוק- ידעתי
שזו מלחמה. קמתי מהספה בזעם ורצתי אל החלון. מישהו כיוון עלינו
לייזר מהבניין הסמוך, אבל ראיתי רק את צלליתו.
"שוב הילדים המשועממים האלה," אמרתי. "לא הגיע הזמן שהם ימצאו
חיים? או הורים?"
"תיזהרי!" קראה השותפה שלי, וזזתי הצידה. הלייזר כמעט חדר
לעיניי. "לייזר יכול לעוור," הזכירה לי שותפתי הנאמנה בתבונה.
הלייזר עבר על פני, והמשיך לצד השני של החדר. "אוף!" צעקתי
בכעס. הוצאתי את ידי מבעד לחלון, וקיפלתי את כל האצבעות מלבד
האמצעית. "אני מקווה שהוא רואה את זה," אמרתי.
"אולי כדאי שנלך אליו ונצעק עליו קצת?" הציעה שותפתי בשלווה.
"את יודעת, נטיף קצת מוסר."
"אני אלך," אמרתי לה. "תישארי פה, ואם אני לא חוזרת תוך עשר
דקות תתקשרי למשטרה."
וכך, אזרתי אומץ, וירדתי במדרגות המובילות לדלת הכניסה לבניין.
יצאתי מהבניין והלכתי באגרופים קמוצים ובמבט עצבני אל הבניין
ממול. עליתי שלוש קומות, ודפקתי בחוזקה על הדלת שהייתה ממוקמת
מול הדירה שלי.
הדלת נפתחה עד כדי רווח קטן. "מי את?" שמעתי קול גברי.
"זה אתה עם הלייזר?" שאלתי.
הדלת נפתחה לרווחה. בחור גבוה ונאה ביותר הביט בי בחיוך. הוא
לבש רק מכנסיים קצרים לגופו, וידיי הקמוצות החלו להזיע. "כן,
זה אני," אמר.
"אה... אני..." התחלתי לגמגם, ואז נזכרתי במטרת בואי. "אתה לא
יודע שלייזר זה דבר מסוכן! אתה יכול לעוור מישהו עם זה! זה ממש
לא-" נעצרתי כשהבנתי שהפכתי פתאום לאימא שלי.
אבל הוא המשיך לחייך, וסקר את גופי במבט חצוף. "חתיכת אומץ יש
לך, לבוא לפה. לא פחדת שאני איזה אנס מסוכן?"
ברגע שהוא אמר את המילים האלה, פחד החל לחלחל בגופי. לא, לא
חשבתי על זה. "אה..." גמגמתי שוב. בשתי דקות איתו גמגמתי יותר
מבחודש האחרון.
למזלי, הוא צחק בשעשוע. "תירגעי, אני לא אנס. אני אפילו לא
נושך... אלא אם כן מבקשים ממני," הוא קרץ לי.
נכנעתי, והנחתי לעצמי לחייך. "אני מצטערת, הייתי שמחה להמשיך
לפטפט, אבל עוד ארבע דקות השותפה שלי תתקשר למשטרה."
הוא נשען על הקיר שצמוד לדלת, ותחב את ידיו לכיסי מכנסיו
הקצרים. "חבל... את בטוחה שאת צריכה ללכת? דווקא חשבתי להזמין
אותך להיכנס. דרך אגב, אני ירון."
באותו רגע כל טיפה של אומץ שנותרה בי, נעלמה לחלוטין. לאן נעלם
הביטחון שלי לפתע? מאז ומתמיד התגאיתי בביטחון העצמי המופרז
שלי.
"הילה," הצגתי את עצמי. "אני יכולה להתקשר מפה?" שאלתי, כמעט
בלחישה. הוא פינה את הדרך והורה לי בידו להיכנס. צעדתי פנימה
בצעדים איטיים, סוקרת את הדירה הקטנה. זה אולי לא היה חכם
במיוחד מצדי להיכנס לדירה שלו, אבל באותו רגע לא ממש חשבתי
בהגיון.
"הטלפון ליד הטלוויזיה," אמר. "רוצה לשתות משהו?"
"לא, תודה," אמרתי, למרות שבאותו רגע גרוני היה יבש כמו מדבר
סהרה. הרמתי את שפופרת הטלפון וחייגתי. "היי. אני בסדר, אבל
אני אחזור יותר מאוחר. לא, את לא צריכה להתקשר למשטרה. אני
אספר לך אחר כך. אוקיי, ביי." החזרתי את השפופרת למקומה
והסתובבתי.
הוא המשיך להביט בי במבט החצוף שלו. העברתי את מבטי על פני
החדר, ועיני נתקלו בעט הלייזר ששכב על השולחן. הרמתי אותו
ולחצתי על הכפתור. קרן לייזר יצאה ממנו ופגעה בקיר הנגדי.
"צעצוע נחמד יש לך פה," אמרתי.
הוא התקרב אליי. "כן, אני מצטער על זה. הייתי קצת משועמם,
והתחלתי לשחק בלייזר. דרך אגב, אהבתי את התנועה שעשית לי."
נזכרתי בשליפת האצבע האמצעית שעשיתי כנגדו, והסמקתי. "כן, אני
בדרך כלל לא עושה דברים כאלה."
הוא נעמד מולי והביט אל תוך עיניי. הרגשתי מכושפת. "גם אני
לא," אמר, וליטף בידו את לחיי. עצמתי את עיניי, מתמסרת למגע
אצבעותיו, ואז הרגשתי את שפתיו נוגעות בשפתיי. טעמתי את שפתיו,
ולשוני חקרה את מסתורי פיו, עד שלפתע הוא התרחק ממני. הוא אחז
בידי, והוביל אותי אל חדר השינה.
באותו רגע מוחי היה מרוקן ממחשבות, אבל מאוחר יותר נזכרתי שאני
בדרך כלל לא עושה דברים כאלה. אני בן אדם מאוד אחראי, ואני לא
קופצת למיטה עם כל כוסון שנקלע לדרכי, אבל זה היה שווה כל
רגע.
באותו לילה חוויתי את הסקס המדהים ביותר של חיי. הוא היה פרוע,
חסר מעצורים, ומלא בתשוקה. אני מניחה שחלק מזה היה בזכות
הילדותיות המושכת שלו. זה נראה כאילו הוא לא עבר את טראומת גיל
ההתבגרות או את טראומת הפוסט-התבגרות.
נפלנו על המיטה שלו, ושפתיו החלו לרפרף על צווארי. עצמתי שוב
את עיניי, ומדי פעם פקחתי אותן רק כדי להשתכנע שזה באמת קורה,
שאני עם אדם זר לחלוטין שפגשתי באותו רגע. אבל הוא לא הותיר לי
מקום לספק.
הוא פשט את בגדיי במיומנות של מקצוען ותיק, ועבר עם לשונו על
כל גופי. הצטמררתי כשהוא הגיע למטה. ואחרי שהוא הגיע למטה, אני
הגעתי. צעקתי בעונג, ולשם שינוי לא היה אכפת לי מהשכנים. הם לא
שכנים שלי, בכל מקרה. הוא חזר למעלה ופשט את מכנסיו. לא
במפתיע, הוא לא לבש תחתונים. אני מניחה שהוא ציפה לי... והיתר
הוא היסטוריה.
עד היום אני נזדעזעת כשאני נזכרת בלילה ההוא. אף פעם, בכל
בחיי, לא הייתי כל כך... בלתי אחראית, וזה לא התאים לי, ואהבתי
את זה. לא אימצתי את חוסר-האחריות כתכונה חדשה, אבל בהחלט
עשיתי חיים ללילה אחד. ולעוד לילה. ולעוד לילה.
חזרתי אליו כל לילה. זה כל מה שעשינו, סקס פרוע וחייתי. תאמינו
לי, אני לא מתלוננת, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה יותר. זה
היה השלב שבו לפני שהוא הספיק לקרוע את חולצתי אמרתי לו, "בוא
נצא."
הוא נעצר והביט בי בהפתעה. "מה אמרת?"
"בוא נצא," אמרתי. "החוצה. למקום שיש בו אנשים. מקום שאליו
זוגות יוצאים בדרך כלל."
"למה?" הוא שאל וירק את כפתור חולצתי מפיו. "את לא נהנית?"
"ברור שאני נהנית," מיהרתי להגיד בחיוך. "אבל אתה לא מרגיש שזה
כל מה שאנחנו עושים? אני רוצה יותר מסקס מטריף, מסחרר, מעלף...
אתה יודע למה אני מתכוונת. אני רוצה שנצא. אנחנו הרי זוג,
לא?"
הוא התיישב על קצה המיטה והביט בי בבלבול. "כן, אני מניח."
"אז למה אנחנו מחכים?" קפצתי על רגליי. "אני אקפוץ הביתה
להחליף בגדים, ואז אנחנו יוצאים."
הוא נראה מבואס. "את בטוחה שאת רוצה לצאת?" שאל.
"ברור שאני בטוחה," אמרתי והתכוונתי לצאת מהחדר, כשהוא תפס
בזרועי והצמיד אותי אליו. הוא הניח את ראשו על חזי. "את בטוחה
שאת רוצה לצאת?" שאל בלחש, ותלש בשיניו עוד כפתור מחולצתי.
נכנעתי, והפקרתי שוב את גופי בידיו הנאמנות.
אך ביום המחרת כבר לא וויתרתי. בתשע בדיוק הוא ניצב בדלת ביתי,
כפי שציוויתי עליו, ונראה די כנוע. "יאללה, את באה?" שאל בחוסר
סבלנות.
"עוד רגע," קראתי מתוך חדרי. משחתי על שפתיי ליפסטיק אדום,
יישרתי את השמלה הצמודה, ובחנתי את דמותי בראי. נראיתי נפלא.
לא שהוא טרח לציין עובדה זאת בפניי. יצאתי מהחדר ושילבתי את
ידי בידו. כשירדנו למטה פניתי אליו, "אז לאן הולכים?"
"את כבר תראי," אמר בחוסר התלהבות מופגן.
השערות שונות החלו להתרוצץ במוחי. הייתי משוכנעת שהוא עומד
להפתיע אותי. הלכנו ברחוב, ולא שאלתי אותו אפילו מדוע איננו
נוסעים. תיארתי לעצמי שזה חלק ממוטיב ההפתעה.
כעבור כמה דקות הליכה בשתיקה הגענו למקום יעדנו. הבטתי קדימה
בחיוך, אבל החיוך עד מהרה נמוג מפניי. הגענו לסניף של
מק'דונלדס. "אה... מה אנחנו עושים פה?" הבטתי בו בשאלה.
"יוצאים," השיב קצרות. נכנסנו פנימה ובחרנו לנו את השולחן
המבודד ביותר, עד כמה שלהיות מוקפים בעשרות ילדים צורחים יכול
להיות מבודד. הרמתי אליו את עיניי. "אוקיי, עכשיו ברצינות, מה
אנחנו עושים פה?"
"יוצאים," חזר על תשובתו הקצרה והעניינית. "רצית לצאת, לא?"
"לא פה!" קראתי, ומיהרתי להנמיך את קולי. "אני כבר לא בכיתה
גימל. ואתה?" הטחתי בו.
הוא לא נראה פגוע במיוחד. "מה הבעיה? כשיוצאים, אוכלים בדרך
כלל, לא? ומה עושים פה? אוכלים!"
התנועעתי במקומי בחוסר-שקט. "בסדר, הבדיחה נגמרה, עכשיו אפשר
לצאת כבר מפה?"
הפעם הוא נעלב. "מה את רוצה? במק'דונלדס יש אחלה אוכל,
ובזול."
"ירון," התחלתי להתחנן. "למה אתה עושה את זה? חשבתי שכל עניין
הלייזר היה סתם משעמום, לא חשבתי שזו דרך החיים שלך. אנחנו כבר
ילדים גדולים, ובאמצע שנות העשרים כבר יוצאים למקומות של
מבוגרים."
הוא הפנה את מבטו הצידה בכעס. "סליחה, מה את טוענת בדיוק? שאני
קמצן?"
"מה הקשר לקמצן?" התרגזתי, למרות שזה גם היה נכון. "אני טוענת
שאתה יכול להיות חבר טוב מאוד של אחי הקטן. הוא בן שבע, בטח
תסתדרו."
הוא פער את עיניו לרווחה. "אז את אומרת שאני ילדותי?"
הנהנתי. לא התחשק לי לענות לו.
"אז למה לא אמרת?" הוא גיחך בהקלה. "אני יודע שאני ילדותי. למה
לי להיות מבוגר? מה טוב בעולם המבוגרים? חוץ מ... את יודעת."
"כן, ואתה טוב בקטע של... אתה יודע," התאפקתי מלחייך. "אבל מה
אתה עושה עם החיים שלך? אף פעם לא דיברנו ברצינות. אתה עובד?
לומד?"
"לא, ולא."
"אז מה אתה עושה כל היום?"
"סתם, מסתלבט," הוא חייך. "משהו רע בזה?"
"אני מצטערת," חייכתי חיוך מתנצל. "אני צריכה מישהו עם רגליים
על הקרקע, מישהו שאני אוכל לנהל איתו מערכת יחסים, ולא רק...
אתה יודע. אני לא נעשית צעירה מיום ליום."
החיוך נעלם מעל פניו, ולשם שינוי הוא נראה ממש מאוכזב. "את
חושבת שאת יותר טובה?" שאל בטון של עלבון.
"מה?" לא האמנתי למשמע אוזניי.
"שאלתי אם את חושבת שאת יותר טובה!" הוא הרים את קולו, והילדים
סביבנו הביטו בנו בשעשוע. "את סתם מפגרת," הוא אמר לי והשפיל
את עיניו.
הפעם הייתי צריכה באמת להתאפק מלפרוץ בצחוק. "מה זה? אמרת מה
שאני חושבת שאמרת?"
"שתקי, יא מכוערת," הוא עדיין נמנע מלהביט בי, ושפתיו רעדו
בעלבון.
קמתי מכיסאי, אחזתי בתיק היד שלי, ויצאתי ממק'דונלדס, נקרעת
מצחוק. כל הדרך הביתה ניסיתי להימנע מלרוץ בחזרה לזרועותיו,
לפלוט איזו התנצלות קצרה, ולבלות איתו את כל הלילה, והצלחתי.
הגעתי הביתה בשלום, ולבד.
אני מודה שבמבט לאחור הייתי די סנובית, ואולי לפעמים באמת כיף
לחיות כמו ילדים ולעשות דברים של מבוגרים. יחד עם זאת, אם אני
ארצה אי פעם ילד, אני אכנס להריון, אני לא אשכב איתו.