שוכבת על מיטה וחצי עטופה בסדין ירוק ואוחזת כרית ירוקה. הנר
הירוק כבר נכבה מזמן וברקע עדיין מתנגן אותו שיר בלתי מוכר
ומרגיע.
ואיך שכחתי את האנחות של השכנים מקומה שניה.
הם בטוח עשו עושים ויעשו דברים יותר מעניינים מלהתעסק בכלום.
כלום שהוא החיים שלי. 13 שנים 6 חודשים ו...ימים. מי בכלל
סופר? כנראה שאני. אולי זה בגלל הרצון שהסיוט הזה ייגמר הכי
מהר שאפשר או ההפך, הניסיון לחסוך בזמן ולא לבזבז אף שניה.
אולי.
מתכרבלת בשמיכה הירוקה ופותחת עיניים לרווחה.
והכל ירוק ושלוו שאני לא מצליחה להבין מדוע ולמה המצב לא ככה
שם, בתוכי.
מתהפכת לצד ומסתכלת על הקיר הלבן שעתיד להיות ירוק. אותו אחד
שהתמונה שלך הייתה תלויה עליו ועכשיו נשאר רק כתם אפור וגדול.
מתקפלת ומחבקת את הרגליים. ונרדמת.