זה אחד הכשרונות המעטים שלי. אני מסוגלת ליצור אי סדר בכל
דבר

אני יושבת על המיטה ברגליים מקופלות ובוכה. סתם ככה בלי סיבה
אמיתית. זה לא קורה לי לעיתים קרובות. אני לא מצליחה להבין
מאיפה זה בא. לא יודעת מה בדיוק קרה שעורר את הבכי. בכלל לא רע
לי, ועד כמה שזכור לי אפילו לא הייתה לי מחשבה אחת עצובה
היום.

הלכתי לישון בתשע. לא הייתי כל כך עייפה. במקום ללכת לסרט עם
כולם החלטתי להישאר קצת עם עצמי. זה משהו שלא היה לי מספיק
ממנו לאחרונה. אני חושבת שכל אחד צריך קצת זמן עם עצמו, לסדר
את כל הבלבול הפנימי שלו. לי יש הרבה כזה. זה אחד הכשרונות
המעטים שלי. אני מסוגלת ליצור אי סדר בכל דבר. נשכבתי במיטה,
מתכסה טוב למרות החום. נרדמתי מהר. התעלמתי מכל המחשבות שהיו
לי בראש ופשוט שקעתי. אני לא זוכרת על מה חלמתי. משהו העיר
אותי אחרי שעתיים. אין לי מושג מה זה היה. לא רציתי לחזור
לישון, יותר מידי מחשבות ללא תכלית עברו לי בראש.

הטלפון צלצל, זו הייתה חברה טובה שהרגישה רע. נפלה עליה מועקה
לא ברורה. שמעתי עליה שהיא בכתה. לא מתאים לה לבכות. היא
מרגישה רע לעיתים קרובות, בחורה מסובכת. אבל מכאן ועד דמעות
הדרך רחוקה. היא תמיד מצליחה לקצר את המרחק. נתתי לה לשפוך את
הלב קצת, אמרתי לה שכשיש מועקות מהסוג הזה צריך לבכות ולהוציא
את הכל. חבל סתם לאגור עוד ועוד.

פתאום נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם איזה בחור בשישי בערב. דיברנו
על זה שקשה להרגיז אותנו, על האדישות הזאת שנורא מעצבנת את
כולם. הגענו למסקנה שאנחנו אוגרים את כל התסכולים שלנו עמוק
בפנים ויש לנו הרבה מקום שם. כשאנחנו מתפרצים זה נורא. זה יכול
להיות הדבר הכי שטותי, אבל ההתפרצות תהיה בלתי נמנעת. גם
לאנשים אדישים קשה לפעמים לעצור את הכעס והבכי. דיברנו הרבה
באותו לילה, אבל לא הגענו לשום מסקנה מועילה. אולי בזבזנו ערב,
אולי סתם פינינו עוד קצת מקום בלב.

אחרי שסיימתי את השיחה עם ההיא רציתי לחזור לישון. הרגשתי
כאילו שהמועקות שלי מתחילות להשתולל. הן עושות את זה לפעמים
בלי להתחשב בי. מצד שני, גם אני לא ממש מתחשבת בהן ורק מוסיפה
להן עוד ועוד. זה קורה כשמנסים להתעלם מכל מיני דברים. לא
הצלחתי להירדם. במקום, התקשרתי לאיזה אחד ששבר לי חתיכה קטנה
מהלב פעם, חתיכה שהצלחתי להדביק חזרה מאוד מהר. שבירה שהחזירה
אותי מהר מאוד לעצמי והעלימה לזמן מה את כל הרע שהיה לי. זה
מוזר. תמיד חשבתי שכשישבר לי הלב, אני ארגיש רע. אני חושבת שזה
עשה לי הרבה טוב, בזמן הקצר שהוא היה שבור.

אחרי השיחה איתו, עדיין הרגשתי שזה לא זה, זה לא הזמן ללכת
לישון. אני עדיין לא מוכנה להתמודד עם עצמי ועם השקט של הלילה.
אין לי כוח לתת למחשבות להשתלט עלי. התקשרתי אליו, אל ההוא
שנדמה לי לפעמים שמכיר אותי הכי טוב. איך שהוא ענה, ככה בלי
כוונה, בלי לרצות ובלי להבין, הדמעות החלו זולגות. לא רציתי את
זה ולא הצלחתי לעצור. הוא לא הבין מה קרה, לא שמע אותי בוכה,
אבל הבין שקרה.
לפעמים אני שואלת את עצמי איך זה שכל האדישות שלי יכולה להישבר
בשנייה, איך זה שכל החומות שאני בונה מתמוטטות ברגעים הכי לא
נוחים. השיחה נגמרה מהר, לא היה זמן לדבר. נהיה לי עצוב ואני
לא יכולה להסביר. נהיה לי רע. אבל זה הרי קורה לכולם.