הייתה פעם ילדה קטנה, שכול הילדים אהבו לשנוא.
הילדה הקטנה, ששמה קרן, לא הבינה למה, היא לא מצאה שום סיבה
למה כולם שונאים אותה כל כך. כל יום שהייתה חוזרת מבית הספר
היסודי, הייתה מסתכלת במראה ומתחילה לבדוק את עצמה. חיפשה
טעויות, או לפחות רמזים למה היא לא בסדר... קרן התחילה לבכות.
היא הסתכלה על השריטות והסימנים הכחולים שהיו לה על הידיים
והרגלים שעשו לה הילדים האחרים.
היא נזכרה איך אוהד התחיל לקלל אותה ולצחוק עליה בכיתה לפני
וכולם ואיך כולם התנפלו עליה אחרי כן. קרן צעקה שיפסיקו, שהיא
לא עשתה להם כלום, אבל הם פשוט המשיכו. מזלה של קרן היה שהיה
צילצול וכולם התישבו במקומות, כאילו לא קרה כלום. היא זכרה את
המבט שסיוון נתנה לה, כשהיא על הריצפה וסיוון עומדת, גבוה
מעליה, מסתכלת עליה כאילו היא נחותה, לא שווה כלום.

זה נמשך המון זמן, וכל פעם שקרן הייתה אומרת לאחד המורים, הם
היו אומרים לה להתעלם, לא לשים לב. קרן ניסתה להתעלם, אבל
הילדים הציקו לה רק יותר...
אחרי זמן מה, יום אחד חזרה קרן הביתה בוכה, ורצה לחדרה. אמה,
שלא אהבה שמשהו בבית לא בסדר, הלכה לבדוק מה קרה לה.
היא מצאה את קרן יושבת על הרצפה, כשהברכים שלה צמודות לראשה,
ואת קרן בוכה. אמה של קרן התכופפה ועמדה על הברכים מול קרן
ושאלה אותה מה קרה. קרן הוציאה יבבה ארוכה תוך כדי שהיא מסתכלת
על אמא שלה. לאמה לא הייתה שום הבעה מיוחדת על הפרצוף, הבעה
רגילה של מישהו שמנסה לסדר משהו. היא שאלה אותה שוב מה קרה,
וקרן עצרה את הבכי, והסתכלה עליה.
עברה כדקה עד שהתחילה לדבר. היא לקחה נשימה ארוכה, ניגבה את
הדמעות, שוב הסתכלה על אמא שלה והתחילה לצרוח. היא צרחה שהיא
מטומטמת, שהיא שמנה ומגעילה, שהיא בת זונה, שהיא רוצה למות.
אמא של קרן גם התחילה לבכות, כנראה בגלל שהיא בעצם קראה לה
זונה, ולא הבינה איך הילדה שלה בת ה8 יודעת כאלה מילים.
אמא שלה אמרה לה שהכל בסדר, שכל הדברים שאמרה הם לא נכונים.
אולי בעצם אמא של קרן ניסתה להרגיע את עצמה.
קרן בכתה ובכתה ושוב ושוב קיללה את עצמה, ואחרי כחצי שעה שאמא
שלה הסתכלה עליה, התיאשה ויצאה מהחדר. קרן קמה והסתכלה החוצה
להול. היא ראתה את אמא שלה הולכת לכיוון המטבח, בטח להמשיך
להכין את השניצלים. קרן הפסיקה לבכות וחזרה להתבוננן במראה...

יום אחד קרן חשבה על מה שאמרה לאמה. היא ניסתה לחשוב למה היא
לא נשארה איתה בחדר. למה היא השאירה אותה שם בוכה, לבד. למה
היא לא אומרת לאבא שלה להפסיק להרביץ לה ופשוט ממשיכה לקרוא
ספר. למה היא כל כך אדישה. קרן החליטה לההפך לצמח.
היא לא דיברה עם אף אחד, הדבר היחיד שהיה לה זה הלימודים,
והלימודים בלבד. חבר אחד לא היה לה. בודדה. כעבור חודש הודיעה
לה אמה שהיא בהריון. בעבור תשעה חודשים, שאחיה הקטן נולד, לא
רק שהיא הייתה בודדה, לבדה, אמא שלה הפסיקה להסתכל עליה. אבא
שלה הפסיק להרביץ לה. היא הפכה לבלתי נראת. כאילו היא רוח,
משוטטת בבית. היא החליטה שאין לה שום סיבה ללכת לבית הספר,
ונשארה בבית כל היום. מול המראה.

ביום הולדתה העשירי, שאותו רק היא זכרה, וגם זה היה במקרה,
החליטה משהו. היא החליטה "לקחת את חייה בידייה", כמו שקראה
באיזה ספר אחד מהספריה הציבורית. תוך כדי שישבה מול המראה,
חשבה קרן על דרך פשוטה לעשות זאת. היא החליטה לקפוץ מבניין
גבוה, והחליטה שהבניין דירות שבו היא גרה מספיק גבוה. היא לקחה
עט ונייר פשוט, וכתבה למשפחתה שהיא הלכה ושהיא לא תחזור.
היא כתבה שהיא הייתה מעדיפה שירביצו לה, לפחות שהיו שמים לב
שהיא שם. היא כתבה שאכפת להם רק מעצמם. היא ביקשה שיאמרו
להנהלת הבית ספר שהם חרא, שהם לא יודעים שום דבר על ילדים ועל
כמה שהם אכזרים. היא גם ביקשה שכשהאח הקטן שלה יגדל, שלא יספרו
לו עליה. שהיא לא צריכה שעוד מישהו יחשוב שהיא מטומטמת. היא גם
כתבה שהיא יודעת בדיוק מה שאבא שלה יאמר- שלא נורא, שהיא סתם
הייתה מטומטמת, ושאמא שלה בכלל לא תזכור את שמה.
קרן נזכרה ביום שבו ההורים שלה לקחו אותה ואת אחותה הגדולה
לטיול בגליל. הם סיפרו לה שקראו לה קרן, כי היא נולדה בשחר,
והיא הייתה כמו קרן אור בשבילם... מצד שני היא חשבה על זה
שלאחותה קוראים עלית, ולאחיה הקטן ... היא שכחה, היא לא ממש
התעמקה בו מאז שנולד ולקח לעצמו את כל תשומת הלב.
קרן חוררה את הנייר עליו כתבה את המכתב, קשרה אליו חוט ואת
החוט קשרה לידה ועלתה לגג הבניין. כשעלתה לגג ראתה קרן אור אחת
בודדת, מציצה בין העננים הכבדים שהיו באותו יום חורף. היא
התבוננה בה מספר דקות, ואז ראתה אותה נעלמת... היא ידעה שזה
הסימן שלה...

בבוקר, כשהשכן של משפחת אור יצא לעבודה, הוא ראה את הגופה של
קרן, קרן אור. היא שכבה על המדרכה, עם עיניים פתוחות, מלאה
בדם, והמכתב קשור לידה. הוא קרא למשפחת אור... אביה הסתכל ל10
שניות ועלה חזרה, אמא הזילה דמעה ועלתה חזרה, אחותה הסתכלה,
אמרה בשקט מטומטמת, לקחה את המכתב מידה ועלתה חזרה.
עלית קראה לבני משפחתה את המכתב. ובאמת קרן צדקה, אביה קרא לה
מטומטמת, ואמה לא ממש זכרה מי היא הייתה. הם אירגנו הלוויה
פשוטה, וגם המצבה שלה הייתה פשוטה.
בבית הספר שלה רוב הילדים צחקו על העניין, ומספר מורות ניסו
לדבר עם התלמידים, אבל אחרי שראו שהילדים לא מקשיבים חזרו ללמד
את החומר הרגיל.

היה זה יום שלישי כאשר קברו אותה... היו עננים כבדים, הלך
לרדת גשם.. ביום ההלוויה שלה לא הייתה קרן אור אחת בשמיים.