היא אף פעם לא הייתה הילדה הכי אהודה בבית הספר. היא הייתה
מסובכת מדי למוח של ילדים בני 16, שכל מה שהם מתעסקים בו זה
מסיבות, זיונים ובני המין השני. הם לא הבינו אותה. והיא... היא
לא הבינה אותם. איך אדם יכול ליהנות מדברים כל כך שטחיים, היא
אמרה לעצמה, כשיש אנשים שאין להם כלום בעולם. ולה בהחלט לא
היה.

היו לה יחסים מסובכים למדי עם כל שאר ילדי בית הספר - היא תמיד
הרגישה שהיא נדפקה, איכשהו, שכולם היו יותר יפים ממנה. זה לא
שהיא לא הייתה יפה - היא הייתה. לא דוגמנית, אבל יפה. למרות
זאת היא תמיד הרגישה חסרה... והיא שנאה, הו, היא כל כך שנאה
אנשים יפים. שנאה עד כאב. שנאה כי היא הרגישה כמה שהיא רוצה
לאהוב כל אדם יפה שעבר לידה, וכמה רצתה להיות כמו כל אדם יפה
שעבר לידה, וכמה רצתה לשנוא. הם היו כמו פרפרים נדירים בשבילה
- היה צריך להרוג אותם ולשמר אותם. מיקס חולני של אהבה וקנאה.
היא הרגישה כל כך מכוערת ליד כל הכוסיות שעברו בסך בשביל הגישה
אל בית הספר, רצות אל החברים הי"בניקים שלהן עם האופנוע המרשים
והחיוך הרברבני של תלמידי התיכון. כי כך זה תמיד. אלוהים מוצא
דרכים מוזרות להתעלל ביצורים שהעזו לחרוג.

כל היום הייתה מסתובבת לה בחצר בית הספר, מוטרדת מהשמש הזורחת
שהייתה כה הפוכה מהמצב שלה. היא לא הייתה טובה במיוחד
במתמטיקה, אבל כבר בנתה לעצמה משוואה לפיה התנועה שלה בבית
הספר תלויה במספר האנשים שאומרים לה שלום כל בוקר. דווקא אמרו
לה הרבה שלום, אבל זה לא היה משמעותי. לאף אחד לא באמת היה
אכפת. לעיתים הייתה אומרת לאנשים הללו משפט שנשמע להם סתום,
חסר משמעות... "אני לומדת יפנית". כמו מעין שם קוד שאף אחד לא
יכל לפצח, קריאה נואשת לחברה, למישהו שיאהב. אבל הם היו רק
נחמדים אליה מתוך נימוס. תלמידי תיכון לא טורחים לברר על מי הם
דורכים, ובטח שלא טורחים לברר קודים משונים.

והיה הוא. הוא היה ילד מדהים, עם חיוך רברבני כמו של כולם,
ועיניים כחלחלות בהירות ששידרו שמחה תמידית - להפך מהעיניים
המתות שלה. היא תמיד תהתה מאיפה נשאבת כל האנרגיה הזו, מאיפה
יש לבן אדם כל כך הרבה כוח לשמוח כל הזמן? התשובה הייתה כנראה
החברה שלו. היא הייתה מדהימה, כולם אהבו אותה, והיה לה חיוך
שמור לכל אדם בבית הספר, לא משנה אפילו אם בחיים לא פגשה אותו.
גם בשביל המוזרה שלומדת יפנית. היא לא ידעה אם היא שונאת את
החברה שלו או אוהבת אותה.

והיא ידעה שהם מסתכלים עליה. כולם. היא הרגישה את העיניים
ננעצות בכל פעם שעברה במסדרון, מחייכת חיוך מתנצל כלפי האנשים
שהכירה וששמו לב שהיא בכלל במסדרון. היא רק ייחלה לרגע בו
מישהו, אולי הוא, ידע מה היא רוצה, מה שהיא צריכה. הגהנום
החינוכי בו נמצאה התאכזר אליה, והמצב נראה נואש. יום אחד,
בהפתעה גמורה, הוא לקח אותה הצידה ליד מעבדת הביולוגיה של בית
הספר והתחיל לגעת בה. היא החלה מתמכרת למגעו, למילותיו החמות,
וידעה שלזה בדיוק היא חיכתה. שמישהו יבחין. היא הסתכלה לתוך
עיניו, ששדרו את השמחה הרגילה. לרגע היא עצרה את נשימתה, חשבה
שאולי הגיעה סוף סוף אל המנוחה המיוחלת מהכאב הבלתי פוסק הזה,
שניקר בה כל רגע ורגע, ואז שמה לב לחבריו, מגחכים מאחור.
האילוזיה המרושעת נחרבה באחת, כמו שסופת מונסון מחרבת בית תה
מנייר, והיא הרגישה איך פניה בוערים. היא טרחה להזכיר, בנימה
מתחמקת, שהיא עדיין לומדת יפנית, וברחה מהחדר במהירות. הדמעות
הופיעו רק כשחצתה את שביל הגישה בריצה, הרוח של אוקטובר מכה
בפניה.

אין להתפלא שלמחרת היא כבר לא הגיעה לבית הספר. למעשה, היא
אפילו לא הגיעה עד סוף הלילה. כשאמא שלה פתחה את דלת האמבטיה
בבוקר, היא גלתה את בתה שוכבת באמבטיה עם מים ורדרדים למדי. על
ידיה היו כתובים סימנים ביפנית.