[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשהיה קטן, יאיר אהב לשחק שחמט. יאיר היה ילד צנום ונמוך,
הרכיב משקפיים עבי-מסגרת ועורו היה חיוור. ממראה זה יכולת
להסיק, גם בלי שיגיד לך בעצמו, שהוא לא היה הילד הזה שהוא הכי
טוב בכיתה בכדורגל ובהפסקות הוא בעיקר הולך מכות ועושה שטויות,
ומדבר הרבה  וכולם מכירים אותו. יאיר היה ילד שקט, שקול
ומחושב. כשרוב בני השכונה היו משחקים כדורגל במגרש שמול הבית
שלו, הוא היה שוכב בנינוחות על מיטתו וקורא איזשהו ספר.
ובערבים היה משחק נגד אביו את המשחק האהוב עליו - שחמט. הוא
אהב את העוצמה שנתנו בידיו הדמויות הקרות, הדוממות, שסודרו
בסדר מופתי על הלוח המשובץ. שחור ולבן, שחור ולבן. הדמויות
האלו נתנו לו להרגיש שליטה וכוח, ותחת ידיו הן הפכו למלאות
חיות. הוא היה מדמיין את הפרשים דוהרים להם בשדה הקרב, את
הצריחים הכבדים מתקדמים באיטיות ומביטים קדימה ביוהרה, רומסים
כל מה שבא בדרכם, את החיילים הולכים בהיסוס לעבר מותם ואת
המלכה, צוחקת את צחוקה הלעגני.

הוא היה ממציא עלילה בדויה בכל מערכה, לפני שהיו מתחילים לשחק.
פעם היו אלה עבדים שחורים מול שובייהם הלבנים, פעם היו אלה בני
משפחתה של ג'ולייט מול בני משפחתו של רומאו, פעם היו אלה
הילדים מכיתה ד'1 מול הילדים מכיתה ד'2, פעם היו אלה הישראלים
נגד הערבים.  
הוא לא תיאר לעצמו שעשר שנים מאוחר יותר, אחת מהמערכות האלה
תתרחש, והוא יהיה אחד המשתתפים בה. אבל הפעם מהצד השני. לא
השולט, אלא הנשלט.

יאיר היה אז בן 19. הוא וכמה וחבריו מהצבא ישבו בעמדה צבאית,
בשתיים בלילה, ושתו בירה.
"תעביר ת'בקבוק, דוד" קרא יאיר, היחיד שעוד לא היה שיכור
לגמרי, אל בחור גבוה ובלונדיני שנצמד לבקבוק כמו תינוק אל אמו
המניקה.
דוד נעץ בו מבט חלול, ואז העביר לו את הבקבוק, בתנועות
איטיות.
"כוס אמק, גמרת את הכל!" קרא יאיר באכזבה וזרק על דוד את
הבקבוק. דוד, בתנועה מגושמת ביותר, ניסה להתחמק, אך ללא הצלחה.
הבקבוק פגע במצחו, והוא זעק בכאב.
"אז מה אתם אומרים על המשחק אתמול?" ניסה אחד אחר שישב איתם
להתחיל שיחה.
אף אחד מהם לא שם לב לעיניים הזוממות, מלאות-השנאה, שצפו בהם
ממרחק של פחות ממאה מטרים.

והרחק הרחק מהם, במימד אחר לגמרי, התנהלה שיחה שונה בתכלית.

"יאללה, מתחילים?" זירז אלוהים את השטן.
"כן," קרא השטן בקולו המחוספס והנורא. הוא התיישב על
כורסת-העור האדומה שלו, שעצמות רבות מספור בלטו מצדדיה, ותקע
בפיו סיגר ארוך. אלוהים הביט בו בבוז, וצנח אל כס מלכותו הלבן
בעל עיטורי הזהב.
בין שני הכסאות הפריד קו סמוי, שמצפון לו הכל היה לבן, שם ישב
האלוהים, וצדו הדרומי היה שחור כמו הלילה, מקום מושבו של
השטן.
בדיוק באמצע הונח משטח גדול, עשוי זהב ומעולף יהלומים מצדדיו.
משובץ. בשחור ולבן. לוח שחמט.
השטן הקיש על כרסו בשעמום, ובצד שלו הופיעו הכלים השחורים. הם
לא היו סתם שחורים, אלא פשוט התגלמות השחור. וכל כלי עוצב
בצורת מפלצת מחרידה.
אלוהים חייך חיוך קורא תיגר ונקש ברגלו על הרצפה הלבנה, ואז
הופיעו הכלים הלבנים. הם היו לבנים כל כך עד שאם בן אנוש רגיל
היה מביט בהם, הוא היה מתעוור מיד. והם עוצבו בצורת מלאכים
ופלאדינים.
"סע," אמר השטן קצרות, בחוסר סבלנות.
אלוהים הזיז את החייל הרביעי מימין קדימה, צעד אחד.
במקום אחר לגמרי, חושיו הקהים של דוד הבלונדיני ניעורו לגמרי,
והוא קם מכסא-הפלסטיק שלו, ניער את האבק ממדיו וניגש, בצעדים
הגנתיים, לקצה העמדה, מביט אל השדה השחור הפרוש לפניו.
"ככה, משחק אותה שקול," סינן השטן בבוז גלוי והזיז גם הוא את
החייל הרביעי מימין שלו קדימה, שני צעדים.

במימד האחר, חייל ערבי, מוסווה היטב בין העשבים, לא מסיר את
עיניו מהבחור הגבוה בעמדת השמירה הצבאית, התקדם מטרים אחדים
קדימה בזחילה.
נראה שבזחילתו הרעיש יותר מדי, כי דוד הצופה נרעד לפתע, הרים
את משקפת ראיית-הלילה והביט לשדה.
"חברים, נראה לי שיש לנו אורחים."
אלוהים בחר בחייל שהזיז בתור הקודם, צעד אחד קדימה. לא היתה
לחייל ברירה אחרת. וגם לדוד לא היתה ברירה אחרת. הוא תפס את
הרובה שלו, ולקול קריאותיהם התומהות של חבריו, קפץ מהעמדה אל
העשב, השתופף והביט קדימה.
חבריו מיהרו לבוא אחריו, וכעבור מספר תורות כל החיילים של
אלוהים כבר הוזזו קדימה, וגם הרצים שלו עשו צעדים (ובאותו זמן
הוערו שני פקידים ודווחו כי נצפתה תנועה בשדה).
ואז, במהלך התקפתי צפוי, השטן "אכל" את אחד מחייל של אלוהים,
עם חייל שחור משלו, וחייך אל אלוהים חיוך מרושע.
יריית צלף מכוונת היטב פילחה את האוויר השקט, ואחריה בא קול
זעקת הכאב והאימה של דוד שקרעה את השקט שהשתרר לאחר הירייה.
"דוד!!!" צעק יאיר, פחד בעיניו. בשלב זה החיילים כולם כבר היו
על הרגליים (וכל כלי מכליו של אלוהים כבר ביצע מהלך כלשהוא),
רובם השתופפו מאחורי חומת האבן הנמוכה, נשקיהם הקרים צמודים
לגופם, מתפללים לטוב. אלוהים שיחק הגנתי.
אך האל הלבן לא איחר לעשות את צעדיו ההתקפתיים, ושניים מחייליו
של השטן נאכלו עד מהרה.
"בני זונות!!! תאכלו את זה!!!". עוד יריות פילחו את האוויר,
הפעם מצד העמדה הצבאית. נשמעה צרחת בהלה כשאחד מהחיילים הערבים
קיבל כדור ישר לתוך הראש. ראשו התפוצץ והוא נהרג מיד. נשמעו
תזוזת בשדה, ומיד אחר כך מטח יריות שני קרע את האוויר, שוב מצד
העמדה. אחד החיילים הערבים חטף כדור בבטנו, ונפל על האדמה,
עליה יגסוס למשך מחצית הדקות הקרובות ואז ימות.

המשחק שהתנהל בין אלוהים לשטן היה צמוד וקשה. אלוהים כבר איבד
את רוב חייליו, צריח, פרש ואת שני הרצים. השטן איבד חצי
מחייליו, שני הפרשים, רץ וצריח.
הקרב על העמדה היה קשה ועקוב מדם. החיילים הישראלים לא יכלו
לדעת עד כמה קשה מצבם - הם ספגו כמה הרוגים ופצועים כתוצאה
ממטחי האש שנורו לעברם מהצד השני, אך הם לא ידעו כמה חיילי
אויב אכזר ניצבו מולם. הערבים, לעומת זאת, ידעו טוב מאוד כמה
חיילים שומרים על העמדה (ולמרבה הפליאה מספרם היה שווה למספר
החיילים הערבים), ולפי הערכתם, כוחותיהם היו פחות או יותר
שווים.

יאיר רץ בשדה, בידו האחת רובה ובידו השניה רימון, כדורים
שורקים מימינו ומשמאלו (וכדור אחד עבר סנטימטרים אחדים ממש
מאוזנו, שורק בקול נורא המבשר מוות אלים). הוא שלף את ניצרת
הרימון בשיניו והשליך אותו. לאחר מספר שניות נשמע פיצוץ עז, אך
איש לא נפגע, מכיוון שהחושך מנע ממנו לראות שהכיוון אליו הוא
משליך את הרימון היה ריק מחיילי אויב.
אלוהים והשטן נשארו במצב קשה. לכל אחד חייל אחד, מלך, מלכה
וצריח.
בעזרת תכסיס מתוחכם, חיסל השטן את הצריח של אלוהים, חיוך גדול
ולעגני על פניו. הוא הצית עוד סיגר ושקע בהנאה בכסאו.
בשדה הקרב, יאיר המשיך לרוץ, תר בעיניו אחר אויב, כשלפתע נפל
ונשנק. כדור פילח את חזהו. לא זה לא יכול להיות זה לא קורה לי
זה לא הגיוני, חשב יאיר, מחשבותיו רצות במהירות אדירה, אחיזתן
את מוחו רופפת ביותר. עיניו  נמלאו דמעות של צער וכאב וזעם. לא
זה לא יכול להיות תזכור את אבא. תזכור את אמא. תזכור את שרון.
הם לא יאמינו הם יבכו לא זה לא יכול להיות זה לא קורה לי אבל
זה כן קרה. בלי להשלים עם כך, יאיר, יאיר שאהבת השחמט בערה
בנימי נשמתו עד יומו האחרון, נפח את נשמתו בשדה הקרב.
בלי לדעת ששדה הקרב שלו הוא לוח משובץ.

כשהסתיימו היריות, נותרו בחיים רק מפקדם של הערבים ומפקד
העמדה. אך כל אחד מהם, שהיה בטוח שבצד השני עוד נשארו לוחמים
צמאי נקמה, ברח כל עוד נפשו בו מהמקום.
"חרא!!" הנחית השטן את אגרופו על הלוח, גורם לשני המלכים
הבודדים שנשארו על הלוח ליפול.
"תיקו," מלמל אלוהים והניד את ראשו באכזבה. "כמו בפעם הקודמת.
איזה שעמום."
"אתה יודע," אמר השטן בנימה החלטית, "נמאס לי כבר מהמשחקים
האלה בין מדינות. ישראלים-ערבים, גרמנים-רוסים, צפון-דרום...
בוא נעבור למשהו קצת יותר מעניין."
"על מה חשבת?" שאל אלוהים, אשר הרעיון החדש גרם לשעמום שחש
לפוג מעט.
"על זה."
השטן הצביע על שתי קבוצות ילדים שהתווכחו על השליטה במגרש
כדורסל.
"לא רק שזה יפיג את השעמום, זו גם שיטה טובה למנוע מהם את
הריבים המטופשים האלה שאנחנו מתעסקים בהם כל הזמן.
נחסל אותם כשהם עוד קטנים."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין דבר בעולם
שאי אפשר לפתור
בכוח



GOD


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/3/02 12:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
האנטר מיונג

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה