דמות שחורת בגדים ניכנסה בהילוך איטי, בטוח אל החדר.
ברדס האפיל על פניה וגופה היה נישא ובריא.לפתע שמעתי לחישה
מכיוונה, והלקוחה שעמדה לידי, ובכן...כבר לא היתה שם, שום דבר
אנושי לא היה שם.
התבוננתי סביב ואז שמעתי רחש מתחת לשולחן הזכוכית שעליו הונחו
הקלפים. רכנתי לראות ועכבר אפרפר קטן,התרוצץ בבהילות, סחור
סחור. אחר פניתי להביט בדמות וזו הסיטה את הברדס מראשה וחזותו
המרטיטה של הגבר שהכרתי מלפני שנים הופיעה כך פתאום, ללא
הזמנה.תווי פניו המדויקים הציתו בי אש שממנה חששתי ,להבה שהיתה
רדומה כבר שנים והנה היא שוב הופיעה ברגע שהוא חזר ונגלה.
ציוץ העכבר העיר אותי ממחשבותי,הצבעתי על מקום הימצאו ואמרתי,
קולי רגוע ושקט : "אפשר לדעת ,מדוע מצאת לנכון להפוך עוד לקוחה
שלי לאחד מחבריך ?"
הוא משך בכתפיו, מתיישב לו בנחת על הכורסא שבה ישבה לא מכבר
הגברת, "פשוט מאוד. היא מעצבנת ", אמר בעודו מקיש על שולחן
הזכוכית, יין דון-פריניון, מהמשובחים ביותר, ניגלה ועימו זוג
כוסות קריסטל נוצץ. הוא מזג לתוכן את הנוזל, הגיש אחת לי,
ולאחר שעניתי לו בשלילה, מזג לעצמו את השנייה ולגם באיטיות, כל
העת בוחן את פני.
אמרתי:  "אני מבינה שאין לך שום כוונה להחזיר את הגברת לצורתה
הרגילה"
והוא השיב: "אכן, את החכמה בנשים "
הבטתי בו בכעס. הכל בשבילו זה מן משחק, כולל אנוכי.
שלחתי את זרועי הימנית לעבר העכבר, עוצמת את עיני,כי זה מה
שאני עושה כשברצוני להתרכז,ביחוד כשזוג עיניים כהות תולות בי
מבטים חומדים. ואז לחשתי תפילה עתיקה, חשתי בזרם העובר ממצחי
אל אצבעי המושטת,עוד רגע ו....פקחתי עין אחת ו....כלום. חוץ
מריח של עשן, לא נראה שמשהו השתנה- אותו עכבר מטופש המשיך
בהתרוצצותו המרגיזה.
שמעתי צחוק גברי מלגלג מאחורי.המרגיז הזה, תמיד אהב לקלקל לי.
ידעתי שלחש אמירה כנגדי, שכן הפיכת יצור אורגני ליצור אורגני
אחר נחשב בד"כ לאחד מהקסמים הפשוטים ביותר. ובכן, החלטתי, אני
לא אתן לו להנות כל כך הרבה זמן על חשבוני.
שוב עצמתי את עיני,אמרתי את התפילה בראשי,ושתי זרועותי פנו בבת
אחת לעבר העכבר,שמעתי קול חבטה ובפקחי את עיני ראיתי את האישה,
ישובה על הריצפה, מעסה את ישבנה בכאב, שערותיה מעט פרועות, אך
כולה שלמה.
חייכתי בסיפוק, מושיטה לעברה את זרועי וזו קמה. לאחר שהביטה בי
בתמיהה, כמי שזכרונה היתל בה, אחר העבירה מבטה אל האיש שישב
בחיוך, מרים את ידו לשלום לעגני. זו פקחה לרווחה את עיניה ורצה
בבהלה לדלת הפתוחה, צועקת דברים לא ברורים.
הבטתי באיש, משלבת זרועותי ,אמרתי: "מיותר לשאול איך מצאת
אותי"
הוא חייך את חיוכו הניבזי:" מאוד מיותר, הרי לא באמת  חשבת שלא
אמצא אותך ,למרות כל אותן שנים שעברו, מאז הפעם האחרונה".
נדתי בראשי: "הרי אתה יודע שמה שהיה ביננו תם ונשלם, אז מספיק
עם ההתחכמויות, עכשיו תגיד לי מה אתה רוצה".
עושה עצמו משתומם, מניח את הכוס על השולחן, קם וקרב אלי: "באתי
להוציא אותך מהשעמום הזה, שעמום שאת קוראת לו "חיים".
"על מה אתה מדבר? טוב לי בחיים האלה;יש לי חברים, אני מבלה,
אני עובדת...או יותר נכון עבדתי עד שאתה הופעת כך פתאום ! מה
שנותר לי לעשות עכשיו  זה שוב פעם לחסל עסקים ולארוז מיזוודה
לסוף העולם".
"ולזה אני בדיוק מחכה"  ענה והוסיף: ",אבל הפעם אני זה שמחליט
לאן נלך".
"אתה מחליט?" הבטתי בו בזעם, מפנה לעברו אצבע מאשימה:
"שלא תעז, סוף סוף אירגנתי לי חיים ואתה בא ומנסה לקלקל את
הכל"
"לזה את קוראת חיים?,נו, באמת, קלאריסה,יקירתי, הרי אני מכיר
אותך יותר טוב מכולם, אני יודע מה מעניין אותך, מה מרגש אותך,
איך לעורר אותך...." שולח את ידיו הנפלאות למורדות צווארי,
מלטף בשפתיו הנהדרות את עורי, הוי כמה שהתגעגעתי אליו, והוא
ידע זאת היטב , לוחש בתוכי : 'בואי אלי חתולה יפה שלי...'
באותו שלב כבר הייתי מהופנטת לקולו,למגעו, לנשימותיו החמות
בסמוך לגופי,שולחת את אותו חלק בתת מודע שהזהיר אותי מפניו
לקצה האפל ביותר של תודעתי,רציתי לגמוע מהרגעים הבודדים האלה
עם האיש, עוד קצת ודי.כמו פעם.
הוא לחש הברה חרישית, נוגע קלות בראשי ומקץ שנייה הפכתי לדמות
חתולה,שעינייה ירוקות וגופה שחור אפור, הוא הרים אותי
בזרועותיו , חשתי  משיכה ורצון עז להתפנק במעיל העור המבושם
שלו.
לפתע, תת המודע שלי, הקים קול צעקה ,פקח את עיני ואז בלהט
שרטתי את פני האיש החשופות. שריטה אדמדמה בלחיו הימנית, העירה
אותו משלוותו ,הוא צעק וזרק אותי אל הריצפה, מלמלתי תפילה
וחזרתי להיות קלאריסה המכשפה, שהכרתי בגלגולי זה.
הוא הביט בי בתרעומת, מנגב את פניו בממחטת בד שהוציא מכיס נסתר
במעילו, אחר אמר: "עדיין לא גמרתי איתך, קלרה".
הנשימות שלי התחדדו בעצבנות, חשתי איך שערותי הארוכות נמשכות
לאחור בכעס, כאילו רוח משום מקום באה ותלתלה אותן, רוחה של
נשמתי.
"צא מיד מהבית שלי", פקדתי.
הוא ידע את הכוח שטמון בי, הוא חש אותו בבשרו לא פעם, פחד ממנו
ולכן רצה אותו לעצמו. כבר הייתי בסיפור הזה ואני יודעת איך
האיש הזה היה רוצה שהוא יסתיים, אך דעתי היתה נחושה לא להראות
לו היסוסים או רצון פנימי חלש, שאותו הוא יוכל לתמרן בקלות.
הוא אמר:" שנינו יכולנו להיות טובים יחד, כמו פעם, את ואני.
בואי, נוכל לעזוב את המקום הזה, נוכל לנסוע לארצות אחרות, אראה
לך דברים נפלאים. כוחות שמימייך לא חלמת  שישנם, או להשתמש
בהם" מביט בי ביתר שאת, עיניו מתנוצצות: "הו,קלאריס,אני עוקב
אחריך כבר מזה שנים,לומד אותך, את אורך חייך והאמת
היא...שמאסתי בחיים האלה שלך, התבוננתי בך בשנתך, חדרתי
לחלומותיך הכמוסים ביותר, אני יודע למה את משתוקקת, ועלי לציין
שאני מעריץ אותך,קלאריס, מעריץ את ההתמדה שלך לחיות בשקרים
האלה, שקרים שאת מכנה עבודה, חברים.הגיע הזמן שתהיי מאושרת
באמת והזמן הוא היום, עכשיו.אני רוצה שתבואי איתי, כפי שביקשתי
ממך לפני שנים."
אמרתי לו,בזרועות משולבות : "אני יודעת בדיוק מה אתה רוצה,
ולמה אתה משתוקק, אז אל תמכור לי את השקרים שלך.אני כאן השולטת
על חיי ולא אתה. אז צא מהדלת הזו ואל תחזור יותר"
החיוך סר מפניו, מפנה את מקומו לאפלה מבהילה. הוא התרחק ממני,
עיניו לא משות,שורפות, מרים את ברדסו אל פניו, אחר אמר, קולו
צרוד משהו:" אני עוד אחזור, קלאריסה, אם תרצי או לא תרצי, תהיי
בטוחה בזה".
דלת הכניסה רעמה ביציאתו.האורות חזרו לסלון ברגע שיצא מהבית,
והרוח שבה ונרגעה .
נפלתי על הכורסא שלי, חשה עייפה ומותשת,סיבובו הראשון של קרב
המוחות נחל לי נצחון, כך הרגשתי. כמה הייתי קרובה להתמסרות
טוטאלית לגבר המסוכן הזה.
בחנתי את הכוסות והיין שהותיר אחריו. לגמתי מהכוס המלאה שיועדה
לי, מודה ביובש על הטעם הטוב שיש לגבר הזה שהגיח אל חיי פתאום
וכך גם עזבם, בינתיים. שכן, הוא היה איש העומד בדיבורו והוא
יחזור במוקדם או במאוחר, לכן עלי להתכונן.

צלצול העיר אותי מהרהורי, פניתי במהרה לעבר הטלפון,בצדו השני
של הקו ענה קול מוכר: "יש לך זמן עכשיו "?
השבתי : "למה, יעל?"
צחקוק: "ללכת לקניון".
חשבתי רגע ואמרתי "בטח שאני באה,אני צריכה לקנות כמה תמציות
צמחים לקראת הערב. ניפגש עוד כרבע שעה"
"זאת אומרת עוד חצי שעה..."
צחקתי:" את מכירה אותי..."
אכן יעל הכירה אותי היטב, היא חברתי עוד מימי בית הספר הגבוה
למכשפות, עשינו ביחד כמעט הכל,היו לנו חוויות משותפות וחלומות
גדולים.
היא היתה קוסמת בעלת קומה, אומנם לא ברמה כמו שלי, אך בהחלט
ראויה לכבוד בקרב אגודת המכשפים העולמית.
פתחתי את ארון הבגדים המרשים שלי, בחרתי שימלה בצבע תכלת עם
עיטורי עלים ירוקים, להדגשת עיני, נעלתי את נעלי הזכוכית שלי
וירדתי לקומה הראשונה.
נסעתי עם החיפושית האדומה לקניון הקרוב, נפנפתי לשלום ליעל,
שחיכתה לי בחוסר סבלנות, עברו 45 דקות מאז שיחתנו.
בעודנו הולכות לכיוון כניסת הקניון, שאלתי אותה אם היא מתכוונת
להגיע הערב למפגש החודשי של מיסדר המכשפות. היא ענתה שתשמח אם
בעלה ירשה לה.
אמרתי לה שמזמן היא היתה צריכה לזרוק את האיש לכל הרוחות, הרי
לא יתכן שמכשפה ברמה כשלה תבחר לנתב את גורלה על פי גחמותיו של
בעלה.יצור מרובע כל כך. נו, טוב, מה לעשות שיעל היתה תמיד
מאותם טיפוסים צייתניים הבוחרים ללכת בדרך השקטה והבטוחה. אבל,
למען האמת, מי מושלם? גם אני לא, אני עונדת משקפיים כשאני
קוראת.
"קלאריסה, הרי את יודעת שאם הוא ידע מה כולנו עושות בערבים
הללו, הוא יתפלץ."
"ואולי כדאי שהוא ידע" צחקתי.
היא חייכה והוסיפה:" לא אמרתי שאני לא אבוא , גם אם הוא לא
ירשה. הרי את יודעת שיש לי דרכים לגרום לו לציית"
"הו, כן, אני יודעת" חייכתי שכן ליעל יש כישרון מאוד מיוחד
להפוך כל רוטב לסם שינה וחמוצים לווירוס.
"וחוץ מיזה אני אוהבת את בעלי" הוסיפה. חיבקתי אותה בחום: "כן,
גם את זה אני יודעת" בעודנו מחובקות, הוספתי :"דרך אגב" מביטה
בה. "הוא היה היום אצלי"
נעצרנו, היא הביטה בי:" מי זה, 'הוא' "? ואז בעודה בוחנת את
פני, אמרה: "אה, הוא!"
"שוב פעם הוא, תמיד הוא! מתי יהיה לזה סוף,תגידי, מתי הוא
יפסיק לשגע אותך?"
השבתי: "אין לי מושג, אבל אני יודעת שהוא יחזור עוד מעט ואני
לא יודעת מהיכן אשאב כוחות חדשים לסלק אותו." יעל חשבה רגע
ואמרה: "אל תדאגי, החכמות ידעו"
הבטתי בה בתרעומת: "רק זה חסר לי, שכל העולם ידע שמכשף שחור
רודף אחרי. זה יהיה נחמד, יסלקו אותי מהנציגות, מהניהול,
מהלימודים, מהכול !" יעל חייכה את חיוכה השליו ואמרה:" אל
תדאגי זה לא יקרה, חוץ מיזה מי שיעז לפגוע בך יצטרך קודם לטעום
מהחמוצים שלי..."
נכנסנו לחנות התמרוקים, ריח עשבי המרפא והנרות הצבעוניים היה
שרוי בכל עבר, נשמנו ברוגע, הנה פסענו לעבר שער גן עדן הארצי.