הייתה לוויה. היו אנשים. אימא שלו כבר מזמן הייתה שבורה. אבא
שלו התחבק בידיה הרועדות של אשתו. נועה ועדי ישבו בצד, כאילו
נבלעות בתוך ההמון. סבא של עידן אמר עליו קדיש בקול רועד
ובוכה, מנסה לקרוא את המילים שלא חשב שיגיד אותן על הנכד שלו,
הנכד שלו. החברים של עידן ירדו על הברכיים, ורונן שלא עיקל את
מה שכבר קרה, בכה וצרח, קילל אולי את אלוהים, קילל את עצמו
בעיקר, קילל את עידן שהשאיר אותו לבד.

ביום שעידן מת . והיא עמדה שם עם המשקפיים השחורות שלה, בחולצה
הכהה והעיניים הצורבות.
הורידה אותן לרגע ועמדה מול המיקרופון המאולתר, כזה מיקרופון
ששומרים להספדים מיוחדים. ועידן היה הספד מיוחד.  היא בכתה,
הכל נעשה מטושטש, היא הסתכלה ברב, הסתכלה בכול הבנות שלא ממש
הכירו אותו מתמוטטות מכאב מזויף על חלקת הקבר. וכמה שהיא רצתה
להתמוטט שם, לחבק את המצבה הקרה, את האבן השבורה, לבכות עליו-
שירגיש שהיא אייתו.
היא הוציאה מכיס המכנס פתק, את הפתק הזה היא רשמה אתמול בשעות
של דמדומים וחוסר שינה. היא כבר לא ישנה 3 ימים. היא כתבה בכתב
קטן, בקושי באור, כיה היא הייתה שבורה מדי כדי לראות עצמה
בברור. ועכשיו הסתכלה בדף הלבן, ראתה שכולם מחכים שתקרא כבר את
ההספד המחורבן.

היא זיבלה הרבה את המוח, דברה על זה שהיא מתגעגעת, שהיא מקווה
לשמוע אותו בחלומות, שהלוואי והוא יודע כמה היא אוהב אותו. וכל
כך הרבה תקווה, כל כך הרבה געגועים, ואיפה שורת המחץ, איפה
השורה הזאת? אין כזאת שורה. הבחורה הכי מוכשרת בכיתה, הבחורה
הכי יפה בשכבה, לא יכלה למצוא שורת מחץ- שכולם יזכרו מה היא
אמרה ביום שעידן מת.

לא הייתה שם שורת מחץ, לא היה שם מוטיב ספרותי. היה שיר. מסוג
השירים שלא כולם מכירים- סוג השירים שמעולם לא חשבה שתשיר
עליו. סוג השירים שלא משמיעים ברדיו, ולא בטלוויזיה, כי בכלל-
לא משמיעים את 'היהודים' בטלוויזיה. מה היא חשבה לעצמה?

"ורק שתדע, אתה שם למעלה
שאני שונאת אותך עכשיו, שונאת אותך!"

כולם נשתתקו.

"ושיר אחד יש לי לשיר לך, את השיר של עידן... עידן האלוהים."

"עידן האלוהים, עידן האלוהים
עידן האלוהים היום..."

היא משכב באפה. קולה רעד. כולם הסתכלו בה בתדהמה. סופסוף היא
ידעה מזה עצב, היא ידעה שזה רק בגלל אלוהים.

"מכאן עד אלוהים, מכאן עד אלוהים
מכאן עד אלוהים תהום."

וככה אני מרגישה אתך, אלוהים. את התהום הזאת שפתחת בינינו-
כשלקחת לי את עידן, עידן האלוהים שלי."

כולם השתתקו. בכל זאת, לא כל יום בחורה דתייה הולכת ושונאת את
אלוהים, שונאת את עצמה, מתכחשת להורים שלה, אבל לא מתכחשת
למהות שלה. היא קפלה את הדף.
ירדה מהבמה המאולתרת, שלקחה אותה פנים מול פנים אל אלוהים, אל
האבא הגדול שלה שעכשיו לא תראה אותו שוב לעולם. היא התיישבה
מביטה בעיניים הזגוגיות בקבר הזה, וידעה שכל מה שיקרה לה עכשיו
בחיים יקרה מעידן, במקום מאלוהים.  


"עידן האלוהים"- היהודים.