"קניתי חולצה חדשה." "תתחדשי." "לא, אתה לא מבין..." "מה יש
להבין?. אמרת שקנית חולצה חדשה, אז אמרתי לך תתחדשי. שירי, מה
את רוצה ממני? " שחר, תסתכל עליי". "אבל הרגע המשחק התחיל".
"ממתי כדורגל יותר מעניין ממני". "תמיד, כשזה נוגע למכבי חיפה.
את יודעת שאני לא מחמיץ אף משחק שלהם. זה השיגעון שלי. ועכשיו
נחשי מה? עכשיו יש משחק. ואני רוצה לראות!. את לא רואה שכבר
נכנסתי לעמדת צפייה - אני לא סתם שרוע על הספה עם צלחת
הפיצוחים הזו. אז תעשי לי טובה, אם זה לא עניין של חיים ומוות
- בבקשה תבואי אחר כך." "אוף אתך. אני כבר שבוע מנסה לדבר אתך
על זה. שבוע אני מסתובבת עם כל המטען הזה, מנסה למצוא דרך
להגיד לך, ועד שסוף סוף.... שחר!, אתה בכלל לא מקשיב. לא שמעת
מלה ממה שאמרתי, נכון?" "שמעתי, שמעתי, קנית חולצה. יופי."
"לא, אידיוט .." "שירי, מה את עושה! את מסתירה לי חצי מסך!.
שירי, בבקשה הוא כמעט הבקי.. יופי! מרוצה? בגללך הפסדתי את
הגול. תגידי, את מנסה לעצבן אותי בכוונה ? גם ככה היה לי יום
קשה בעבודה".
"אני, אני, אני. רק על עצמך אתה מסוגל לדבר. ולי לא היה יום
קשה? ואם אתה באמת רוצה לדעת, אז כל השבוע הזה היה די מחורבן.
בסדר? אבל מה אכפת לך? בזמן האחרון אתה בכלל לא מקשיב לי...
מתי במהלך החודש האחרון התעניינת במה שקורה איתי? אנחנו כבר לא
מסוגלים לתקשר יותר..." "אני תמיד מקשיב לך". "לא. אתה לא. אתה
מקשיב לי רק כשאין לך משהו יותר טוב לעשות. כשיש לך את החברים
שלך מהעבודה או את מכבי חיפה אתה לא מקשיב. אני בספק אם אתה
בכלל שומע..." "שירי, את יודעת שזה לא נכון". " זה כן נכון.
ואני חשבתי שאחרי מה שהיה אז, בלילה ההוא  לפני חודש, הכל יהיה
אחרת. אבל כנראה שטעיתי. אתה כבר לא מספר לי שום דבר. אני כבר
לא יכולה לדבר אתך. מה עובר עליך. עלינו...?" "על מה את מדברת
בכלל ??? סיכמנו שמה שקרה היה חד פעמי. מעידה. הסחפות של לילה.
לא דברנו על זה? סיכמנו שאנחנו רק ידידים." "כן, רק ידידים...
זה מה שאמרת אבל..." "שירי, אחר כך! גם ככה בגללך כמעט הפסדתי
את כל המחצית הראשונה. אני אדבר אתך יותר מאוחר. בעצם, אני
אדבר אתך מחר. היום בערב אני נפגש עם איילת. סיפרתי לך נכון?
איילת - הבחורה החדשה מהעבודה. טוב, אז נדבר מחר. להתראות
שירי. ביי".


"ביי...."

אתה זוכר שחר?. זו הייתה השיחה האחרונה שניהלנו. אני זוכרת
אותה מלה במלה. אלו היו המילים האחרונות ששמעתי.

בסך הכל רציתי להגיד לך שקניתי חולצה חדשה. זו בדיוק אותה
החולצה שלבשתי בלילה ההוא, אז לפני חודש. או יותר נכון, אותה
חולצה שעזרת לי לפשוט בלילה ההוא שאמרת לי שאתה אוהב אותי.
בלילה ההוא בו עברנו כל קו אדום אפשרי בין ידידים. בלילה בו
הבנתי שאתה הרבה יותר מידיד. שאתה אהבת חיי.

בבוקר. בבוקר שאחרי, גיליתי שהחולצה נהרסה מאיזה משקה שנשפך
עליה. באותו בוקר גם אמרת לי שסתם נסחפנו וסיכמת שאנחנו רק
ידידים. כמו פעם. הידידים הכי טובים. אנחנו לא סיכמנו - אתה
סיכמת. אני? אני ידעתי ששום דבר כבר לא ישוב להיות כשהיה.
באותו רגע חשבתי שזה נורא סימבולי שהחולצה שהכי אהבתי נהרסה
ביום שנהרסה לי הידידות עם החבר הכי טוב שלי, עם האדם שאני הכי
אוהבת בעולם.

אתמול עברתי בדיזינגוף וראיתי בחלון הראווה את החולצה. בדיוק
אותה חולצה מהלילה ההוא. ברגע בו ראיתי את החולצה חשתי כאילו
מישהו שם למעלה מנסה לומר לי משהו. עבורי, ממש באותו הרגע סמלה
החולצה החדשה התחלה חדשה, חידוש קשר. קשר אשר נהרס עם הרס
החולצה. קצת טיפשי - אני יודעת. ואני אפילו לא ממש מאמינה
באלוהים.
בכל מקרה, קניתי את החולצה ובאתי אליך. באתי וניסיתי להציג לך
מטאפורה טיפשית על חולצה חדשה ויחסים מחודשים. ניסיתי לספר לך
מה עובר עליי. ניסיתי להגיד לך מה אני מרגישה. אבל אתה? אתה
אמרת לי ללכת... אלא אם כן מדובר בעניין של חיים ומוות. אז זהו
שחר, הלכתי. הלכתי למרות שאז היה מדובר בעניין של חיים. עכשיו
כבר מדובר בעניין של מוות.

מחר, באחד העמודים הפנימיים של העיתון, יכתבו על צעירה בת 24
שהתאבדה אתמול. אנשים רבים שלא הכרתי מעולם יקראו את העיתון.
חלקם ימשיכו לכותרת הבאה. חלקם ודאי ישמיעו אנחת צער על אותה
צעירה שלא השכילה להתמודד עם קשיי החיים. מעט האנשים שהכרתי
בחיי יהיו עצובים. ואולי לא. אבל לי כבר ממש לא חשוב מה ירגישו
או לא ירגישו. מה יגידו או לא יגידו. פעם מזמן זה היה חשוב -
היום כבר לא. הדבר היחיד שבאמת היה חשוב לי בחיים נלקח ממני.
וזה אתה שחר. ברגע שהבנתי שהקשר ביננו מת - מתי אני. הגלולות
שלקחתי רק עזרו לגוף להתאחד עם הנפש אי שם בעולם הבא.

דרך אגב שחר, רציתי לקרוא לו מתן. שם שאתה מאד אוהב. אני יודעת
שיכולת להיות אבא נהדר.