מאמי אוהב סוכריות גומי.מכל הצבעים ומכל הסוגים.
הכי הוא אוהב את הקשות,אבל גם רכות זה בסדר,אפילו גמור,וגם
כאלה עם סוכר חמוץ.
הוא קונה אותן בקילוגרמים בדוכני הממתקים בסוף שוק הכרמל,שהוא
אוהב לקרוא לו "גן העדן המתוק שלי".18 שקל לקילו,השקעה קטנה
יחסית,אבל מהר מאוד קילו ועוד קילו ועוד קילו חברו להם
יחדיו-בחודש שעבר מאמי היה במינוס של 1600 שקלים.בגלל הגומי.
הוא הפסיק להתעניין בכל שאר תחומי החיים,וזה כולל להפסיק
להזדיין איתי.
את האורגזמות הטובות ביותר,אמר,הוא מקבל כשהוא נובר בערימות
הסוכריות החדשות שהביא מהשוק,ומוצא ארנב גומי,כזה עם אזניים
ארוכות,שנשאר בטעות מהתקופה שעוד ייצרו אותם.
הארנב ההוא תמיד קשה,כי הוא שכב שם יותר מידי
זמן,ומאמי,כידוע,
אוהב אותן קשות.
ולא משנה מה אמרתי-על החורים בשיניים,על העלות הגבוהה,על
ההורים המודאגים,על אהובתו היחידה שכבר נורא מתגעגעת,הוא רק
ביטל את דבריי במחי יד והמשיך לכרסם.במרץ.
אז יום אחד החלטתי שמספיק,שזה לא יכול להימשך ככה,ולקחתי את
מאמי לשיחה.
אז אמרתי לו הכל,ואמרתי "מאמי תקשיב,זה לא יכול להמשך ככה.מאמי
אתה אובססיבי,אתה מכור,אתה אפילו לא שם לב כמה עמוק בתוך העסק
אתה נמצא.ויש קבוצות שעוזרות לאנשים במצבך,אתה יודע,בעילום שם
והכל...ו..." לפני שהספקתי להוסיף מילה,הוא השתיק אותי עם
האצבע הדביקה,והתקרב לאט לאט,מנשק אותי בתשוקה,כמו פעם,כמו
לפני.
בפה התפשט טעם זר של ארנב גומי,כזה עם אוזניים ארוכות,שנשאר
בטעות מהתקופה שעוד ייצרו אותם.