אז אך הכל התחיל ?
טוב. כולם אומרים שהם לעולם לא יקחו סמים....חח כן גם אני
אמרתי את זה.
וכולם אומרים שזה ממכר וקשה לצאת וזה כאילו כזה ברור.
נו מה לעשות כנראה אני הייתי דפוקה מדי.
האירועים קרו כל כך מהר שאני לקחתי את זה בתור פתרון זמני.
אני חוזרת- פתרון זמני. זאת הייתה הדרך היחידה שלי להשתחרר
מהמציאות המסריחה.
לא לחוות את הכאב של העולם הזה... להיות במקום טוב יותר.
לא לנסות לפתור עלי ת'בעיות של העולם.
בעיות שלא בשליטתי. ואני מעורבת בהם עמוק מדי.
אז אתם לא חייבים להבין למה דווקא סמים.
נו מה לעשות שאני לא יכולה להרשות לעצמי דברים אחרים. אני
מתפלאת שלא גירשו אותי כבר מהדירה. כי לפחות שלוש חודשים לא
שילמתי שכר דירה.
וזה רק בגלל שיש אנשים טובים בעולם. אני שונאת אותם... חייבים
להיות כאלה טובים? כן עושים את זה מטוב ליבם.
אחר כך את מרגישה חרא כי אני יודעת שני חייבת להם משהו.

עכשיו אני אספר לכם אך הכל התחיל ....
כדי לא לבלבל לכם את המוח שלכם יותר מדי. ואם כבר בלבלתי... זה
בגלל ששלי מבולבל .
ושוב אני מדברת דברים לא חשובים...

יום שישי בערב. יום שישי רגיל לגמרי...
יצאנו למסיבה של חברים. עידן ואני... עידן החבר שלי.
הבנאדם שהכי בטחתי בו בעולם. שהכי אהבתי אותו בעולם.
אז מסיבה כרגיל בלגנים. קצת גראס, וודקה.. אבל לא יותר מדי כי
בכל זאת צריך לנהוג הביתה. ותמיד גם יש את זה שלא שותה. כאילו
בגלל שטוחנים אותנו עם הפרסומות המפגרות האלה "נהג אל תחצה
חיים.."
אבל מזה משנה.. אה אך שהגורל ירק לנו בפנים.
מי נוסע ליד הנהג? הויכוח הכי טיפשי שיש... ובכל זאת רבנו
אני או יעל. יעל החברה הכי טובה שלי... הייתי נותנת לה הכל.
מהגן אנחנו היינו ביחד. בלי קנאה. תמיד היינו חברות נפש. אהבתי
אותה יותר ממה שאהבתי את עצמי.
ובלי שמונצים.. עצוב שרק עכשיו אני מגלה את זה.
לקחנו ככה חפיסה של קלפים. אז למי שיוצא את המספר הכי גבוה?
נו בטח חשבתי.. אם המזל שלי יצא לי אחד.
לא אחד אבל 4... וליעל יצא 7.
מזל נאחס.

אז כמו שכבר ניחשתם הייתה תאונה...
וכאב נוראי. ואני לא זוכרת כלום... בקושי הצלחתי לנשום בקושי
הצלחתי לזוז..
הייתי מעוכה. ואחרי זה באו הצפירות... אמבולנסים.. ואז היה לי
כאב ראש נוראי והתעלפתי.
כמה זמן ישנתי? לא יודעת. התעוררתי במיטה בבית חולים "היא פקחה
עיניים!"
שמעתי את הקול של אחותי הקטנה.. והיא קפצה ושמחה ורקדה, משהו.
וההורים שלי באו, אפשר היה לראות שהם בכו כל הלילה...
היה לי ככה קשה לדבר אבל שאלתי "מה קרה? איפה עידן? איפה יעל
ושי?"
"ששש..." הם הרגיעו אותי. רצו שאני אנוח קצת. אבל לא רציתי
לנוח...  נחתי הרבה.
עכשיו אני צרכה לראות אותם.
"את ניצלת בנס..." אמר לי הרופא
לא ידעתי אם לחייך או לבכות.
"והשאר?" שאלתי בלי מילים.
"השאר לא" אמר הרופא משפיל מבטו.
שוב כאב ראש נורא... זה יתכן?
הראש שלי יתפוצץ. ושוב קיבלתי סחרחורת והתעלפתי.

אחר כך כבר כל הימים היו אותו הדבר.
אני השתחררתי מבית החולים
והייתי בדיכאון עמוק.
ויופי שניצלתי בנס. הייתי מעדיפה להיות מתה.
ואיזה זמן נפלא.. בחינות בגרות.
לא מגיע לי להיות פה בכלל.
יעל צרכה להיות פה. הרי החלום שלה זה להיות פסיכולוגית...
כל החיים שלה. איזה מן חלום...
ולי אין כלום. שום שאיפה.
אני הייתי צרכה לשבת שם במקומה! זה לא פייר!
זאת הייתה צרכה להיות אני.
ועכשיו.. אין לי שום אהבה. לא את עידן החבר שלי ולא את יעל.
הם בטח עכשיו בשלווה בגן עדן. מסתכלים עליי ברחמים.
"נשארה לבד.. מסכנה"
וככה הרגשתי. לבד. לבד.
ובטח קשה לכם להבין את ההרגשה המסריחה הזאת.
וכמה שמנסים לעודד. כל יום הוא סיוט,
כל יום עובר בקושי.
אז כן אני מודה. בחרתי בפתרון הקל ולקחתי סמים.
בהתחלה קלים... אחר כך כבר יותר רציניים.
והרגשתי כל כך טוב! שהעולם יכול לקפוץ לי.
התמכרות לא התמכרות... הרגשתי נהדר.
כמה זמן... עד שבאמת כמו האנשים האלה המעצבנים שאומרים שזה
ממכר.
אני שונאת שהם צודקים.
ועד שהייתי מוכנה להודות....
ועד שנגמלתי...
אין לי בגרויות אני חושבת שהמשפחה שלי כבר שונאת אותי
נמאס להם ממני. חברים? נו בטח רק פושעים. כאלה שמדי פעם
מבריחים לי סמים ואני עושה איתם עסקאות. אז אין לי כלום בעצם.
ואני לא הולכת עכשיו לזבל לכם על זה שסמים זה רע... ובלה בלה
זה לא הרעיון.
תעשו מה שבא לכם.
אני רק חושבת שכשהם מסתכלים עליי עכשיו מלמעלה... עידן ויעל הם
חושבים
"אכזבת אותנו".