זריחת הסוף?
אנשים משוחררים ברחובות בערבות הברזל, בשדות הבטון כמו נשרים
רעבים המחפשים גוויה, כמו ציפורים נודדות בדרך ליבשה החמה
והבטוחה, מניפים דגל לבן מוכתם, כמו כביסה שנרטבה, כמו תקלה
באמונה.
חלום?
נשברה ידה של הבובה הקטנה בתוך בניין אפל סגור ועצוב שבו
כולאים נשמות והעצים והפרחים ינסו לחבר את ידה הסדוקה של הבובה
בעזרת דבק השמש החלש.
זכויות הילדות נשטפות עם הגשם והאדמה תנסה לאגרן,
בורות פתוחים אוגרים את הצבע  עד שיתמלאו בדרך לספירת האפס.
כסאות בית הספר מורמים ומסודרים שווה בשווה במן סדר כרוני
שמזכיר
זיכרונות מן העבר ועל הלוח הירוק שנמצא כבר שנים ישנה כתובת
גיר חדשה -
"חלום או חולמים?"
הכלוב שבעבר כלא מלחמות מסתובב בחלל שחור והאש באח שהייתה פעם
בוערת דועכת כמו זקן שיכור.
שקרת, נקמת, שמעת, זכרת את חלומות האדם והחיים, אך בדרך
לגוויה, ליבשה החמה לא תפגוש דווקא ציפורים.
קמטים מחייכים מסגירים את תמימות האדם ואת מתיקות היין האדום
ואולי אם כולם ישתו את היין יהיה החלום יותר טוב.
בסופו של דבר אדם הוא חלום וחלום הוא דגל מוכתם וכולנו נזיל
דמעה אחרונה לבובה שאבדה את ידה.