במשך כל זמן ההרצאה התקשה פרופ' קדם להישיר מבטו אל קהל
מאזיניו. האולם הענקי, שהכיל כמעט אלף מקומות ישיבה, היה מלא
עד אפס מקום בטובי הפיזיקאים בעולם, ובמספר לא מבוטל של
עיתונאים וצוותי טלוויזיה.

בזמן שדיבר, יכל הפרופ' לשמוע רחשים שונים, לחישות ואף מעט
צחוקים מוחנקים, אך עתה, כשהרים את עיניו, האולם היה דומם. כל
העיניים היו מרוכזות בו, ודומה שחלפו מספר דקות לפני שהשקט
נשבר. פרץ של צחוק, שהתחיל במרכז האולם שטף עכשיו את כולו. אך
מלבד הצחוק נראו בקהל תגובות נוספות - תדהמה, בלבול ואף כעס.

קדם חש את פניו מאדימים ואת ליבו מתכווץ בתוכו. הוא פנה בידיים
רועדות לאסוף את רשימותיו וגילה שכבר עשה זאת כנראה מבלי משים.
האולם הדהד עכשיו בצעקות ובצחוק, והפרופ' האומלל פנה אל עבר
הכניסה האחורית ועשה את דרכו החוצה בריצה כשדמעות שוטפות את
פניו.

פרופ' קדם הלך לעבר מכוניתו במהירות, כשהוא מנסה להתעלם
מהקריאות מאחוריו. הוא נכנס למכונית ונסע אל ביתו מבלי להעיף
ולו מבט אחד לאחור. בעודו נוהג ניסה קדם להרגיע את עצמו מעט.
הוא הזכיר לעצמו, שמעולם לא ציפה שהרצאתו תגרור תגובות אחרות
מלבד לעג, אך אף על פי כן הייתה בו כל הזמן התקווה, שגם אם
רבים ילעגו, יחליטו מעטים ממאזיניו לעבור על חישוביו ולבדוק
אותם. תקווה זו אבדה עכשיו, ונראה היה לו שיחד אתה אבדה גם
תקוותו של המין האנושי.

באותו ערב, לאחר שסיפר לעולם על תגליתו הנוראה, נכנס הפרופסור
יריב קדם אל ביתו, ניתק את הטלפון בעודו מצלצל, צנח על מיטתו
לבוש בחליפה; וישן.