אני לא קטן, דווקא די גדול.
אמא אמרה שכשנודלתי היו לי כנפיים אבל אבא כרת לי אותן כשראה
שנולדתי. אמא תמיד היתה לצידי. את אבא לא ראיתי מימי אבל אמא
אומרת שטוב שכך. כולם צוחקים עלי שאין לי כנפיים אבל אמא אומרת
שהן יגדלו לי בחזרה ושאז אני אראה לכולם מאיפה משתין הדג. כדי
שזה יקרה, אני צריך להתאמן טוב טוב לקראת היום הזה, שאני אקבל
כנפיים, כי אז העולם ישתנה, ישתנה מאוד.
היום בבוקר קמתי לבד. עשיתי התעמלות בוקר ויצאתי לבית-ספר
ברגל. הדרך היתה ארוכה ומשעממת אבל בסוף הגעתי. אחרי ששלושה
דרקונים ירוקים צחקו עלי ואחד כחול אכל לי את הסנדוויץ',
הצלחתי לזחול לחדר האחות עם הרגל השבורה שעשה לי איזה דרקון
צהוב אחד. עם רגל שבורה וחבושה נכנסתי לשעור נשיפת אש, בזה אני
די טוב. התאפקתי לא לחרוך את הדרקון הצהוב ההוא, רופוס שמו כדי
לא לעצבן אותו בצורה מיותרת. למרות שזה ידוע לכל שדרקונים
אדומים כמוני נושפים פי 10 יותר טוב מדרקונים צהובים כמו
רופוס. התאפקתי. לא נכנסתי לשעור תעופה. אולי אין לי כנפיים
אבל פטור יש לי. אחרי היום המתיש הזה, חזרתי הביתה באותה דרך
ארוכה-משעממת והלכתי לישון. כנראה שבכיתי מתוך שינה, כי הכרית
שלי היתה רטובה לגמרי באיזור העיניים.
קמתי לחדר עם חלון שבור, היה לי פתק על הרצפה שכתוב בו 'לא
רוצים אותך יותר', לא כתוב ממי. התיק שלי לא היה בבית, ידעתי
למה. הלכתי לבית-ספר שוב. אף אחד לא ירק עלי היום. כולם תפחו
על השכם חסרת הכנפיים שלי ונחמו אותי. הם אמרו שהם מצטערים אחד
אחד ושהם לא ידעו. רופוס אפילו החזיר לי את התיק שלי !
אחרי היום המוזר הזה בבית-ספר חזרתי הביתה ברגל, לבד, באותה
דרך ארוכה-משעממת. נישקתי את התמונה של אמא שלי בכניסה לחדר
שלי והלכתי לישון עם דמעות בעיניים.
בעצם אני די מתגעגע לאמא שלי.