[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי סבטון
/
התליון

לא פעם תהית מה פשר הצלצולים המוזרים והמעצבנים האלו
המאופיינים בצלצול טלפון בודד שלאחר הרמת השפופרת נישמע לו
צליל החיוג הרגיל, כאילו מישהו התקשר אליך ולאחר צלצול בודד,
ניתק, עוד לפני שהספקת לענות, רק כדי שתזנק לטלפון ותופתע
להיווכח שענית לצליל חיוג. האמת היא שאין שום הסבר לצלצולים
מוזרים אלו ואף אחד לא מנסה להקפיץ אותך לטלפון ולעצבן אותך,
אבל הצלצולים האלה מתרחשים בכל העולם, כל יום, לכל אחד, לפחות
פעם ביום. לעניין זה לא יחסת משמעות מיוחדת, נכון ?

ידוע כי 77% מכלל אוכלוסיית העולם שותים בבוקר לפחות כוס אחת
של קפה, לרוב, קפה שחור מסוג כלשהו. אם את/ה נכלל בתוך 77%
אלה, ודאי שמת לב לכך שבכל פעם שסיימת את כוס הקפה שלך, תמיד
נשארו שני דברים קבועים, המשקע הבוצי בתחתית הכוס והשאריות של
גרגרי הקפה שנותרו על הדפנות הפנימיות של הכוס. ובכל זאת לא
יחסת שום משמעות לצורה שבה תופסים אותם גרגרי קפה את דופן הכוס
שלך, בכל יום בצורה אחרת לגמרי.


חתול, חיה לא נאמנה, לרוב ידועה ברתיעתה ובפחד מבני האדם ומשאר
החיות. חייל בבסיס סגור, חוזר משמירה מתישה שעשה בשער הבסיס,
השעה, ארבע לפנות בוקר, בעת חזרתו למגוריו, הבחין החייל בחתול
שחור ומטונף שחוצה לאיטו את הכביש עליו הוא (החייל) פוסע,
במקום בו כמעט נפגשו, מרחק מטרים ספורים זה מזה, הביט לפתע
החתול ימינה לכיוון החייל וקפא על מקומו, החייל עצר אף הוא
בפתאומיות, עיניהם של השניים הצטלבו, החייל הבחין בעיניו
הצהובות, הבוהקות והחודרות של החתול וצמרמורת חלפה בגופו, הוא
הרגיש כאילו החתול בחן אותו כשהוא (החייל) חסר אונים לחלוטין"
.איזה שטויות, בסך הכל חתול מסכן", אמר החייל בלבו ובניסיון
להרגיע גם את החתול, התכופף קמעה והתקרב אל החתול בצעדים קטנים
תוך כדי "פסס פסס פסס." החתול לא הוריד את עיניו מהחייל אפילו
לא לרגע ועם זאת לא הזיז
אף שריר בגופו. החייל כבר נמצא ממש ליד החתול, החל להתכופף
לאיטו וירד לגובהו של החתול" ,איך הוא לא זז, איך הוא לא מפחד
ממני כלל"!? תהה החייל וממש כשידו של החייל כמעט נגעה בראשו של
החתול יכול היה החייל להישבע ששמע צליל גרגור מוזר מאד הבוקע
מגרונו של החתול, צליל גרגור שמעולם לא שמע כמוהו או חשב
שישמע, אצל שום חיה שהכיר, הגרגור היה עמוק ומתכתי ולא סביר
כלל, החתול החל ללכת אחורה בתנועת התגוננות כשעיניו עדין
מסתכלות אל מעמקי עיניו של החייל.
"חתולים בדרך כלל לא צועדים אחורה", נדהם החייל ולפתע בלי
שום הודעה מוקדמת, הסתובב החתול במהירות, פתח בריצה מבוהלת אל
השיחים ונעלם. החייל המבולבל והעייף חזר לחדרו ונרדם.

ובכן כפי שאמרתי צריכים להסתכל על הדברים בצורה קצת שונה על
מנת למצוא רמזים לתופעות אלו ורבות אחרות שמתרחשות סביבנו מעת
לעת.


אותו אדם שישב לו נינוח בכורסה וראה תוכנית מעניינת ביותר
בערוץ 8 בטלוויזיה, שמע את צלצול הטלפון וכיוון שחיכה כל אותו
הבוקר לשיחה דחופה, זינק אל הטלפון מיד לאחר הצלצול הראשון
והתאכזב כששמע קו רגיל מהעבר השני, אך הוא לא שם לב שברגע שקפץ
לכיוון הטלפון, יצא לו עכביש קטן וצהבהב משקית הבמבה, שהיתה
קודם לכן בידיו של אותו זללן במבות, עכביש קטן אמנם אבל ארסי
ומסוכן... לא תמיד סתם מצלצל הטלפון.

אותם גרגרי קפה שהזכרנו קודם לכן, האם הם באמת חסרי משמעות,
מסתבר שישנם אנשים מסוימים שמסוגלים על פי הפיזור המדויק של
הגרגרים והמשקע הבוצי בכוס, לנבא את מהלך חייו של אותו אדם
באותו יום ובאותו שבוע שעתיד לבוא, העניין מוכח!!

אותו חתול שחור שהזכרתי קודם, נמצא שבוע לאחר המקרה המוזר,
שרוע, מת, מאחורי מטבח הבסיס כשקצף לבן עוטף את פיו והברק
בעיניו הצהובות, כבה.
השמועה אומרת שמת מכלבת, "מזל שלא הספקתי לגעת בו", אמר
החייל בלבו.

עכשיו כשהבנתם את הדרך בה קורים דברים מסוימים על פי אותה
תיאוריה, הגיע הזמן שאספר את המקרה שבגללו הסברתי את כל מה
שהסברתי עד עכשיו. . .

ובכן הסיפור מתרחש במרכז ירושלים באזור כיכר ציון.

1996 גל פיגועים מזעזע פוקד את ארצנו.





היא הסתובבה ימינה, אחר כך שמאלה ושוב ימינה" .אוף, תירדמי
כבר, איזה חום"! מלמלה לעצמה דנה תוך ניסיונות נואשים להגיע
לתנוחה המושלמת.
(התנוחה המושלמת היא אותה תנוחה יחידה וייחודית בה יכול
להירדם אדם שאינו עייף במיוחד, שכן אם הוא עייף, הוא יירדם
בכל צורה ותנוחה ובמקרים קיצוניים של עייפות, יכול הוא
להירדם כמעט בכל מקום. ובחזרה לדנה, אל תבינו אותי לא נכון,
דנה באמת הייתה עייפה, אך החום הכבד השורר בחודש יולי,
הציק לה וגרם לה אי נוחות בכל שעות היום והלילה).


לאחר שעה ארוכה של ניסיונות כוזבים במציאת התנוחה המיוחלת,
נרדמה לבסוף.

דנה כהן, בחודש הבא תהיה כבר בת עשרים ושבע, עד לפני שנה עדיין
גרה עם הוריה בשכונת פסגת זאב אך משהחליטה לשכור לעצמה דירה
במרכז ירושלים, הפכו חייה לקשים משציפתה או שיערה ואף הקשר החם
שהיה לה עם הוריה עד לא מזמן, הלך והתפוגג. דנה מצאה עצמה לא
פעם ממררת על גורלה בצורה מוגזמת שהכניסה אותה בתקופה האחרונה
למצבי רוח מתחלפים וחריפים.

ברחוב יפו, היא שכרה את דירתה, דירת חדר וחצי. המחשבה לפרסם
מודעה על "מחפשת שותפ/ה לדירה," חלפה בראשה מספר פעמים אך
נדחתה מהסיבה שדנה לא ראתה את עצמה מסתדרת עם אנשים בתקופה זו,
שלא לדבר על אדם נוסף בדירה הפצפונת. העובדה שהחבר האחרון שלה
היה בכיתה י"ב, ומאז לא הייתה בקשר
רציני, הדאיגה אותה אף היא, אך יותר מכל רצתה היא להיות עצמאית
ולא תלויה עוד בהוריה (זו הסיבה שעברה מביתם,) ולכן חיפשה
עבודה אחרת מזו שבה היא עובדת מזה ארבע וחצי שנים. חנות
תכשיטים בקצה רחוב קינג-ג'ורג,' קטנה, חמימה ודי מצליחה מבחינה
עסקית אך בעלה של החנות היה אביה, שהיה נוכח שם רוב שעות היום.
משהו בכך גרם לה להרגיש שהיא עדיין "ילדה קטנה של אבא," שהיא
עדיין לא יכולה להסתדר לבדה, וזה הציק לה.

טררררררר.... טרררררר.... טררררררר... השעון הקפיץ אותה בבהלה
ממיטתה, היא ישנה בסך הכל שלוש וחצי שעות והייתה עייפה מאד.
השעה כעת שבע ושתי דקות ובשמונה היא פותחת את החנות של אביה
אשר מגיע בסביבות השעה עשר.
היא ניגשה למקלחת הקטנטונת ורחצה את פניה במים פושרים, צחצחה
את שיניה ואספה את שיערה בגומייה ששמרה עוד מתקופת הצבא. היא
הסתכלה על עצמה במראה וניסתה להיזכר איך נראתה לפני ארבע או
חמש שנים..."תהיי אופטימית", חשבה לעצמה. על פניה של דנה החלו
להיווצר קמטים קטנטנים ליד עיניה והיא החלה להראות די דומה
לאמה.

דנה שתתה את כוס הקפה שלה (ע"ע קפה שחור) והתכוננה לצאת לכיוון
התחנה, מתחת לבנין, שם היא תעלה על  אוטובוס קו 18.
בדרך החוצה, במורד המדרגות, נזכרה דנה שחלמה בלילה חלום מוזר
ולא ברור אודות תליון כלשהו בעל אבן ברקת ירוקה. דנה לא יחסה
לחלום משמעות מיוחדת, אך הצורה המדויקת של התליון הייתה חקוקה
במוחה בצורה ברורה יותר מאשר כל דבר שחלף מול עיניה באותו
הבוקר.

קו 18 הוא קו מיוחד במינו. אחד הקווים היחידים בירושלים  עם
אוטובוס מחובר (ארוך), ברוב שעות היום הוא עמוס בנוסעים
המגיעים מפרברי העיר למרכזה או להפך, לרוב בבני נוער, לאחר
שסיימו את הלימודים, ובחיילים שחזרו מבסיסם הקרוב לבית
(ג'ובניקים) אך בבוקר,  בשבע וחצי בדיוק, מגיע הקו לתחנה שמתחת
לבנין של דנה, לא עמוס, אלא פשוט מפוצץ. רוב העובדים הזרים
ואנשי השוק אשר נוסעים לעבודתם בשעת בוקר מוקדמת זו משתמשים
בקו זה, אשר חוצה את ירושלים לאורכה.

דנה הגיעה לתחנה ומצאה לעצמה כיסא פנוי, גברת מבוגרת שהגיעה
לתחנה נעצה בדנה מבט נוזף ודנה פינתה את מקומה. בשעה שבע וחצי
הגיע הקו שלעולם לא מאחר, לעולם לא מקדים וכמעט תמיד אין בו
מקום ישיבה. דנה דחפה את עצמה לתוך ההמון העולה מהדלת הקדמית
של האוטובוס ותוך כדי כך חשבה לעצמה שאחד מאותם מסרים שיש
להעביר בקרב אוכלוסיית ישראל הוא שיש שני דלתות
באוטובוס והאחורית היא זו שמשמשת לירידת הנוסעים, לא הקדמית.
בעוד דנה מהרהרת על תיקונים והסדרים שיש להעביר לציבור הרחב,
שמה לב לפתע כי על אחת ממדרגות האוטובוס, מונח לו דבר מה בוהק,
דנה עשתה מאמץ כדי להגיע לדבר שמשך את תשומת ליבה וכשלבסוף
החזיקה בו אל מול עיניה, שמה לב שמדובר
בתליון.

התליון היה פשוט ובקצהו הייתה אבן ברקת ירוקה, אשר הוחזקה ע"י
שלושה פסי מתכת קטנטנים. דנה בחנה את התליון מקרוב ולא זכרה
שראתה מעולם כמוהו או דומה לו, אפילו לא בחנות שבה היא עובדת
זמן כה רב.

אך רגע, היא כן זכרה איפה ראתה את התליון..."בחלום," מלמלה.
היא החזיקה את התליון באוויר"מי הפיל את זה? סליחה אדוני,
סליחה גברתי, של מי זה?" דנה נדחפה במעלה האוטובוס כשאיש לא
הגיב או השיב לה, היא החזיקה את התליון בידה השמאלית, שילמה
לנהג וחיפשה מקום ישיבה. כשנואשה מחיפושיה והחליטה לעמוד, ראתה
לפתע מקום פנוי בודד, קצת לפני הנקודה בה מתחברים שני החלקים
של האוטובוס, היא שמה לב בזווית עיניה לבחור ערבי צעיר, שישב
ליד החלון כשתיק מונח על ברכיו ואגלי זיעה נוטפים ממצחו
וצווארו. היא התיישבה לידו וניסתה, ללא הצלחה, לפתוח את החלון
שלידו.
החום ששרר באוטובוס היה רב והשעה הייתה רק קצת אחרי שבע וחצי"
.יהיה היום חם מאוד," אמרה לעצמה דנה ושמה לב שלידה נעמדה אותה
אישה מבוגרת וזעפנית שבשבילה דנה קמה בתחנה" ,שתלך לעזאזל"
,אמרה לעצמה דנה.
הבחור הערבי שישב ליד דנה, הדיף ריח חריף של זיעה ומלמל לעצמו
כל מיני מלמולים בערבית. דנה הסתכלה עליו כמה שניות ולפתע...
הסב הצעיר את מבטו אל דנה, עיניו הצהובות והבוהקות היו מפחידות
והוא נראה היה חולה, מבטו המזוגג לא התמקד ממש באחת מעיניה של
דנה אלא עבר "דרכה" כאילו ראשה שקוף והוא הסתכל דרכו על הנעשה
מאחוריה, דנה חשה במבט זה, מבט מת וחסר החיים וחשה שלמרות החום
הכבד, ירדה הטמפרטורה בגופה בכמה מעלות טובות
"איזה פחד...", מלמלה וישרה בחזרה את מבטה.
את התליון שהיה בידה החליטה לענוד על צווארה ותוך כדי כך
הקשיבה ברדיו לכתבה שהייתה בנושא גל הפיגועים בתל אביב.

"ירושלים זה לא תל אביב, פה לא יקרו דברים כאלו", חשבה (מדובר
בתקופה של בה ת"א נחשבה לעיר ה-"חמה") . לפתע שמה לב
שהתליון שעל צווארה החל לוחץ ומעיק עליה, כאילו הוא נהיה
קטן יותר מגודלו הקודם וממש יוצר לחץ על צווארה.
היא הורידה את התליון וסגרה אותו ומאחר ולא ידעה מה לעשות בו,
חשבה לשחק איתו קצת, הכניסה את אצבעה בתוך הלולאה הסגורה
שנוצרה והחלה מסובבת את התליון על אצבעה בתנועה לוליינית
כשהוא סגור.
בלי ששמה לב התחיל להחליק התליון מאחיזתה ובבת אחת הועף אל
החלק האחורי ביותר של האוטובוס ליד הספסל האחרון.
דנה חיכתה שיידלק אור אדום באחד הרמזורים ואז קמה כדי לחפש את
התליון, היא הרגישה קצת נבוכה, כמו ילדה קטנה שמפילה דברים,
ברגע שקמה שמה לב ש"גברת זעפני", שעמדה לידה, תפסה מיד את
מקומה. דנה הלכה לאט אל עבר הספסל האחרון ולפתע הבחינה
בתליון הבוהק שמונח ממש למרגלות הספסל האחורי. היא התקרבה אט
והושיטה יד, אך לפתע האוטובוס החל נוסע והיא נפלה על הרצפה
כשהתליון ניצב לו ממש מול עיניה, היא הרימה מבטה כלפי מעלה
ונוכחה לראות שאיש מן היושבים לא הציע לה עזרה.
ברגע בו שלחה יד כדי להרים את התליון החלו הדברים קורים
באיטיות מדהימה שמתרחשת רק בסרטים.
דנה חשה בהדף אוויר חם ולוהט בכל חלקי גופה והבחינה באור לבן,
חזק מאוד ומסנוור שצרב בעיניה, גם לאחר שסגרה אותם, היא הרגישה
מהלומה חזקה בראשה וההבזק כבה, הכל השתתק. . . . .

אני מקווה שלא תצטרכו לדעת שקט מבעת שכזה, אני
לשמחתי לא יודע...

דנה התעוררה לאחר מספר שניות בתוך השרידים שנותרו מהאוטובוס
שהעלה גלים אדירים של עשן ואש. בהתחלה הייתה דממה, דממה מעיקה
שלא ניתן לתארה במילים. אחרי הדממה החל להפציע הכאב, כמו
זריחה, עלה לו לאיטו במעלה גופה אל ראשה ואליו, מכיוונים
שונים, התלוו צווחות וצריחות שהלכו והתגברו לזעקות בהלה ובכי.
היא הביטה סביבה וחזתה באותו מראה קשה של גופות וחלקי גופות
חרוכות ושרופות מפוזרות בכל מקום. לפתע הרגישה זוג ידיים
האוחזות בה מעל מותניה וזוג נוסף אשר אחז בקרסוליה והיא הבינה
שמחלצים אותה מתוך השרידים. כעבור דקה יכלה כבר לעמוד על רגליה
והבינה מה קרה. באוזניה נשמע צפצוף צורם וחזק מסוג אותם
צפצופים שהייתה שומעת כאשר שהתה זמן ממושך במועדונים, בעיקר
שהייתה בסמוך לרמקולים.
יותר מכל אפף אותה ריח מחריד של בשר אדם שרוף. היא נזכרה בגברת
שתפסה את מקומה כשקמה ,"מסכנה גברת זעפני, בוודאי לא נשאר ממנה
שום זכר."

"יש לך מזל גדול גברת", מלמל אליה אחד מעוברי האורח שהתגיסו
לפינוי.

הצפצוף שבאוזניה נעלם לאחר יומיים, אך הריח המגעיל והמחריד
נשאר בזיכרונה עד היום. יותר מכל הייתה עצובה על מר גורלם של
כל אותם אנשים חפים מפשע אשר ניהלו להם את חייהם כדרכם,
קורבנות הטרור כפי שכינו אותם, מתו לחינם...

"קו הדמים", כך כונה הקו בו מצאו את מותם רבים מנוסעי
האוטובוס, שלושים ושמונה במספר, אלה ששרדו ממוות ונשארו עם
פציעות בינוניות עד קלות היו יושבי הספסל האחורי וכמובן דנה,
שהייתה שכובה בזמן הפיצוץ על ריצפת האוטובוס ושרדה את הפיגוע
הקשה עם פציעות קלות בלבד.

היום דנה כבר פתחה עסק משלה הכולל מספר רחב של בזארים ברחבה
הומה באדם, בנחלת השבעה. את התליון לא מצאה ולא קיוותה למצוא,
רק הודתה לאותו כוח אשר גרם לה לקום ממקומה ולהישאר בחיים.

הסיפור נכתב בהשראת מקרה אמיתי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ערבי במה, יהודי
במה, כושי
במה...
מה זה משנה?
כולנו בהמות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/3/02 23:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי סבטון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה