"בעיר יפה ומלאת געגועים אני הולך.
להתמסר לרצונות שלי להסתבך...."
הלכתי ברחובות. שוטטתי לי. חיפשתי איזה פיצריה פתוחה, או סתם
מקום לשבת בו, להרגע קצת.
ראיתי מולי פיצריה פתוחה. ניגשתי.
התישבתי על אחד הכיסאות בחוץ. הורדתי מעלי את התיק, הוא היה
כבד, "בטח, כל החיים שלי בו" חשבתי לי.
חיכיתי לאיזה מלצר או משהו שיבוא וישאל מה אני רוצה. ובאמת,
אחרי איזה חצי דקה, התקרב לעברי איזה בחור.
בערך בן 22, הוא לבש בגדים שחורים ועליהם סינר סגול.
"מה תרצי?" הוא שאל. בקול מנומס.
"קולה" עניתי לו.
הוא הלך חזרה למקום שממנו בא. הסתכלתי סביבי. המקום היה שומם.
הכיסאות פלסטיק שסביבי היו ריקים.
הוא חזר עם מגש חום שעליו היתה מונחת כוס קולה עם קשית למעלה.
"בבקשה" הוא אמר, והניח את הכוס קולה מולי, על השולחן.
"תודה" עניתי.
"אז.. אני לא רוצה להישמע כמו נהג מונית קרציה אבל.. בכל זאת..
ערב חג פסח היום... מה את עושה ברחובות תל אביב?"
תוך כדי הדיבור הוא הסתכל עלי. היו לו עניני שקד גדולות
וחומות.
"אממ... קשה לי להסביר..." התחלתי להגיד, תוך כדי לקחתי את
הקשית אל הפה ו"שאבתי" קצת קולה לפה. הקולה היתה קרה, היא
חילחלה לי בתוך הגוף במין הנאה כזאת, הרגשתי איך היא זורמת לי
בכל הגוף.
"תנסי.." הוא אמר והוסיף "אני בטוח אוכל להבין, או לפחות
לנסות". הוא המשיך להסתכל עלי בעיני שלו. עינים כל כך בטוחות
ובוטחות.
"פשוט... לא היה לי כוח לכל המשפחה.. עוד פעם חג כזה צבוע...
עזוב אותך.. עדיף להיות לבד" פתאום קלטתי שיש לו כיפה על הראש.

"ותגיד לי אתה עכשיו, מה בדיוק אתה עושה פה? ערב חג, אין
לקוחות" אמרתי לו ולקחתי עוד לגימה מהקולה.
"הסיפור שלי הרבה יותר מסובך משלך" הוא אמר. הוא השפיל את המבט
והסתכל על הריצפה.
"נסה אותי" אמרתי לו במין מבטא מתגרה כזה והרמתי את הרגלים
ושמתי אותם על הכיסא, וקירבתי אותן אלי.
"אני חוזר בשאלה" הוא אמר "טוב, לא בדיוק חוזר בשאלה, אבל
נפלטתי מהחברה החרדית" הוא מיהר להסבר את עצמו.
"אבל מה זה קשור? ערב חג עכשיו... לך לבלות עם המשפחה, הם לא
מקבלים אותך יותר?" לא הבנתי.
"הם כן, פשוט לי לא נעים. לשים עלי שוב את כל המסכה הזאת בשביל
להיות חלק מהם? לא נראה לי. חוץ מזה שאני מהווה דוגמא רעה לשאר
הילדים" הוא ענה לי. הוא דיבר די מהר.
"איזה שטויות" התעצבתי עליו, בעצם עליהם, אבל הוצאתי את זה
עליו "זה מה שהם הכניסו לך לראש? שאתה מקלקל מישהו אחר? איזה
מין שטויות זה?"
"לא. הם צודקים" הוא מיהר להגן עליהם "את לא יכולה להבין את
זה" הוא אמר כשראה את הפרצוף שעשיתי, "הם חברה מאוד סגורה,
החרדים כאילו, וכל גל קטן יכול לעשות שם סערה, וזה יכול להרוס
את השם של המשפחה שלי, ואני לא רוצה שה יקרה"
"עדין אין לך סיבה להגן עליהם" אמרתי.
"טוב, ויכוח אבוד מראש..." הוא אמר.
היה שקט, מין דממת לחץ שכזאת. היה נדמה כאילו לא נוח לו לדבר
על זה.
"אני סוגר פה.. אין פה אף אחד... את רוצה ללכת להסתובב?" הוא
שאל אותי. תוך כדי הדיבור הוא הסתכל עלי, היה לו חיוך על
הפנים. חיוך כזה מקסים. ולחשוב שחיוך כזה היה מתכסה בבגדים
שחורים, פשוט חבל.
"אממ... אני אשמח." אמרתי לו.
"טוב, אני רק אלך לסגור פה הכל" הוא הסתובב ונכנס לתוך
הפיצריה.
הסתכלתי עליו. שחור שנבלע בשחור.
"תגידי איך נראה לך, זה יום מוזר כזה
תגידי איך נראה לך, עוגת תפוחים וחצי קפה
וחצי משנים אחד לא שלם
תגידי איך נראה לך, מותק,
אם אני משלם"

                                   

הילכנו על החוף... חלצנו נעלים בהתחלה והלכנו איתם ביד.
הוא סיפר לי על המשפחה שלו, על 5 האחים הקטנים שלו וה-4
הגדולים.
הוא סיפר לי איך אימו עליו בהתחלה, כשהוא רק החליט להתנתק
מהישיבה.
הים שתק. הוא לא היה עצבני, הוא זרם לאט, כמו ההליכה שלנו.
"אבל, למה עשית את זה?" שאלתי.
"אין סיבה ברורה. פשוט לא יכלתי יותר. לא התאימה לי המסגרת
שם." ידעתי שהוא מנסה להתחמק, אבל זאת זכותו. הוא מכיר אותי
בדיוק חצי שעה.
ריח של ים עוד ריחף באוויר. ריח מתוק כזה, של שקט.
"איפה את ישנה הלילה?" הוא שאל. הוא נעצר ונעמד מולי.
"אני לא יודעת, אני אמצא איזה אכסניה זולה או משהו כזה. לא
בעיה למצוא פה, הרי זאת תל אביב" עניתי לו. באמת לא חשבתי על
שינה. אולי בכלל לא רציתי לישון. הרי אני לא עייפה או משהו
כזה.
"את לא יכולה. זה מסוכן. איך ההורים שלך הסכימו לך בכלל לבוא
הנה לבד באמצע הלילה?"
הסתכלנו אחד לשני בעינים. הוא היה יותר גבוה ממני. באיזה ב5
ס"מ ועדין לבש את הבגדים השחורים ממקודם.
ראיתי עולם שלם בתוך העיניים שלו. אבל עולם חבוי. לא יכלתי
לראות מה יש בתוך העולם הזה. זה היה כמו להיות במקום אפור,
ולראות חומה שמאחוריה לא רואים כלום. וגם אם מנסים להציץ
מהצדדים אי אפשר. ולחומה הזאת אין שער. היא נעולה.
"הם לא יודעים. הם לא יודעים שאין לך איפה לישון, בעצם הם בכלל
לא יודעים שבאת הנה". הוא אמר, הוא אמר את זה בנימה די עצבנית,
אולי טיפה מודאגת.
הורדתי את העיניים שלי משלו "תפסיק לקרוא אותי" התפללתי. אבל
בשקט, שלא ישמע. אפילו לא לחשתי את זה. רק אמרתי לי את זה
בראש.
אמא תמיד אמרה שאני כמו ספר פתוח אבל  אני נהנית שיודעים מה
עובר עלי- מתי קשה לי ומתי שמח לי.
"את מוזמנת לישון אצלי" הוא אמר והוסיף "אני במילא גר לבד"
"לא.... לא נראה לי.." גמגמתי. לא רציתי שרגיש עכשיו חובה לארח
אותי. הוא לא מכיר אותי, אפילו לא יודע את השם שלי.
"זה בסדר, באמת. וזה לא שאני אאנוס אותך או משהו." הוא שוב
חייך. רק לראות את החיוך הזה ולמות.
"אתה בטוח?" שאלתי, טיפה מהססת.
"אבל בלילה, איפה הילדה שלי הלכה
ועם מי היא מסתובבת
תסלחי לו ותזכרי שאת תינוקת שהולכת לבד בערפל"


               

"אז מה התחביבים שלך?" הוא שאל אותי בדרך לדירה שלו. הוא אמר
שהיא קרובה ואפשר ללכת ברגל, אז הלכנו ברגל.
"זה בטח ישמע לך מוזר, אבל הכי בעולם אני אוהבת לישון"
הוא התסכל עלי מוזר. כאילו אני בחורה מוזרה.
"תסבירי.." הוא אמר במין נימה כזאת כאילו הוא עומד לפרוץ
בצחוק.
"איך אני אסביר לך? אני לא אוהבת לישון... אני יותר אוהבת
לחלום.. להיות בעולם אחר, עולם משלי, שבו אני בוחרת מי יהיה רע
ומי טוב, ואיך יהיה הסוף של כל סיפור".
"אף פעם לא חשבתי ככה על חלומות" הוא אמר. שוב כאילו הוא עומד
לצחוק.
טיפה נעלבתי. אני לא אוהבת שצוחקים עלי, כמו כל בנאדם, במיוחד
כשצוחקים על דברים שבעיני הם מאוד רצינים.
"טוב, מיסטר מושלם שלי, מה התחביבים שלך?" שאלתי אותו.
"אין לי תחביבים. יש לי חלומות" הוא ענה לי. בקול שקט. כבר לא
קופצני כמו קודם.
"זה שני דברים שונים, אתה יודע? אלא אם התחביב שלך כמוני הוא
לחלום. אבל חלומות כחלומות הם לא תחביב" אמרתי לו. ניסיתי
להתחכם.
"אז מה זה חלומות?" הוא שאל.
"חלומות זה חלומות!"

                           

"פחות מהלב שכואב
משאיר סימנים על המצח
רצון חזק לחבק
לנשק ולברוח
תלתלים תלתלים וכמה זה טוב
שאוספים ורואים את המצח
בעיניים האלה יש משהו נשבר מפבנים"
"זהו, הגענו". הוא אמר ופתח את הדלת. דלת לבנה בתוך בניין
קומות שנראה די נטוש, ואם לא נטוש אז ממש לא מטופח.
הדירה היתה חשוכה.
הוא שלח יד והדליק את האור. לפני נתגלתה דירה קטנה. קטנה מאוד.
שהמיטה היתה בסלון שבעצם היה סלון/חדר שינה שכזה. ומטבח מאוד
קטן שזקוק דחוף לניקיון.
"זה מעוני הקט" הוא אמר.
"מאוד קט.." עניתי לו.
היסתכלתי עליו. כל כך פשוט. כל כך לא מתאים לכל הסיפורים שהוא
סיפר לי בדרך לפה. בחור בן 22, מי היה מאמין שהוא עבר כל כך
הרבה.
"קפה?" הוא שאל בדרכו למטבח.
"לא, אבל נס קפה יהיה נחמד" עניתי.
התישבתי על המיטה. היא היתה מכוסה בציפה כחולה.
על הקירות היו תלוים כמה פוסטרים של כל מיני חופי ים.
היתה תלויה גם תמונה. קמתי מהמיטה וניגשתי אליה.
"אני והמשפחה שלי, בזמנים טובים יותר" הוא אמר לי. עוד מהמטבח,
אבל בגלל הגודל של הדירה. כשאתה עומד במטבח אתה עומד גם בסלון
וגם בחדר שינה.
בתמונה היו 7 ילדים. איש ואשה בהריון.
היו שם 4 בנים קטנים (כנראה הבנים שלהם). ארבעתם לבשו מכנסים
שחורים וחולצות לבנות שמעליהן היה ג'קט שחור. היה להם פיאות
וכיפה על הראש.
3 הבנות הקטנות שהיו שם לבשו שמלות. מאוד מחויטות. מאוד
"טיפ-טופ" כמו שאומרים אצלינו.
חזרתי להתישב על המיטה.
הוא הגיע עם כוסות בידיים. באחת הכוסות היה נס קפה ובשניה
קפה.
הוא הגיש לי את הנס והתישב לידי.
המשכנו לדבר והלילה הלך והתקצר.
תחשות הזמן כבר נעלמה לי מזמן אבל ידעתי שמאוחר.
עדין לא ידעתי את שמו, והוא לא את שמי. זה לא היה מעניין
במיוחד.
"לילה טוב, ילדה בלי שם" הוא אמר לי, והמציד את שפתיו לשפתי.
הוא המשיך לנשק אותי. הרגשתי איך הוא חודר אל תוך הפה שלי.
נתתי לו להמשיך.
הוא השכיב אותי על המיטה ולאט לאט התחיל להוריד לי את החולצה.
בהתחלה הוא פתח את הכפתורים. כפתור אחרי כפתור אחרי כפתור.
אחרי שהוא פתח את כולם הוא פתח את החולצה.
הוא העביר את היד שלו על הבטן החשופה שלי עד לראש.
על הלחי שלי הוא נעצר ונתן לי עוד נשיקה בשפתים.
אח"כ הוא המשיך והתחיל גם לפתוח את המכנסי ג'ינס שלי. כפתור
אחרי כפתור אחרי כפתור.
ואני נתתי לו. לא הרגשתי רע עם זה שנתתי לו. אז מה אם לא ידעתי
את השם שלו? ידעתי עליו הרבה פרטים שלא ידעתי על בחורים שגם
הייתי איתם שנה וגם הם הגיעו למקום שהוא- אלי,אל תוך הגוף
שלי.
"ואיך שהוא יודע לאהוב
היא מפחדת מהיום שיעזוב
מחבקת אותו כשהוא ישן
ומסתכלת ככה מקרוב"

זה היה פסח שמח. הוא לא היה משעמם. נכון שהאוכל לא היה ממלא
כמו בדר"כ. אבל לא תמיד הכל קשור באוכל.