"שיתקו שם מאחור" אני זוכרת שהיא אמרה. עם המבטא של  העברית
התקינה שלה.
שתקנו, היינו ילדות טובות, אז למרות שרצינו לצחוק שתקנו ועצרנו
את עצמינו, כי ככה המורה ביקשה.
נשמעה דפיקה בדלת, ואל הכיתה נכנסה אמא של רנה. היא חייכה
והסתכלה ישר על המחנכת, באה אליה, לחשה לה משהו באוזן. רנה קמה
מהכיסא, התקרבה לאמא שלה ושאלה:"אמא מה את עושה פה?", כל כי
ילד שאמא שלו באה רוצה את היחס מאמא, ועוד כזאת שעובדת ולא באה
כל יום.
"באתי לקחת את צמי" היא ענתה, והוסיפה: "אמא שלה רוצה להגיד לה
משהו", והחיוך עדין מרוח על פרצופה.
צמי לא הבינה מה אמא של רנה או שלה רוצות ממנה. אבל בלי הרבה
שאלות היא לקחה את התיק ויצאה החוצה.
תוך כדי שצמי יצאה מהכיתה עם אמא של רנה כולם צעקו לעברה כל
מיני קריאות של: "שיוהו, איזה כיף לך" ו"גם אני רוצה לנסוע
הביתה".
והמורה המשיכה כרגיל בשיעור.
אחרי 10 דקות הגיעה המנהלת לכיתה, היא נכנסה בשקט מופתי שכזה
ובקול צלול וחלש היא ביקשה מרנה ועומרי לצאת.
שניהם יצאו ברגע שהיא אמרה, כמו חיליים. הפעם הקריאות שמחה לא
חזרו- שניהם היו בני דודים של צמי. כולם התחילו להבין שמשהו
קרה, אבל אף אחד לא הבין או ידע מה.
הדלת נסגרה מאחוריהם. כולם התחילו להתלחש על מה קורה פה, כל
אחד זרק השערה בקשר למה קרה לצמי או למישהו מהמשפחה שלה.
"שקט בכיתה בבקשה!" צעקה המורה ודפקה תוך כדי על הלוח.
חצי דקה אחרי שיצאה רנה מהכיתה היא חזרה עם דמעות על הלחיים,
ותוך כדי שהיא הלכה לכיוון התיק שלה היא לחשה:"לא, לא, זה לא
יכול להיות" וברגע שהיא הגיעה למקום שלה היא שלפה את התיק ומהר
יצאה החוצה- היא נעלמה כמו רוח מאחורי הדלת. היה אפשר לראות
עליה שהיא בסערת רגשות אדירה.
עכשיו כבר אף אחד לא יכל לשתוק, זה היה יותר מדי ברור שקרה
משהו, משהו רע.
המנהלת נכנסה לכיתה, פתאום הסתרר שקט שכזה, שקט שבו כולם חיכו
לשמוע משהו, כולם נעצו בה מבטים של "נו, ספרי מה קרה".
"תקשיבו" היא אמרה. "אתמול בלילה, בערך ב12 בלילה אח של צמי
התאבד".

                           

היה צלצול בפעמון.
"כן" עניתי.
היא נכנסה. די מהססת.
"היי" אמרתי לה.
"היי" היא ענתה. בקול חלש.
היא עברה את הדלת, סגרה אותה מאחוריה ונכנסה לבית.
התישבנו שתיינו על הספה. היינו רק שתינו בבית, שותקות, לא היה
מה להגיד. בעצם רציתי להגיד לה משהו בסגנון של "אני משתתפת
בצערך". אבל, זה לא היה מתאים. אולי כן, אבל אז ממש לא הבנתי
מזה אומר.
אחרי כמה דקות של שתיקה התחלנו לדבר. לא על משהו חשוב, אבל
דיברנו.
תוך כדי דיבור הסתכלתי על השולחן של הסלון, שהיה ממש מולי
וראיתי עליו גיליון של "מעריב לנוער".
"בואי ניצבע.." אמרתי לה.
התחלנו לצבוע בעטים את כל הדוגמניות היפות שהיו בעיתון. הרסנו
להם את כל היופי בפנים כמו שהחיים הרסו לצמי את כל היופי
שבחיים.
אחרי שהשחטנו את העיתון לגמרי שוב היתה שתיקה.
"את רוצה לשחק במחשב?" שאלתי אותה- תמיד אהבה לשחק בו.
"כן, למה לא?" היא ענתה. הלכנו והתישבנו מול המחשב.
נכנסתי בשבילה לאינטנט ונתתי לה להיכנס לצ'ט.
היא דיברה שם עם איזה אחד,  קראו לו איציק.
הוא היה דוקא נחמד, בן 18 והוא גר בנהריה.
הם דיברו איזה רבע שעה,ולי שיעמם לי.
"רוצה שוקו?" שאלתי, "כן, למה לא? הרי על השוקו שלך... מי יכול
להגיד לא?" היא ענתה וחייכה אלי.
היא צדקה. באמת עשיתי שוקו מושלם.
הלכתי למטבח להכין לנו שוקו בתוך כוסות זכוכית גבוהות ויפות.
שסיימתי להכין את  השוקו, חזרתי למחשב להביא לצמי כוס אחת,
וראיתי אותה יושבת מול המחשב ובוכה.
"צמוש, מה קרה?" שאלתי אותה. הנחתי את השוקו על יד שהמחשב, הוא
לא היה חשוב עכשיו.
היא שתקה, ורק עם האצבע הקטנה הצביעה על המסך. הסתכלתי עליו.
ראיתי את השורת שיחה שלה ושל איציק, ולמטה, הוא שאל אותה: כמה
אחים יש לך?
עכשיו הבנתי למה היא בוכה. חיבקתי אותה חזק חזק.
4, כתבתי לאיציק שחיכה לתשובה. 4, שאחד מהם לא התגיס ולא יתגיס
לצבא לעולם.

היא סיפרה לי אח"כ שאחיה לא רצה להתגיס לצבא- הוא פחד. שבוע
לפני המקרה  היא אמרה לאמא שלה שיש לה הרגשה שהוא יתאבד...
ושהיא פוחדת.
עכשיו אחרי שנתים, גם אח שלי מתגיס, אבל אני לא אגיד לאמא שיש
לי הרגשה שהוא יתאבד...