היא נכנסת לחדר, הוא בקושי זוכר מיהוא או מה הוא עשה כל חייו
אבל אותה הוא זוכר, ברור וצלול.
כמה שהיא יפה, מקומטת, זקנה, אבל יפיפייה, נסיכה בכל הדרה,
פשוט כבוד להיות איתה בחדר.
הוא שואל אותה "אכלת?", לא משנה אם הוא גווע ברעב, העיקר שהיא
שבעה, מלא, כמו שראוי לנסיכה כמוה. והיא עצובה, כי גם הנסיך
ראוי להרבה יותר, אבל לא, הוא לא מוכן לשמוע, רק היא חשובה, כי
בלעדיה גם הוא לא קיים.
מוזיקה שמחה מתנגנת ברקע, הוא יודע שזה הסוף, עוד מעט זה נגמר,
אבל העיקר שהיא אכלה, העיקר שמתייחסים אליה כמו אל נסיכה.
הבן נכנס לחדר, הוא לא יודע מי זה, הוא רוצה לזכור, מנסה, אבל
כל מה שנמצא לו בראש זאת הנסיכה שלו, ואם היא אכלה.
הדירה שלהם ריקה בלעדיו, חשוכה, ואיך היא תהייה מוארת אם חסר
האור של הנסיך, אור של נסיכה יפיפייה לא מספיק, מסתבר, לבית
שמקודם הייה זוהר, דולק.
הבן בוכה, מבקש ממנו לזכור, מתחנן, אבל הנסיך לא זוכר, ושואל
עכשיו בבכי "אכלת?"
רואים שהוא מחפש את הזיכרון, שומעים, מרגישים את זה, אבל הוא
לא מצליח, הוא מנסה, אבל זה לא עוזר. המוזיקה מפסיקה, והוא
לרגע נזכר ושואל את הבן מה שלום אישתו, מה שלום הנכד של
הנסיך?
והבן מחייך, שמח, מתחיל לענות בהתרגשות גוברת, אבל ברגע מסוים
המוזיקה חוזרת, והנסיך שואל "מי זה, על מה הוא מדבר?", הבן
בורח מהחדר, הוא  הולך להביא לנסיכה אוכל, הנסיך דואג.
עכשיו הנסיכה בוכה, היא לא רוצה שהבן יבכה, והיא רוצה שהנסיך
יזכור.
לפני שהוא שכח הוא הייה נגר, עבד קשה כל חייו, פרנס את משפחתו,
ונתן הכל לילדיו, השקיע, אבל יותר מכל נתן לנסיכה, את כל מה
שהייה לו, את נשימת אפו, ואת פעימות ליבו, רק בשבילה.
והיא, כל מה שעשתה אי פעם בחייה הייה בשבילו, כל העבודות שאי
פעם השיגה, כל האוכל שאי פעם קנתה, וכל האהבה והנשמה שזרמה
בגופה, זרמה רק בשבילו, ולא בהרבה כל הזמן, מעט כל פעם, כדי
שלא יטבע, אבל הוא ידע שיש עוד לבוא, הוא ידע שיש לה המון לתת
לו.
הנכד נכנס, הוא ילד קטן, לא מבין, הוא מקפץ למיטה של
סבא-הנסיך, לא אכפת לו אם הנסיך זוכר אותו, העיקר שיש לו עוד
רגע עם הבן-אדם האוהב הזה. הנסיך מסתכל על הנכד, ומחייך, הוא
לא מכיר אותו אבל הוא רואה אהבה בעיניו לכן הוא גם מחזיר, נסיך
צריך לדעת לתת, נסיך צריך לדעת להיות נדיב.
הנסיכה רוצה להיות לבד עם הנסיך, אבל היא לא תוציא את הנכד
מהחדר, כי גם הוא רוצה להיות איתו, היא לא תגזול ממישהו רגע עם
הנסיך. אבל הנסיך שם לב, כי הוא מכיר אותה, הוא מרגיש אותה,
"אני נורא עייף, אתה יכול לצאת?", לנכד זולגת דמעה, אבל הוא
מרגיש מה שקורה בין הנסיך לנסיכה הוא מרגיש אותם גם, כי הוא
עוד ילד, הוא לא שכח איך להרגיש.
עכשיו זה רק הם, לבד, שניהם, ואם הייתם שם, אם הייתם שמים לב,
טוב טוב, הייתם רואים את הנשמות שלהם עפות ביחד למעלה, רגע
לפני הסוף, רגע לפני שהנסיכה אוכלת.