לנעמה
1  
שעון הפלסטיק הלבן שבסלון הראה עשרים לחמש כשיצא אלון את ביתו,
רק עוד עשרים דקות לשרוף עד המפגש המיוחל בכיכר העיר.
הוא התכונן הרבה בשביל המפגש הזה, את חדרו ערך לתפארת, כל פרט
ופרט ויהי המזערי ביותר עוצב לפי ראות עיניה.
את גופו רחץ ובישם וגילח וסירק, עטה על עצמו את מיטב בגדיו
ויצא לו אל דרכו העירה.
רחוב מגוריו, המצוי במרכז המולת העיר, נמצא שקט הפעם, המכונות
שהיו מיללות באוזניו מבוקר עד ערב פסקו זה מכבר מעבודתם.
פה ושם נראה אדם פוסע לבדו - מזדרז לשוב אל ביתו, מלבד זאת:
דממה.
פנסי הרחוב, העגומים למראה, כבר דלקו, אך השמש עדיין עמדה
במערב השמיים, מפיצה אור חיוור של חורף, עומדת בסירובה לשקוע
בטרם עת.
אלון הצית לעצמו סיגריה בצורה מוכנית, כחלק ממאבקו כנגד הזמן
המבושש לבוא.
הוא היה מאוהב בציפייה הזו, בכל ההכנות הללו ש'לפני'. "לפני
מה?", היה שואל עצמו, "לפני חוויות מרגשות ומשמעותיות שאוכל
להעלות בזיכרוני בשקיקה בעוד ימים רבים", הבזיק בו הניסוח
המוכן-מראש.
הוא כבר הספיק לבחון את הרגע המיוחל מכל זווית אפשרית: איך
לכשתשכב במיטתו, עיניה עצומות ופניה שלוות, איך ייקח אז את ידה
הצחורה בידו, ילטפה ברכות, יעביר אצבעותיו בשערה, על פיה, על
עיניה... וכשתפקח באיטיות את עפעפיה ותביט בו במבט חולמני,
תשלח בו חיוך עייף, אז יקרב, ינשק לה על שפתיה וילכוד בלשונו
את ישותה החמקמקה.
כאשר הגיע ליעדו, מצא מקום משענת ותצפית לצד המרכז המסחרי.
"נותרו עוד עשר דקות עד חמש, ובלאו הכי היא נוהגת לאחר", חשב
לעצמו, השליך את בדל הסיגריה לעבר הכביש, מחה את זיעת ההתרגשות
מעל מצחו, והחל סוקר את פני האנשים העוברים ברחוב.
חלפו שם אנשי עסקים לבושים בחליפות שחורות, כרסם זקורה לפנים,
שיער דליל מכסה את קרחותיהם המיוזעות ועיניהם הקטנות מציצות
בחשדנות אל כל הכיוונים, מהליכתם הפזיזה-הבוטחת ניתן היה
להבחין שזמן עודף אין להם ואף על הצעיר, המביט בהם בסקרנות
ובשמץ זלזול, לא הניחו דעתם.
הלכו שם צעירים אדוקים בדתם, כיפותיהם הסרוגות מקשטות את
ראשיהם הזהים, פיאות הלחיים הארוכות משתלשלות עד מעבר לסנטרם,
פוסעים בפנים חתומות בשובם מתפילת החג.
נערות צעירות ובודדות עברו על פניו, יפות ויפות פחות, מעבירות
צמרמורת בעמקי ליבו, מזכירות לו את הסיבה שבשלה הוא עומד כאן,
מחכה.
"עוד מעט היא תגיע", חשב, "זמן טוב לספר לה... הכל... כנראה
שדבר טוב לא יצמח מזה, אך לפחות תגיע הכרעה, ובעקבותיה בהירות
ואז אוכל להתחיל לשכוח, ככה עדיף."
הוא הביט מעלה, אל העורבים השחורים החולפים בקבוצות מעל העיר
האפורה, הביט בשמש התפלה של חודש דצמבר, בחנויות השוממות מעבר
לרחוב, במכוניות הנוסעות באיטיות - מתיזות שלוליות של גשם שירד
בבוקר, הביט בתעלת הביוב החוצה את הרחוב הראשי של העיר בה בילה
את כל ימיו.
הביט רגע ארוך...
"אולי בעצם!", חשב בהתלהבות לא מרוסנת, "אולי לא הכל אבוד
עדיין, נוכל ללכת אלי ולשמוע קצת מוזיקה ולצחוק ולדבר, אנגן לה
ואלסים על הפסנתר, ואולי תרצה להישאר, אולי זה אפשרי אחרי
הכל!"
ובעודו מתמוגג על פנטסיות מחודשות של תקווה, נפל מבט עיניו על
הדמות שבוששה לעזוב את מחשבותיו: ככל שקרבה נראתה מצודדת יותר
ופחות מציאותית.
כל כולה זהרה בפסיעותיה האלגנטיות לאורך הרחוב שעד עתה נדמה כה
אפור ושעכשיו זרח בחיות עליזה, היא הבחינה במבטו המצפה, חייכה,
הסמיקה עד עצמות לחייה והשפילה מבטה אל הקרקע.
בג'ינס התכלת הבלוי, הגדול עליה במידה ובסוודר האפור, המבליט
ברכות כל תו מאבריה, היא קרבה והלכה, תיק שחור מתנדנד על כתפה,
שערה החום-הבהיר האסוף לאחור על גבה, מתעופף ברוח וכל תווי
פניה, השמחים מטבעם, כאילו צחקו.
אלון, כל כולו שקוע בהתבוננות, לא צלח בהעלות מחשבה אחת על דל
ראשו, כנהג הזה המצמיד את דוושת המהירות לרצפה, למרות הסכנות,
על מנת להתמסר לאדרנלין ולשכחה, כך היה הוא: הברק כבר ניצת
בעיניו, והוא פוסע בעיניים עצומות אל עבר הסערה הקרבה.
וכאשר, לאחר נצח קצר, נחצה המרחק שהפריד בין השניים
והנערה-שלא-זקוקה-לשם בירכה את הנער המאוהב לשלום בלוקחה את
ידו בידה להבל רגע שמימי, אז הם החלו פוסעים ברחוב זה לצד זו,
רשמיהם הצבעוניים נטמעים באפרוריותה של העיר ובלית נושא להפוך
בו, החלו נטל האהבה ונטל המבוכה להעיק על ליבם, ביודעם שגם
הערב לא ימצאו מנוחה מכל המתחולל בהם.
אל ביתו לא הלכו, והם החלו פוסעים אינסטינקטיבית לעבר הים.
הרחוב החשיך לאיטו, צללים עטו על המדרכות הנטושות והם החלו
מעלים במילים ימים רחוקים, מנהלים שיחה לא-נשמעת, שכן הוא היה
בולע את מלותיו, והיא הייתה לוחשת, כאילו על מנת להתאים עצמה
אליו.
וכל העת עיניה היו חומקות, כמעט במודע, ממבטו המחפש-החודר,
השואל "עד מתי ימשכו כל המשחקים הללו?".
סערה התחוללה בנפשו: אושר, על הקרבה המיוחלת, כמיהה-לקרבה אחרת
וצער, על שלא תתקיים, חברו יחדיו בערבוביה שאיימה להפר את
השלווה שהייתה נסוכה דרך קבע על פניו.
"עד מתי נמשיל להיפגש ככה?", היה תוהה, "מתי יתנפץ מעגל הקסמים
המייסר הזה?".
כאשר התפתה כבר לפתוח את ליבו ולאמור את המילים שיביעו את
רגשותיו באפון הטוב ביותר, וישימו קץ למעמד המגוחך הזה של שני
אנשים שמתחבטים, כל אחד עם עצמו, באותן השאלות, אבל לא מדברים
ביניהם, אז נפנתה נערתו לומר שלום לאחד ממכריה הרבים, אחת
מאותן דמויות מעברו, שהיו חוזרות ומראות פניהן ברגעים מכריעים
תמיד, כאילו על מנת ליצור רצף ומחזוריות באירועים ללא כל קשר.
הוא עמד על שפת הטיילת ההומה אדם כשלפתע השתתקו הקולות מסביבו,
הוא שאף את האוויר אל חיקו והביט בשמש הכתומה- הענקית המרקדת
מול עיניו, קרבה אל הים הרחב-הדומם, ענני נוצה סגלגלים צובעים
את השמים מאחוריהם.
צמרמורת חלפה בבשרו למראה המפעים הזה, דמעות החלו נקוות בעיניו
וכל זיכרונותיו השתוללו בו בשל הבהירות הרעננה הזו שיצרה בו
שלמות חדשה.
רחמים עצמיים, על הניסיונות והזמן שחלפו ולא ישובו, מילאוהו
והצורך לפרוץ בבכי התממש בדמותה של דמעה אחת שזלגה במורד לחיו
הימנית, מותירה שובל ארוך ושורף מאחוריה, הוא נמנע מלמחותה,
וכדרך שהיה עושה בכל פעם שנאלץ להתמודד עם רגשות חזקים ממנו,
הוא הוציא את חפיסת הסיגריות מכיס מעילו ושלף סיגריה.
המצית סירבה לבעור ברוח המערבית המשתוללת, הוא נאבק כאילו כל
עולמו תלוי בהצתת האש, מתוך ייאוש רב,  וכאשר לבסוף צלח
במלאכתו, תחושת סיפוק מילאה אותו ורק הרטיבות על עור פניו,
מעשה הדמעה הסוררת, הזכירה לו את שהתחולל בו לפני רגעים
אחדים.
לכששבה הנערה, שמזמן איבדה את תפקיד השחקן הראשי בהצגה שרקם
לעצמו, צעדו שניהם עד לספסל הקרוב, העלטה כבר הייתה בכל, הם
ישבו ומאחר שכבר היה מאוחר מדי לנסות לגשר על הפער שנוצר
ביניהם, שתקו והביטו בים.
בשארית כוחותיו, כשנוכח שדבר טוב לעשותו אין, התוודע אלון בקול
חנוק על דבר אהבתו אליה, היא ענתה בדבר שנבצר ממנו לשמוע או
להבין, קמה, נפרדה ממנו והלכה לה לדרכה.
הוא נשאר להביט בגלים הנאבקים להגיע לחוף עוד רגעים אחדים, אז
קם ממקומו והחל פוסע לעבר ביתו.




2
היה זה מקץ שעה אחת כאשר החלו ענני הגשם שכיסו בהדרגה את
השמיים מעל ביתה של הילה להמטיר גשם זועף.
הרוחות הקרירות שחדרו מבעד לחלון הפתוח ליטפו את עורפה של הילה
ורחשי הטיפות המתנגשות באדמה הבוצית הדהדו בין הקירות.
חדרה היה חדר קטן, מירב שיטחו נתפס על ידי מיטה גדולה שגוונים
של כחול כהה שולטים בה, מלבדה היו גם ארון בגדים גבוה בצבע עץ
שדלתותיו פתוחות וחוסר סדר של מלבושים בהירים מציץ מתוכו,
כוננית נמוכה בעלת שלוש מגרות רחבות שעליה הייתה מונחת מערכת
שמע מאובקת ואוסף דיסקים צנוע ולצידה שולחן כתיבה מעץ שבליל של
ניירות וספרים היה מונח עליו.
על הקירות הלבנים-העמומים התנוססו בעיקר רישומים בעפרון שנעשו
על ידי יד חובבת אך מקורית שלכדה דמויות מעט דמוניות בציוריה
המגושמים.
מראה ארוכה התנוססה בגאון אל מול הכניסה וגיטרה אקוסטית הייתה
נשענת על הכוננית.
הילה ישבה בקצה המיטה, סמוך לחלון הפתוח, עודנה בבגדים בהם
יצאה מהבית, מרפקיה שעונים על עדן החלון ותומכים בפניה, שפתיה
קפואות ונוטות אל סנטרה, גבותיה מתכנסות סמוך לאף בהבעה של
מאמץ ועיניה לטושות החוצה, בוהות בנקודה אחת ובכל זאת אובדות
בחלל.
היא התענגה על הטיפות ועל השלווה שבגשם אך נפשה הייתה טרודה
מכדי ליהנות מיפי הטבע.
"אני צריכה לקום מחר בתשע ולסדר את החדר, צריך לנקות את הכל
ולשים את הבגדים בכביסה, הבטחתי לזוהר שאני אבקר אצלה בצהרים
וגם יש את העבודה באזרחות שצריך לסיים עד יום שישי...", כך
הייתה סוקרת כל דבר שנותר לא עשוי, והיה צריך לעשותו, וכל
מלאכה שהייתה צריכה לבצע הייתה טורדת את רוחה וגורמת לה נקיפות
מצפון על שהיא יושבת כך ובוהה החוצה, בלי לפתור דבר.
היא פלטה "אוף" עצבני מבין שפתיה והניחה לראשה להחליק לעבר
הכרית הרכה, מביטה מלמטה בקירות החשוכים והמחשבות מתרוצצות
בראשה במהירות.היא ראתה בחשכה לנגדה תמונות של הערב בעיר כפי
שקפאו בזיכרונה והשוותה אותם לתמונות מהחלום שזכרה במטושטש,
כשהיא חשה שבתמונתו של אלון שעומד חיוור לנוכח השמש יש משהו
שהתקשר אל החלום, אולי אף ראתה את אותו המחזה עצמו.
הילה נטלה בידיה כדור גומי צבעוני ורך שנח לצד המיטה והחלה,
בהיסח הדעת, להעביר אותו בין הידיים וללוש אותו בעדינות.
הזיכרונות מאותו יום נראו לה נראו לה מטושטשים ואיכשהו
פנטסטיים, וזו לא תהיה הפעם הראשונה בשבילה בה כאשר היא מגלגלת
את האירועים בראשה היא לא מצליחה להבין הכיצד כאן, לבדה, היא
יודעת בדיוק מה היא רוצה ומהו הדבר שמציק לה בפגישות עם אלון,
אך לצדו דעתה מתערבלת והיא אינה מצליחה להעביר במילים דבר ממה
שהרגישה קודם לכן וממילא גם ההרגשה שלה כבר איננה ברורה ויוצא
שהם מאמללים אחד את השני ומתמסרים לשכחה הגדולה והממכרת שנוצרת
בפגישתם, זו גם לא תהיה הפעם האחרונה שהיא תחליט לא להשתכנע
להיפגש אתו כשיתקשר אליה וישדל אותה בקול הרך והמשכנע שיש לו
כשהוא לא לצידה להתראות אתו פעם נוספת.
הילה עצמה את עיניה והניחה לתנודות של גופה למלא אותה ברוגע
מתקתק, מתמסרת לרגע למעגליות של מחשבותיה ומתמלאת עליצות ורגע
אחר כך מעבירה את הכדור בתנועות עצבניות בין כפות ידיה ובוהה
בקדרות אל פינת החדר.
לאחר שהצליחה להשתלט על מצבי הרוח המתחלפים שלה, נרגעה קמעה
והניחה לכדור הגומי להתגלגל אל מתחת למיטה, הרחק מהישג ידיה,
התרוממה הילה ממרבצה, הסיטה את שערה מפניה ולכדה בעינה את
דמותה כפי שנשקפה במראה, קמטי עייפות מעטרים את מצחה ואת לחייה
והיא נראית מבוגרת מכפי גילה, תשישות ניכרת בה במראה ובהרגשה.
ברק ניצת ומילא את החדר בלבן מתעתע מדגיש להרף עין את התמונה
החיוורת שהצטיירה בזכוכית, רק אדום השפתיים שומר על גווניו
המקוריים, ועם הדהוד הרעם באוויר חשה רחמים עצמיים מאיימים
לפרוץ מחזה, אך הדמעות מיאנו לזרום החוצה ורק צמרמורת עקרה
צבטה את עורה בכאב חד ולא מספק.
הילה רכנה לעבר שולחן הכתיבה שלה שהיה מכוסה בדפי פוליו עמוסים
באותיות הקטנות והמסודרות שלו ועיינה בהם, המילים שחורגות
מהשורה בהדגשה מהדהדות בחלל ראשה: "רוצה", "שכחה", "חלום",
"אוהב", "מלטף", "נגיעה", "עיניים", "עצב", "ליטוף", מניחה
ללשונה לגלגל אותן בחלל פיה אחת אחרי השניה, מניחה להן התחבר
באופן חופשי של אסוציאציות לבליל צורם של הברות, של רגשות ללא
הבעה ואז מניחה להן לצנוח לקרקע בחזקת מילים ללא משמעות.
רשרוש העלים והתיפוף החדגוני של הגשם הטריפו את דעתה, היא
רצתה לפרוץ החוצה בסערה, להשליך מתוכה את כל משקעי המלח של
הבדידות ולישון שינה נטולת דאגות.
היא סידרה את הדפים בערמה בקצה השולחן, הניחה במרכזו חבילת
דפים ריקים, לקחה עט שחור בידה והחלה לכתוב.
"ההרגשה הזאת של הרוח שמלטפת לי את הצוואר - איך הייתי רוצה
להתמסר לה באופן מוחלט, להניח לכל הדאגות לחלוף לידי
ולשקוע...
אני לבדי בחוף שטוף שמש של שלווה, שוכבת בבגד ים על החול הבוער
והשמש שורפת לי את הלב מרוב אושר וכל בריזה חולפת או גרגר חול
הכי מזערי שיגעו בי יורגשו בכל הגוף, על כל שערה ושערה,
מעבירים בי מאין מודעות עצומה של חופש, החופש לשכוח.
והחוף גדול ואני קטנה אבל נשפכת החוצה לכל אורכו ומתמזגת עם
החול והשמש והגלים המלטפים, חיבור מושלם וטוטאלי.
ובעצם אני נמצאת במקום אחר עכשיו, מקום קבוע, אבל נשמתי זועקת
ופורצת במקום הכי רחוק על כדור הארץ ותמיד מצטיירים לי בראש רק
חול ושמש. אבל הכל מתקשר תמיד ללב.
ובשקט השלם סביבי הכל הולך ומיטשטש, יום ולילה, מציאות  וחלום,
זיכרון ושכחה, מאין בלגן מקסים שכזה ואני יכולה לבחור את מה
שאני רוצה לעשות, אני פשוט יכולה לעשות מה שאני רוצה!"
חיוך של השלמה הרחיב את שפתיה, היא סקרה שנית את המילים שבחרה
וחשה סיפוק של גאווה, ריקנות שלאחר יצירה בתוכה.
אחר התפשטה, התעטפה בשמיכת הפוך הקרירה וצנחה במהירות אל שינה
של חלומות טרופים ומשונים שיעניקו לה רגיעה שלמה אם שחר.






3
טנדר כחול ומגושם התקדם באיטיות במעלה הגבעה, משמיע בגאווה את
הצליל המכני-המחריש אוזניים של מנועו. כשהתקרב יותר אל המגרש,
בו היו מתרוצצים נערים שקועים במשחק כדורגל, האט עוד יותר את
מהירותו, מאיים לעצור בכל רגע, ניתן היה לראות בין צלליות
הקבינה את שני הנוסעים המשועשעים, הנהג, שיער שחור מעטר את
קרקפתו המעט קרחת, חיוך ממזרי ניבט מזוויות פיו הנפתח מדי פעם
בפעם על מנת למלמל משהו מצחיק, כנראה, לנערה הישובה לצדו,
שאינה מפסיקה לצחוק בקולניות, פניה זרוקים לאחור מרוב הנאה,
שערה הארוך מכסה בחוסר סדר קוסם את מצחה הגבוה ואת עיניה
המרצדות.
אט אט החלה תשומת הלב הכללית לעזוב את משחק הכדור, שהיה עד
עתה לאטרקציה המרכזית של יום חמישי החופשי מהתחייבויות ומבטים
החלו להישלח לעבר המקום בו חנתה המכונית, בסמוך למגרש.
דלתות הרכב נפתחו בתיאום מהוסס ועתה כשיופיה השובה והנדיר של
הילה נגלה לעיני כל תחת פנס הרחוב, נותר הכדור להתגלגל עד
לפינת הגדר והמשחק נעצר באופן רשמי.
תחת השקט שהשתרר במקום יכלה הילה לשאוף מעט אוויר פנימה
ולהירגע מעט, תוך כדי כך סקרה את שלל העיניים המוכרות שהסתכלו
לעברה, מרפרפת על פניהם כמו על דפים בספר, משתמשת בזיכרונה על
מנת לקשר מדי פעם פנים אל זיכרון אהוב, המחשבות נערמות בראשה
בשכבות על גבי שכבות עד שהיא לפתע חשה ריקה מהרהורים, מסרבת
להכיר בשקיפות המחשבות מבעד לעיניים השלוחות בסקרנות לעברה.
ואז נחו עיניה על מבט שעורר בה אי שקט, שהתעלם מכל המוסכמות של
מפגש שכזה והפר אותם, ליבה פעם במהירות הולכת וגוברת, רגש ישן
ולא פתור הציף את לחייה באדמדמות נועזת, עיניה זעמו על עצם
הקיום של הדמות הזאת, השקטה והסוערת, שלמרות שנמחקה מכל זיכרון
הנה היא מתדפקת פעם נוספת על חלון המודעות שלה, מעוררת חלקים
רדומים בתוכה.
היא הרגישה כל תנועה מתנועותיה בחוסר טבעיות שעה שמכריה ניגשו
לחבק ולנשק אותה לשלום, הריחות החריפים של הזיעה עלו באפה
ועוררו בה סלידה, במאמץ להדחיק את כל חוסר הביטחון הפתאומי
שלה- היא חייכה חיוך גדול ומלאכותי דווקא לעבר קלסתר פנים
שריכזה בו את כל שנאתה, רק מצחה מתקמט ברטינה, חושף לעין
המיומנת את פחדיה הדקים ביותר מתעוררים מקברם.
בכלל שמחה גדולה הייתה בחלק הזה של המגרש, חום, חיוכים
וצחוקים מילאו את חלל האוויר, "נו, אז איך היה לך באירופה?",
זרק מישהו לעברה, והיא ניצלה במיומנות הבמה המפותחת שלה את
ההזדמנות על מנת להניח לראשה לצנוח לאחור בחוסר דאגה מופגן,
מצליחה להחזיר לעצמה את תחושת הביטחון האבסולוטי שחשה במכונית,
ההרגשה שאם תיפול לאחור תמיד יהיה שם מישהו לתפוס אותה בזמן,
תמיד!
רק אלון נותר לעמוד בצד הלא מואר של המגרש, מוחה את טיפות
הזיעה ממצחו, מנסה להביט הצידה מהחבורה, מחפש לעצמו בינות
העצים הערומים והשדות היבשים, חפץ לייצב עליו את מבטו הלחוץ,
רגליו משנות מיקום כאילו עומדות לבגוד בו בכל רגע, הוא היה
משפשף את עיניו בניסיון להתעורר.
אלון היה האחרון להבחין בבואה, וגם היחיד שלא טרח או לא יכל
הסתיר את מבוכתו, מבטה מרפרף על דמותו - הוא חש את כל עול
עברו, ממנו ניסה להינתק, הוא התרחק מספר צעדים לעבר הגדר, וידא
שאף אחד לא מבחין בו, התיישב על האדמה, נשען אחורה ועצם את
עיניו.
כל המוחשיות של המצב חמקה ממנו, תחת החושך שהשתרר לא היו
גבולות, הוא יכל למלא את החלל הריק בכל מה שחפץ והדבר שבחר
להתמקד בו ברגע זה היה חלום שחם לפני חודשים ארוכים ועתה נזכר
בו בליווי טעם מתוק של משמעות.
בחלום הוא היה ישוב על ריצפה קרה של מגדל גבוה המשקיף לעבר
נופים קסומים שחלקם סימלו והזכירו לו את ילדותו המתוקה כפי
שנשקפה בימי החופש הארוכים בהם היה מביט על יונים שנגעו בשמש,
מאחוריהם נשקפים הרים גבוהים ואפלים עליהם מוצבות אנטנות
מאיימות, ימים בהם היה יושב כך ומשקיף צהרים שלמים ואף יותר,
קצה של מחשבה מדגדג את לשונו רגע לפני שהיא חומקת, וחלקם האחר
הזכיר לו את פני העתיד בדמותה של טירת סלע עצומה העומדת-משגיחה
מפסגתה לעבר נופי ילדותו, מצפינה סודות של ימים רחוקים
ומאיימים שעתידים להתרחש ביום מן הימים ולהחריב את שארית
התמימות. הטירה המטילה צילה העצום על מחוזות חלומותיו הרכים,
הוא ידע, תהיה לו בית יחיד, הוא יבלה את שארית חייו לכוד בין
ארבעה קירות חשוכים, ללא איש לנחם או לטפל בו.
תנועה שקלט בשמאלו החרידה אותו מהבהייה והמחשבה האינסופית,
נערה שחורת שיער קטנה ועדינה קרבה אליו, הוא זיהה בחיוכה הלועג
את מלוא הרגשת היעוד הנורא שטרדה אותו, הנערה התיישבה למולו
והביטה מבעד לעיניו כאילו היו קרובים מאז ומעולם, אז הניחה את
ידה על מצחו וליטפה אותו במגע שנשא בחובו את כל המתוק וכאוב
שבנעורים, באופן שמרגיע ומשכיח כל מחשבה...
עייפות הצהרים שטפטפה אליו בשקט מבעד לנופים השתלטה עליו כליל
והוא התמסר לה ללא התנגדות, עוצם את עיניו ומניח לראשו לצנוח
אל חיקה החם של השחרחורת המרגיעה שלו. היא העבירה את אצבעותיה
בשערו והוא איבד כל תחושת זמן, לעיתים נרדם ולרגעים הוזה, שומע
מבעד למפל הצבעים הבהירים קול אלט נשי וטהור מפזם בלחישה על
אוזנו "ימים לבנים ארוכים...".
היה כבר ערב כשפקח את עיניו, השמש איימה לצלול מעבר לאופק
ופני הנערה, שנראה שהביטה בו בערנות לכל אורך שנתו, לבשו צבעים
נועזים וחמים, אישוניה החומים נדמו כצפים בתוך ים שוקט, היא
רכנה אליו ולפני שהספיק למקם את עצמו במקומו, נצמדה אל פיו
בנשיקה, והוא, מתוך פחד ובלבול, נרתע ממנה וחבט את מצחו באפה.
לאחר רגע של מבוכה ומבטים שפוגעים ברצפה כסופה, פרצה לבסוף
בצחוק גדול ומשוחרר, התרחקה והחלה יורדת בסולם המדריגות, רק
הדהוד צעדיה מוסיף להישמע אחריה.
אלון נשכב על הרצפה הקרה תומך את ראשו בזרועו השמאלית והביט
בשמיים מעוטרי הכוכבים, בודה בדמיונו סיפורים לכל נקודת אור
ברקיע וכל ענן פרש לנגדו צבעים חדשים, כך המשיך עד שהוסחה דעתו
לחלוטין, איבד את רצף המחשבות והוסיף לבהות סתמית בחלל.
הוא לא הופתע כשחש ראש צונח על חזהו ויד נאחזת בירכו כבגלגל
הצלה ורק הושיט את ידו ללטף את השיער הנעים, כאילו היה זה הדבר
הטבעי ביותר, וכך נרדמו שניהם חבוקים באפילה ורק טירת הסלע
הענקית עומדת כניצב מעליהם, משגיחה.
מבעד לאפילה הוא שמע קול קורא בשמו: "אלון?", אך הקריאה הייתה
כל כך חלשה שהוא התייחס אליה כפרי דמיונו, אך הקול התחזק
ונשנה, "אלון!, אלון!", הוא פתח את עיניו עד לכדי חריץ צר,
האור המלאכותי הלם בראשו וכשעיניו התרגלו לתאורה הוא הבחין
בחבורה שלמה של צללים עומד מסביבו בחצי מעגל, הקול שקרא בשמו
היה שייך להילה שהייתה רכונה מעליו בדאגה."הכל בסדר?", היא
שאלה. לרגע הוא לא הצליח להרכיב תמונה שלמה מהאירועים,
התשישות,כתוצאה מהמשחק הממושך, ריככה את כל חושיו, והוא שקע כל
כך עמוק בחלום עד שגם הופעתה של הילה במגרש הכדורגל נראתה
בעיניו כסוג של הזיה.הוא מלמל "כן" חלוש ולא משכנע.
"דאגנו לך", אמר לו שחר, "למה אתה יושב לבד בצד?", "סתם... לא
הרגשתי טוב", השיב אלון. הכל הביטו בו בדאגה אמיתי והוא הרגיש
בחוסר נוחות, הוא לא היה רגיל להיות מצוי במרכז תשומת הלב,
והדאגה שרחשו לו חבריו למשחק, שמעולם לא הרגיש קרוב אליהם
במיוחד, בלבלה אותו מאשר גרמה לו להרגיש יותר טוב, הוא חש
כשחקן שנזרק למרכז הבמה בלא שלמד את התפקיד קודם לכן ורצה
שיעזבו אותו לנפשו.
"אתה רוצה מים או משהו?", התעניין יניב, "מים זה יהיה טוב...",
גמגם אלון ויניב פסע בצעדים מגושמים לכיוון הטנדר הכחול שלו
להביא בקבוק מים. הייתה לאלון בעיה מסוימת עם יניב, הוא הרגיש
שכל מחווה של ידידות מצדו הייתה מזויפת ולמרות הכירו מגיל רך
היה לו קשה להסתכל לו בעיניים כשדיברו.
אין ספק שגם החיזור התמידי של יניב אחרי הילה לא תרם ליתר
נוחות בין השניים, הוא לא התעלם מקיומה של חולשה כלפיה גם
עכשיו, ומטבעו הקנאי היה לו קשה לראותה בקרבת אחרים שרצו בה,
ובכל מקום שהסתכל היה נדמה לו שלא חסרים כאלה.
אף אחד לא באמת ידע מה היה באותה נערה יפה ועליזה, שנמצאו
יפות ועליזות ממנה, שמשך כל כך הרבה גברים, כאותם זבובים, לבקש
כמעט בנואשות את קרבתה, אולי היו אלה עיני הבדולח הירוקות שלה
שלעיתים התעכבו על עצם מסוים בכזו עצבות מפליאה שרק מלהתבונן
בהן היה המתבונן נמס בקרבו, אולי הטבעיות שבה נהגה אל הכל
כאילו היו קרובים אליה. היא לא ידעה לסרב כמעט לשום דבר, והחום
והחיוכים שחלקם עם כולם היו למעיין בלתי נדלה של אושר, ואולי
היה זה הניגוד שאינו מתקבל על הדעת של שמחה ועצב תחת מעטפת
אחת, אותה התמונה של יופי מהורהר שנשקפת מעיניה, היה בה הרבה
מן הקסם.
אך מה בעצם גרם להילה להיות כל כך שקועה ומהורהרת בשעה שכל
חייה עוד עמדו לרשותה והכל חיפשו את קרבתה?
היא נשארה עומדת לצדו כשחבורת הצללים כבר הספיקה להתפזר, חשים
שנוכחותם מטרידה את מנוחתו. הילה שאלה אם היא יכולה לשבת ואלון
חייך וסימן לה בידו, היא התיישבה בסמוך ושניהם הדליקו לעצמם
סיגריות והביטו בכדור המתגלגל במגרש ובאנשים המתנשמים
והמיוזעים שרדפו אחריו במסירות.
ואולי היה זה משום השתיקה וההתבוננות באותם הדברים שגרמה
לשניהם לחוש קרבה מוזרה, פער של חודשים ארוכים נרפא ברגע אחד
של רצון משותף למנוחה ולשקט.
הוא הסתובב להביט בעיניה והיא המשיכה לבהות בחלל לפניה, מזכירה
לו את כל הימים הרחוקים בביה"ס כשהיה מנסה לדובב אותה ובשאלה
אישית מדי גרם לה להסתגר ולהרחיק אותו במבט הבוהה הזה שלה
שמסתכל פנימה ומעוור את המסתכל מבחוץ.
היא חשה בו, מצמצה בעפעפיה והסתכלה בו, הוא חייך, כשם שתמיד
חייך כשהבין מה היא מרגישה, היא נבהלה ממנו, הוא חש את הרתיעה
שלה והסיר את מבטו.
"למה אתה תמיד חייב לעשות את זה?, שאלה בלחישה, מאיימת במבטה
לחזור לבהות אם התשובה לא תמצא חן בעיניה, "את מה?!", היתמם
אלון, "לנסות לנתח ולהבין את מה של אחד מסביבך חושב ומרגיש",
ועכשיו היה זה תורו של אלון להביט הרחק משם, מנסה למלא את
ריגשתו בחושך קר כך שהרגש לא יתגבר, "אתה סתם מסבך הכל...",
לחשה, "תן לדברים... פשוט לקרות!", הוא הביט בה לרגע, כמעט
ומחליט לקחת את עצתה, אבל אז קרה שהחבורה הרעשנית שוב התגודדה
מסביבם ובטרם יאמר את שעל ליבו, השתתק עד בלי יכולת להוציא
הגה.
הוא מצא את ההגיון בדבריה והחל רואה מחדש את הייחוד שבעצם
המחשבה, הוא נבדל ממרבית האנשים סביבו בכך שתמיד ניסה להבין,
עוד מאז היותו ילד, תמיד אהב לשאול מדוע, וככל שהתבגר כן פחתו
האנשים שניסו להסביר לו, הכל הלך והסתבך והוא מצא את עצמו
מתרחק מהאנשים ומסתגר בקונכייתו.
"זה לא טוב לחשוב יותר מידי", נזכר באמירה שקוממה אתו פעם,
"איזו טיפשות!", חשב לעצמו ובאותו הרגע עצמו כבר איבד את
הביטחון בצדקתו, ימים של חוסר מחשבה ושכחה עולים לנגד עיניו,
והוא ידע בבירור שכאשר יאפשר לעצמו להשתחרר ולהפסיק לתכנן כל
מהלך, יסתדר הרבה יותר טוב עם עצמו, עם הילה ועם מרבית בני
האנוש.
אבל בכל זאת היה משהו בתו שהתנגד לחופש הזה של קלילות ללא
מחשבה, בכל פעם שהיה שוקע במשחק בשדה שטוף שמש או ברביצה על
גלי הים, היה מרגיש כאילו הוא מחמיץ משהו, היצר להבין היה טבוע
בו כל כך עמוק שהפך לחלק משמעותי ממי שהיה והוסיף פן עמוק יותר
לכל עיסוקיו.
הקולות מסביב הרטיטו את הריכוז שלו והוא מצא את עצמו לוטש מבט
אל שפתיה של הילה, וההכרה שלא משנה לאיזו החלטה יגיע לבסוף
בנושא הזיכרון והשכחה, הוא יהיה מוכן לשכוח בלב שם כל החלטה
וכל קיום בשביל לאבד עצמו בתוך השפתיים הללו. הוא נרתע לנוכח
המחשבה על ההשפעה העצומה שהייתה להילה עליו והתמלא ברצון עז
לשכב בחושך, לבד, לחבק שוב את הנערה העדינה מחלומו במקום בו
אין זמן...
הוא קם על רגליו, ניער את בגדיו מהאבק, שמח להרגיש את מפתחות
המכונית בכיס מכנסיו והסתלק מהמגרש בזריזות.
הילה, שהייתה שקועה בשיחה עם יניב, הביטה בו מתרחק עד שנעלם מן
העין.




4
השמיים היו נטולי שמש ומכוסים עננים, הגלים נמשכו אל החוף שעה
שהביט בהם אלון מתוך מושב מכוניתו הקטנה, הוא צפה אל האופק
האפרורי שיצר קו סרגל על שפת המים וחשב על עשרת הימים הארוכים
שעברו עליו מאז דיבר לאחרונה עם ירוקת העיניים האהובה שלו, מאז
אותו יום אומלל בו ניסה בכוח להמאיס עצו עליה, כך שלא תרצה
לראותו יותר ומסכת הייסורים היומיומית שנמשכה הרבה מעבר
למצופה, תקטע לבסוף.
הוא חיבר לאיטו את קטעי הזיכרונות הלא נעימים שנותרו בו מאותו
ערב אחרון במחיצתה, התמונה שלו יושב בפנים חמוצות, מעשן בשרשרת
ומעווה העוויות פנים בתקווה שיטרדו את הצחוק הקולני של הילה
שדיברה אותה שעה בטלפון, הוא זכר את ההרגשה המעיקה שליוותה את
כל השיחה הקרה ביניהם, איך היה נראה ששום גשר אין ביכולתו
לצמצם את המרחק שנוצר בין הנפשות התועות בין עמדה מתגוננת
להתקפית בויכוח אינסופי, ולבסוף לאחר שתיקה ארוכה של טינה, זכר
היטב את אותו המבט שנשא בתוכו זעם לוהט ושילח אותו לשוטט דמוע
עיניים וחסר כיוון על הכבישים השחורים של העצב.
עשרה ימים, זאת הייתה התקופה הארוכה ביותר מאז שנפגשו, שבילה
בנפרד ממנה והיה לו קשה להעביר את הימים הבודדים ללא משמעות
נאצלת והתרוממות חושים כבירה של שניים, בייחוד עכשיו כאשר
התחילה להתבאר העובדה שהילה לא תתקשר אליו שוב, ושהוא אשם בכך,
בעצם רצונו הגאה, הרציונלי והטיפשי.
כמובן הייתה הנאה מיוחדת בלהיות לבד ללא תלות, הכאב פחת בהדרגה
והיה ניתן לבלות את הימים החופשיים בכל דרך בה חפץ, המילים
והמוסיקה לא נטשו אותו שעה שנזקק לכוח המרפא שלהם והוא ראה
יופי אחר בכל, טהור ובתולי, לא היה את אותו ה"אבל" שליווה אותו
לכל מקום בליווי מחשבות נואלות של "אם" זה או אחר, הדברים היו
נראים אחרת. הטבע היה מושלם וחבק אותו בחום אימהי ורק הגעגועים
מילאו אותו בצער וכמיהה להשלמה עם הנפש האהובה.
לעיתים נדמה היה שככל שחולף הזמן כך נעשים הזיכרונות מתוקים
יותר, ודמותה של הילה על כל פגמיה הרבים, מושלמת יותר, כאילו
מתחברים הפגמים ליופי הכובש שלה ומשלימים אותו. היו לילות שבהם
היה משוטט סחור וסחור שעות על גבי שעות כשרצונו היחיד עלי
אדמות היה לשמוע את צליל קולה המלטף, רגעים שאם היה זוכה להביט
בעיניה פעם נוספת היה מתמוגג מרוב אושר.
אבל הוא נלחם ברצון שלו כאילו כל חייו תלויים בזה, היה צריך
לעמוד במבחן ולהתאפק, זה לטובת הזמן הרחוק, לטובת טירת הסלע.
הימים חלפו, אחד חובר למשנהו, אחד זהה למשנהו, האביב, הקיץ
והסתיו חלפו ללא זיכרון, החורף חזר לאיטו, העצים הקריחו, רוחות
זועמות ובודדות הקפיאו את האוזניים ואלון היה משוטט לבדו, פעם
ליד הים, לעיתים באחד מגני השעשועים, תמיד אחרי שקיעת השמש,
תמיד בפנים קפואות, הולך בצעדים גדולים ומגושמים כדרך מי שאין
לו לאן לחזור, תמיד נדמה כמסיח דעתו בעצם זה או אחר, ובעצם הוא
למד כיצד לשכוח, בדרכו העקשנית, אהבה שלא ידע כיצד לבטא.
את טעם הכמיהה למגע חם המיר ברוח מלטפת, את הרצון לפרוץ החוצה
מגופו המיר בשתיקה, שתיקה ארוכה בה הוא אומר את הכל מאז שאיבד
את הטעם להרגיש.
2001