אני שורדת את השבוע, מודה לאל שנתן לי עבודה, בריאות ופרצוץ לא
רע בכלל.
אני שורדת עד שמגיע יום חמישי, בכל יום חמישי השגרה משחיזה את
סכין הגרדום ומתכוננת להוציא אותי להורג כל פעם מחדש היא מחכה
לי,  לא תוותר לי אפילו לא פעם אחת.
ואני רוצה לנוח , אני רוצה לעצום את העיניים, למחוק את הקירות
ולעוף לעוף למקום שטוב לי והיא לא נותנת לי לעוף לשם, לא ביום
חמישי, הנפש כל כך כבדה שאני לא מצליחה להמריא, אני חיבת לשחרר
את המטען,אני שוכבת במיטה ספק אם עדיין בין החיים, מביטה על
הסכין החדה שתלויה מעלי ,לפעמים מייחלת שתיפול ובמכה אחת תחתוך
את הכאב.
יום חמישי המציאות אכזרית, יום חמישי כבר לא יהיה לי אותך,
אולי לא היה מעולם.
יום חמישי לא תהיה כאן לעלות בי חיוך,
יום חמישי גם חלום חולף שעובר במסדרון ומאיץ את פעימות הלב
יעלם,
יום חמישי הכל נגמר, אני והחלומות שלי נשארים לבד.
אני עוצמת את העיניים לזכות באותם רגעי חסד שקבלתי, גם עליהם
יש להודות ,נדמה שאהבת ודמותך חרוטה בזכרוני, חרוטה עד כאב,
שנשפך על לחיי.
הנפש מתרוקנת לאיטה ומותירה לראש לשאת בכל הכאב עוד שניה
ויתפוצץ, רק עוד כמה דקות ואוכל להיות איתך, עוד כמה שניות
אוכל לעצום את העיניים ולראות אותך שוב, ארגיש את טעם שפתיך ,
ואתה תשאר , אתה תשאר עד הבוקר ולא נצא מהמיטה, אני לא חושבת
שאוכל לשחרר אותך גם בחלומות אני לא יכולה.
קשה לי שלא להגיד מתי אתה בא? אתה בא רק בחלום, רק אחרי
שהדמעות מפנות לך מקום.
כי אתה שייך למקום אחר, ואני כל כך רוצה ולא יכולה לשחרר אותך,

לא יכולה להכחיש שנגעת בי.
ואתה אוהב אותי ,אוהב ולא מאהבה.
ומה נשאר בעצם, מה נשאר, כמה מילים שרצות על מסך מכאן לשם
והן לא מגיעות לשום מקום.
אני נכנעת לעצמי, אני מרימה ידיים וצועדת לעברך,
מפקידה בידך את הנשק היחיד שהיה לי נגדך,
אהבה.