ואז בלי שום התראה מוקדמת כשהיד שלי עוד על המשענת היא באה,
היא והתחת שלה בלי להתחשב. לא מספיק שהזרוע שלי קיבלה מכה מכל
פרחה שעברה לידי, והאוטובוס מלא בפרחות, פרחות ואני, וילד
מכיתה ח'. ואז המסריחה הזאת שואלת: תגיד אתה יכול להזיז את היד
שלך מהתחת שלי?
יערית! הפרחה הכי פרחתית בשכבה, או בכלל שאני מכיר. לא שאני
מכיר את כולם ואני בטוח שאתם מכירים יותר מסריחות. תגידי את
יכולה להזיז את התחת שלך מהיד שלי? היא גלגלה את העינים
והסתובבה לדבר עם החברה שלה (גם פרחה)... בלי להזיז את התחת!!!
ויתרתי על זכותי לשים יד על המשענת.
הרדיו המשיך להציק לי בזמרי החיקויים, חסרי חוש מוזיקה
והגרועים שלו, שלהפתעתי הפרחות נורא נהנו מהם. ולפתה משום מקום
התקליטן חסר-הטקט (שכבר הוכיח לי את זה אבל הפתיע אותי מחדש)
בחר לנגן שיר, שאני לא אנקוב בשמו כי הוא בטח יעלם עוד שנה (או
עוד שבוע, תלוי באמ.טי.וי). ותפתח הפרחה את הג'ורה ותומר: זה
לא של יו-טו? לא מפגרת חסרת שכל!!! זה ניקל-בק (כן, הוו יו
ריימינד מי ולא אני לא יכתוב אם אני אוהב אותו או לא).
ועכשיו אני חושב על פיגוע, אני יודע שזה רע ולא יפה ובכלל לא
אתי אבל מתי איזה ערבי ירה לי בראש!?


אבל מה שיותר עצוב בסיפור הזה זה שאהבה זה רק פעולה כימית
המשפיעה על המוח.