ונניח שעכשיו אני מת, או פותח מכבסה בשירות עצמי, הראשונה
בארץ. אני שוכר מבנה קטן, קצת מוזנח, בדרום העיר וצובע הכל
כחול. בהתחלה יש שם רק ארבע מכונות ומכשיר מיוחד שמוכר
אסימונים. אחר-כך אני מכניס גם טלויזיה, ואפילו מכונת מישחק,
פינבול. או ששוכב על הריצפה בחדר האמבטיה שלי עם כדור ברקה.
אבא שלי מוצא אותי. הוא בהתחלה לא שם לב לדם. הוא חושב שאני
מנמנם או משחק איתו באחד המשחקים הטיפשים שלי. רק כשהוא נוגע
לי בעורף, ומרגיש משהו חם ודביק נוזל לו מהאצבעות לכיוון
הזרוע, הוא קולט שמשהו לא בסדר. אנשים שבאים לכבס במכבסה
בשירות עצמי הם אנשים בודדים. לא צריך להיות גאון בשביל לעלות
על זה. ואני, באמת, לא גאון ועליתי. בגלל זה אני מנסה כל הזמן
ליצר במכבסה אוירה שמחלישה את תחושת הבדידות. הרבה טלויזיות.
מכונות שמודות לך בקול אנושי כשאתה קונה את האסימונים, תמונות
של משפחות מסרטים איטלקים על הקירות. השולחנות לקיפול כביסה
בנויים באופן כזה שהרבה אנשים יאלצו להשתמש
בהם באותו זמן. זה לא מחסכנות, זה מכוון. הרבה זוגות יכירו
אצלי בזכות השולחנות האלה. אנשים שפעם היו בודדים, פתאום ימצאו
את עצמם עם מישהו, לפעמים אפילו יותר מאחד, שירדם לידם בלילה,
ימרפק אותם מתוך שינה. דבר ראשון שאבא שלי עושה, זה לרחוץ
ידיים. רק אחר-כך הוא קורא  לאמבולנס. השטיפה הזאת של הידיים
תעלה לו ביוקר. עד יום מותו לא יסלח לעצמו עליה. יתבייש אפילו
לספר לאחרים. איך הבן שלו שוכב גוסס לידו, והוא במקום להרגיש
איזה צער או חמלה או פחד, משהו, לא מצליח להרגיש כלום חוץ
מגועל. המכבסה הזאת תהפוך לרשת. רשת שתהיה חזקה בעיקר בתל
אביב, אבל תצליח גם בפריפריה. ההגיון שמאחורי ההצלחה יהיה פשוט
- בכל מקום בו יש אנשים בודדים וכביסה מלוכלכת תמיד יבואו אלי.
אחרי שאמא תמות, אפילו אבא שלי יבוא לכבס באחד מהסניפים האלה.
הוא אף-פעם לא יכיר שם בת-זוג או ידיד, אבל הסיכוי ידחוף אותו
כל פעם מחדש, יתן לו איזה רבע תקווה.