איש אחד רעב. ובבית יש לו רק שימורים של שעועית. תחשבו על זה:
שתיים בלילה. הבנאדם מטורף מרעב. אין לו לחם. אין לו שום ירק.
אין לו אפילו גז במטבח. רק קופסת שימורים אחת של שעועית. זה
נורא. זה אפילו לא מגעיל. זה פשוט מפחיד. הרעב, כמו שאתם
יודעים, מערפל את כל שאר החושים. שום דבר לא יכול עליו - לא
מוסר, לא נאמנות, אפילו לא אהבה. אנשים שנטרפו בלב ים אכלו אחד
את השני וזה בדוק. אב את בתו. איש את כלבו. אחים תאומים אחד את
השני. רעב זה פשוט כוח טבע, יותר, רעב זה מין אל קטן ומוטרף
שלא יקבל שום 'לא' בתור תשובה. והאיש, הוא איש חזק. אבל גם
הרעב חזק. ושעועית, אפילו שאין לזה בדיוק טעם של פטה אווז, זה
לפחות לא מישהו שחלק איתך רחם. והאיש הזה, הוא כבר מותש. הרעב
מזנב בו כבר הרבה זמן ומהרבה חזיתות - רעב לאהבה, רעב לסיבה,
רעב לקשר. הוא רוצה כל הזמן, וזה לא שהוא סתם רוצה יותר. הוא
רוצה יותר מיותר. הוא רוצה משהו אחר. אבל מה שיש זה שעועית.
ופותחן. אם לא היה פותחן אז כל הויכוח היה אקדמי. אבל יש.
שעועית, פותחן וטיפה כבוד עצמי, לא הרבה. או אולי צריך לומר לא
מספיק. הרבה או מעט זה משנה אולי למדענים או להיסטוריונים,
האבחנה הרלבנטית בתכל'ס היא - מספיק או לא מספיק. וזה נראה
כאילו שהכבוד העצמי שלו לא ממש מספיק. וגם הזמן פועל לרעתו. כי
רעב, וזה ידוע, רק מתגבר והולך. 'אז אני אוכל קצת מהשעועית,'
חושב לעצמו האיש, 'זה לא כזאת טרגדיה. פדיחה אולי, אבל טרגדיה?
הרי בסך-הכל מוכרים את השימורים האלה בסופר, שזה אומר שאנשים
אמורים לאכול אותם. אז אם אני אוכל, זה אומנם אומר עלי משהו,
שאני לא גורמה, אני יודע. אבל זה לא כאילו איבדתי צלם אנוש.'
זה מה שהאיש חושב, אבל קשה לומר שהוא אוביקטיבי. הרעב הטריף
אותו לגמרי, הוא כבר לגמרי לא זוכר מה זה להיות צלול. ובאמת,
שעה אחרי זה הוא הולך לישון שבע, וחולם איך הוא מציל ילדה קטנה
מבית בוער, ואיך כל האנשים מריעים לו. אבל זה רק חלום, במציאות
זה לגמרי אחרת. במציאות הבטן שלו משמיעה קולות מוזרים. ואנשים,
אנשים מאוד קשובים לכאלה דברים, ובדירות הסמוכות כבר מתחילים
להתלחש. בחלום הוא יכול להיות יוליוס קיסר, פטריק קים, שרה
גיבורת נילי זה לא חשוב בכלל, כי המציאות המרה היא שהשם שלו
מרוח עכשיו בסמארק על כל הקירות בעיר.