כשהייתי ילד, עוד לא היה פה, בפיתה, כל כך צפוף.  

כבר היו שלושה-ארבעה כדורים, אולי שתי כפות סלט ערבי, וקצת
חריף.  כל אלה טבלו במצע רך וצהבהב של חומוס, ועדיין יכולת
לראות ביניהם קרעי-בצק לבנים.  אני זוכר את הסבים שלי מספרים
לי איך היו מפזרים את הכפות הראשונות של הסלט, בימים שהפיתה
עוד הייתה לגמרי ריקה.  אני זוכר שיום אחד שמתי לב, שהפיתה
ממשיכה להתמלא.

ומהרגע ששמתי לב, כבר לא יכולתי להתעלם מזה.  לאט לאט הלכו
הירקות והצטופפו, והכדורים נלחצו זה לזה, ואת המקום שהתפנה
תפסו כמה חצילים, גזר מוחמץ, עוד קצת חריף, וסלט טורקי.  כשקצת
גדלתי, למדתי את הנבואה על יום הצ'יפס הנורא. הנבואה סיפרה איך
הפיתה תתמלא ותתמלא, עד שיגיע יום ובו מוטות זהובים ורותחים
יינעצו בין הסלטים, ונהר סמיך של טחינה ישטוף את כולנו, ואיך
מייד אחר-כך יבואו הביסים ועימם סוף העולם.  עד שסיימתי את
האוניברסיטה, הפיתה התמלאה בעוד שלושה כדורים, עמבה, בצלצלונים
לבנים מוזרים, כרוב כבוש, ועוד חריף.

עכשיו כבר ממש צפוף.  הכדורים הראשונים מעוכים כבר לגמרי
וסדוקים.  הירקות שבצדדים ספוגים עד הקליפה בחומוס ובעמבה,
ואלה שבמרכז צמוקים וחנוקים ולא סובלים אלה את אלה.  העגבניות
כבר התחילו להרקב, רצועות כמושות  של חסה וכרוב משייטות בין
רסיסי הסלט הטורקי, והפיתה כולה נפוחה וסדוקה.  החומוס שנספג
בבצק קרע בו קרעים, וכבר שמעתי על ירקות שנדחקו החוצה מבעד
לדפנות הפיתה ונפלו החוצה.  והכל ספוג בחריף.  כל כך חריף
שלכולם יש דמעות בעיניים.

כבר כמה שנים שכולם מדברים על זה שהולכת להגיע כמות גדולה של
חמוצים, מכל מיני סוגים.  אולי אפילו פלפלים חריפים שלמים.
בנבואה נאמר שלפני יום הצ'יפס יהיה חמוץ, חמוץ מאד, ולכן הרבה
ירקות מאמינים שהסוף קרוב.  אבל אני מלפפון מודרני ומפוכח.
אני יודע שאחרי החמוצים, שבודאי יגיעו, נזכה לראות עוד כף סלט,
ועוד חצילים, ועוד כמה כדורי פלאפל חומים ופריכים, והפיתה
תמשיך ותתמלא לעד.  מי בכלל מאמין היום בצ'יפס?