שמעתם על ההוא שהיה חולה בתסביך פיטר פן בהפוכה?
כבר כתינוק היה לו אוצר מילים נרחב והוא הדהים את ההורים שלו
ביכולתו המתקדמת.
בגן הוא תמיד היה אהוב הגננות, שתמיד טרחו ואמרו להורים שהוא
ילד מיוחד. שהוא גאון. תמיד בשעת ריכוז הוא היה מעלה פיהוק
בעקבות השאלה הקבועה: איזה חג היום?
כבר בכיתה א' הוא התמכר להרהורים פילוסופים וקרא ערימות על
ערימות של ספרים. לא ג'ינג'י.
כיתה ג' עבר את מבחן המחוננים בלי להניד עפעף.
כיתה ד' הוא קרא את הספרות של הוריו והיה לו ידע כללי עצום.
כך השנים חלפו והילד התפתח עוד ועוד, לא ברור מדוע הוא כל כך
התעקש לוותר על הילדות שלו ולהפוך למבוגר.
אולי חיצונית הוא עוד שיחק משחקים והיו לו חברים, אבל מבפנים
הוא כבר היה במשבר גיל העמידה.
בכיתה ט' הוא כבר הגיע להכרה על מצבו אצל הפסיכולוגית שלו. זאת
שהוא הלך אליה כי הוא היה יותר מדי מודע לדברים שידיעתם גרמה
לו סבל.
הוא תמיד הרגיש את הבגרות שלו, אבל רק עכשיו הוא קלט עד כמה
היא עמוקה.
הוא לא זכר בדיוק מה גרם לו בתור תינוק (בערך בזמן שהרופא טפח
על אחוריו) ללקות בתסביך פיטר פן בהפוכה.
אך ההכרה במצבו סוף סוף עזרה לו להבין מדוע גם כשהיה מוקף
בחברים, תמיד הרגיש כל כך לבד.
זה כאב לו, שלא משנה כמה פעמים יתחיל מחדש, הוא לא יכיר את
ה"אנשים הנכונים", כי הבעיה היא לא אצל האנשים, אלא אצלו.
הוא התחיל מפגשי תמיכה לאנשים שלוקים באותה מחלה, ומדי יום
שלישי בחמש וחצי ושבת בארבע וחצי היה יושב ומחכה בחדר דומם
שמישהו יגיע.
אחריי שנתיים הוא התייאש.
בסוף, המקסימום שהוא הצליח היה להרצות בבי"ס על התסביך.
הוא היה עומד מול התלמידים המשועממים, וכל מה שהוא הצליח לראות
זה חבורת פיטר-פנים ורק הוא תמיד לבד בהפוכה. |