יושבת אני וחושבת
על טבע האדם,
ואני אינני נוקמת,
עוד לא בחרתי צד..
הרדיו שר שירים עבריים
(אבל אחרי הטבח בחברון)
לא שר שירים ערביים
אבל הוא מטרטר דיפלומטיה
כמן בקרואטיה.
אתמול הקרינו שואה נושנה,
היום יקרינו שואה חדשה,
והרדיו ממשך לפזם,
ומזכיר שלא הכל עובר....
הצער, הבכי האבל,
לא ימחו את האבן,
לא ימחקו זכרונות,
לא ימחקו כשלונות
של היסטוריה,
של דיפלומטיה,
כמו בקרואטיה...
ואז, אמא בוכיה הלכה,
על קברים של בני משפחתה,והיום עוד אמא תלך,
ותבכה על קבל ביתה בת השבע עשרה,
וילד יתום מרר אז בבכי,
והכל מדרדר מדחי אל דחי,
המון יתומים,
המון קטועים,
המון שבורים,
מעט מחייכים,
אין בכלל נצחונות,
תילי תילים של יגונות,
וים של דמעות מהולים
בהמוני טילים,
רעשים,
איומים,
כמו...
בסרייבו.
מוות והרס שוטפים עולם,
כבר כמעט 100 שנה,
אין בכלל מנוחה,
תמיד ימציא האדם,
תרוץ לכל מלחמה..
הוא אינו סוגד לפרחים,
הוא אוהב תותחים,
ורובים ומקלעים ופגזים,
ויתומים ונאנסים,
וחורבות והרס עולמות,
וכלל לא איכפת לו,
מי עומד מולו,
האם דומם, או צומח,
אם אדם, אם חיה,
אם רקדן או זמר,
או ילד או ילדה,
רק רוצה...
שלא יזוז...
שימות,
וכלל לא חשוב...
...למה....
לא על מגש של כסף,
גם לא של זהב,
זו מן הסתם אגדה,
על מדינה בלי מלחמה,
שתחיה על חשבון השואה שעברה,
כי עכשיו...
השואה תהיה יותר גדולה..
גם אם יהיו מאה צדיקים,
גם אם יהיו אלפים..
הם כבר לא יעצרו את התועבה,
הם לא ישמיעו את האהבה,
רק את הדממה,
של השנאה,
של העוולה,
של חוסר האונים,
של עולם קרח בלי פרחים
של שמיים בלי כוכבים...
אבדה...התקווה.... |
