"בחלום מתגלה לנו משמעות העתיד שלנו כפי שהיא טוויה אל תוך
זיכרונות העבר"

אלבוס היה שוב בחדר הלמידה הישן, ריח הקטורת עמד עוד באוויר.
ממש כמו ביום ההוא. מן החצר הגיח רומולוס. הוא ניגש לספריה
בחדר ושלף ספר לחשים והתיישב במקומו הקבוע ליד השולחן, מקום
שצפה ישירות לחצר ולמזבח. אלבוס ידע מה עומד להתרחש. הוא חזה
בהתרחשות הזאת כבר עשרות פעמים. רומולוס הרים את עיניו מן הספר
לעבר החצר ופיו נפער בצעקה בלתי נשמעת. אל תוך הבניין פרצה אש
אדירה ואחזה בריהוט ובספרים.
החדר בער כולו ככדור אש ענק. רומולוס, כל גופו בוער לחש לחשים
שקטים, מבקש עזרה מהאל. אלבוס ניסה לצעוק לו, לקרוא לו. הוא
ראה לפתע מתוך האש יוצאות דמויות. הוא ראה את חבריו מילדות, את
הוריו, את אירנה, אירנה היפה... כולם היו מעוצבים באש והם צעקו
את שמו. הוא רעד, רצה לברוח, לצעוק, אך קולו לא נשמע והוא לא
יכל לזוז, אלא רק המשיך לצפות כיצד האש מאכלת את המקום שהיה לו
לבית ואת האיש שהיה לו למורה, אב ואח. בכוחות אחרונים זעק
רומולוס זעקה אילמת, שפתיו קוראות מילים עתיקות ולא
מזוהות.מילה אחת אחרונה התוו שפתיו... 'אלבוס...'.
מעיו של אלבוס התכווצו כאשר ראה את הדמות המפוחמת נוחתת על
הקרקע הלוהטת. הוא כבר לא יכול היה לראות כלום מלבד האש.
פנים מוכרות יצאו אליו מתוך התופת. פנים נוראות שליוו אותו מאז
שהיה ילד. פנים חצי אנושיות של שור. קולו הדהד בראשו של אלבוס
כמאות תופי מלחמה, כאלפי חרבות מצטחצחות, כרבבות אנשים הנופלים
בשדה הקרב. "זכור כי חישלתי את נפשך בכבשן האלים. הכר תודה
לבוראך..."
"די!!!" אלבוס צעק. הוא התיישב וגילה כי הוא נמצא בחדרו במגורי
חייל המשמר. הוא נד בראשו, מנסה להשתחרר מכבלי הסיוט הנורא.
הוא קם, השתעל קלות וניגש אל הדלת.

מליס פחד. הוא שוב היה בצללים. הוא שנא אותם. הוא ניסה לברוח
מהם אבל הם היו בכל מקום. המערה סביבו הייתה צרה וחשוכה.
העיניים שוב התבוננו בו, מצפות. הוא ידע שהם עומדים לתקוף אותו
בכל רגע. הוא התחיל לרוץ, מבלי לדעת לאן, מבלי לזהות את
הכיוון. הוא שמע אותם מאחוריו, מנסים להגיע אליו. ריאותיו כאבו
וגרונו בער. לפתע מרחוק הוא ראה אור חלש בקצה המערה. הוא רץ
לכיוונו. היצורים המשיכו בריצתם אחריו. עוד מספר רגעים והוא
היה באור. שמיים חשוכים מעל, מוארים באורו הכסוף של הירח. הוא
הסתכל סביבו בסקרנות. העולם החיצון... כולו נכסף באור הירח.
עיניו של מליס בהקו. הוא הריח את ניחוח פרחי הסתיו. והוא שמע
קולות... קולות לא אלפיים... הוא התקרב אל הקולות וראה שם בני
אנוש. גדולים וחסונים... כמו באגדות... הם ישבו סביב האש
וצחקו... הוא רצה להתקרב... להיות חלק... ואז הם יצאו מבין
השיחים. כלבי התהומות זינקו על החבורה פעורי שיניים. חסר יכולת
הוא צפה ביצורים אלה קורעים לגזרים את היצורים האגדיים והיפים.
הוא רצה לברוח אבל עמד והסתכל לא מסוגל לזוז.
הוא פקח את עיניו ונשם עמוק. הוא הסתכל לימינו מסוחרר מחלומו
הנורא וגילה שאלבוס איננו במיטתו. ארבעת החיילים האחרים בחדר
ישנו בקולניות. לאט הוא קם ויצא לכיוון המטבחון, למזוג לעצמו
מעט שיכר, לפני שיצא לחפש את חברו.