עיוור הייתי מאז ומעולם: עיוור לאמת, עיוור למציאות. עד שבאו
וניקרו עיני, ופקחו אותן לרווחה.

הו אהובתי הבוגדנית, יפתי, חמדת לבי, מתק שפתים, עינים שלי.
יותר משדואב גופי על פגיעתו, הוא רמוס תחת הצריבה שהיא בגידתך.
איך יכולת לתת יד למפלתי, איך יכולת ליזום אותה? מה הייתי לך?

יש שיאמרו שהיית לי תחת מזדמן, עור צעיר של משבר גיל הארבעים,
זיון של אבדן אמון הגוף בעצמו, להט הרגע האחרון לפני השיבה.

לא. לא. אני מוחה.

מהרגע בו ראיתי אותך, מהשניה בה נפל עליך מבטי, חשתי מוכה
באותו ברק מסתורי של אביב, באותם פרפרי תעתוע של כיווצי לב
שבוי, בקסם המופלא של חיים באותו עולם בו את קיימת.

ישבתי אותו יום בשער העיר, בואכה נחל שורק. לשפוט ישבתי, מחכה
לבואם של עמי, לשמוע את סבלותם, לתת מעט בינה בקודקודיהם רווי
יצרי הנקם. וכדרכי בשעות כאלו, גילפתי לי חליל. אמנות שעוברת
מדור לדור בשבט דן, ובמשפחתנו לא כל שכן.

חליל עצם בניתי לי, תוכו חלול במאמץ רב, חוריו מסותתים ביד אמן
בנסיון להפיק שלמות. תמיד חשבתי שאדם צריך לשאוף לשלמות בכל
יצירת כפים, לא כל שכן בכלי נגינה שמטרתו לדובב את האל לתת
תשובה במשפט צדק. כי אכן כיוונתי שישמש אותי הלזה בעשיית משפט,
יסייע לי וינווט, יפתח שערים של שמים, ויטהר לבי.

ידי האוחזת במפסלת החליקה כששמעה לראשונה את קולך. החליקה
ופצעה את אגודלי. ודאי נראיתי תינוק מגודל: מייבב בעוד אגודלי
טמון בפי, חסר אונים בפני הכאב. הייתי צריך לזכור זאת ולהפנים:
שבואך הביא עימו את הכאב. אולם איך יכולתי?

ניגשת אלי והסטת את מעטה השיער הארוך המסתיר את פני, לבחון את
האצבע, נושקת לה ברכות. כל כך הרבה רכות היתה במגע שלך, בריח
שנדף ממך, בחום העור הסמוך כל כך לשלי. ריח הקינמון שלך, ניחוח
הציפורן, כל כך הרבה ערגה בשאיפה אחת של אויר.

התבלבלתי. לא ידעתי מימיני ומשמאלי. אבדתי בעומק של עיניך.

אני, שידעתי נשים, שידעתי את עומק בוגדנותן, שפעם אחר פעם חרשו
בעגלתי עד שלמדתי להשמר - נרדמתי בעינים עצומות אל מול רכותך.

יפתי. הייתי מקריב עוד איברים למכביר לו רק יכולתי לגעת בך
שוב, לראות את שדיך מיתמרים מולי כמגדלי השמירה בעזה למול צר
ואויב, לטעום שוב מן המתוק של ערוותך, מן העז החומס של פיך.
אהובתי הבוגדנית.

אספת אותי לחיקך, ולקחת אותי משער העיר אל ביתי. כאילו אני הוא
האורח פרסת לי מפיתך (פיתי שלי, שמצאת בארוני), השקית אותי
צוננים מכדך (כדי שלי, שאני עצמי מילאתי). מוקסם הותרת אותי.

ובלילה ההוא שבית את ליבי בקסמיך. אני, שבאתי בפתחן של עשרות
נשים זונות, שלמדתי מנהגיהן וחיפשתי עוד ועוד ללמוד, נותרתי
אילם. אצבעותיך ברכו את איברי בדרכים שלא הכרתי, מנסות בוררות
שואלות חוקרות. בוחנות משעולים בלתי מוכרים, שורטות-סוללות
חדשים לבקרים. עשית אותי מקדש מעט, עבדת אותי בעבור תאוותך.

אני מאמין שמעולם לא ראיתי אשה יפה כמוך. ולא שאוכל למנות
ולפרוט יופיך לפרוסות. עיניך אינן היפות שראיתי מעודי, קולך
אינו הצלול ששמעתי אי פעם, פסוקת שיערך אינה השחורה שנתקלתי
בה. אך המכלול.

איך אפשר להסביר לתתרן את דקירות התאווה המעורר האף בחושו
בבנות התשחורת היוצאות מבית המרחץ בערב שבת, לחין אדומה עדיין
מן הרחצה, וכולן מבושמות ריח נעורים? איך אפשר לתאר לעיוור את
העונג הצרוף והתרוממות הנפש למראה הקשת? איך אפשר להסביר למי
שלא ידע - אותך?

אהובתי. אני חוזר על מלה זו שוב ושוב, והדמעות ניקוות בחורים
שהיו פעם עיני. כמה מהר כבשת לך מקום בלבי, בין זרועותי,
במיטתי, בראש שולחני. איך יכולתי להיות כסיל חסר דעה? איך
יכולתי להיות כה עיוור?

כבר אחרי שבוע התחלת לתהות. העברת ידים מלטפות על קיבורת
זרועי, מלקקת את חזי ונושכת פטמתי, מציקה לי בשאלות: "איך
נעשית כזה חזק?" שוב, ושוב ושוב. "איך, איך נעשית כזה חזק?"
והשכנוע מתגבר ויורד מטה אל אזור חלצי, והופך כה מתוק, כה לח
וכה מושך. כמה יכול גבר לעמוד בפני שאלות במצב כזה?

כבלת אותי אז בשבעה יתרים לחים, כפי שאמרתי לך. ואני, שחשבתי
שיש ברצונך לשחק איתי במשחקי מלחמה, נעניתי ועשיתי עצמי ישן.
שוכב במיטה, מתגרה מן המחשבה על האלימות הקרובה להתהוות בין
גופותינו.

"פלשתים עליך." צעקת. כמו ברק היכה בי קפצתי מן המיטה, מן
הכבלים, מוכן לקרב, מבין אך במאוחר את תרמיתך. מחייך אליך חיוך
של מבוכה. שנינו הוצגנו כשקרנים: אני שמסרתי מידע כוזב, ואת
שניסית אותי ולא האמנת.

ושוב חזרו ועלו בך השאלות. "איך נעשית כזה חזק?" הפעם כבלתי
אני אותך, מעניש אותך על בגידתך, על שגילית את סודי. מותח את
ידיך הרחק לאחור, מטפס בציפורני מצוארך ועד שיפולי בטנך, משאיר
סימני שיניים על שולי פטמותיך, שורט צוארך בחודי זיפי, בועל את
פיך בלשוני כנגד התפתלויותיך.

גילית לי אז את העונג שגורמת לי עוצמתי. את ההנאה שבהכנעה.
נמסת מולי כחמאת צאן רכה תחת להט החמה. איך יכולתי לעמוד בפני
משאלותיך, בפני שאלותיך, אחרי שהענקת את נשמתך לי בכזו
מסירות?

בלילה הבא שוב התעוררתי משנתי למשמע זעקתך פלשתים עליך, קורע
את שבע העבותות החדשים שלא נעשתה בהם מלאכה, ניצב שוב מול
עיניך הנוזפות בי על תרמיתי.

האם לא הבנת אהובתי, שאת היא זו הכובלת אותי אליך? ברצותך
אתחזק, וברצותך יפוג כוחי.

החלטת להסיר שערותי מעלי. בתער עברת על עורי חידודים חידודים,
מקהה בי תחושת האימה בהבטחותיך הרכות, מחליקה את כל כולי למען
ירבו תענוגותי, יישנת אותי על ברכיך באומרך שתהיי לי אם
ופרוצה, רעיה ואוהבת. איך הייתי עיוור, איך לא הבנתי, איך
עצמתי עיני בפני בגידתך?

יפתי.

הזמן העובר לא משכך את הכאב. העם הצוחק בעזה על גיבור גלוח
המשחק בפניהם, הוא אך דקירה קלה של חוסר נוחות לעומת יסורי
הכריתות מאהבתך.

איננני יכול. למרות העובדות הניצבות מול עיני הריקות, למרות
תרועות הקהל ומצהלותיו באוזני, למרות הכל. הריח האופף אותי ואת
זכרונותי, ריח ציפורן וקינמון, משכיח ממני כל תאוות נקם. אין
מקום לנקם בלב מלא געגועים.

לכן ביקשתי ממך שתלכי אל השוק, להביא לי מרקחת ציפורן וקינמון.
לכן הפצרתי בעבד שיאמר מתי יצאת מעם עמודי הבית אל עבר השוק,
בידך הסל והמעות. לכן וידאתי שאינך כאן, במות נפשי עם פלשתים.