עוד בוקר שמש מסריח, שרב שנוטף מכל איבר בגוף.
כמה חיכיתי לבוקר הזה.. בכל החורף הזה סבלתי.
התנהגתי כמו ילדה מסוכר, כל פעם כשירד גשם לא יצאתי מהבית עד
שהפסיק.
לכן הדרדרתי גם בלימודים בתקופה ההיא... וציוניי בכל אופן לא
שמימיים.
אבל עכשיו, בקיץ, כשיש לי את הים...
אחרי בי"ס.. בצהריים.. לברוח מהצרות ומהכל .. פשוט לים
פיתחתי פרספקטיבה שונה במשך השנים כלפי הים.. הוא תמיד נראה לי
סתם ים ללכת אליו עם כל המשפחה לעשות מן פיקניק שכזה על החוף
עם סנדוויצ'ים ותמונות.
אבל עכשיו הוא מעין מקור לבריחה מהמציאות ולשבת בסתלבט. לראות,
לצפות, להתבונן.. טוב מספיק עם ההתפלספויות. בקיצור הים אותו
ים רק צורת מחשבתי השתנתה
ועדיין אני מרגישה הקלה עם בוא השרב
הכל יותר בהיר יותר שמח.
כולם חשופים במיטב בגדיהם, כי זו עונה שולטת כאן אצלנו בארץ
הרבה אנשים לא מוכרים שלא נראו בימי החורף, מתגלים פתאום..
נחשפים- תרתי משמע
זה תורם להם.. וזה תורם לנו הצופים המסוקרנים שנשארנו מסוקרנים
במשך כל החורף
הילד שכל החורף לבש סוויטשירטים החליט לחשוף את שריריו
והילדה שהלכה עם סוודרים ומעילים הופיעה בגופיונת פיצפונת
וחצאית מפלרטטת
כולם נראים יותר טוב.
למרות שתמיד יש את אלה שיש להם מה להחביא
בין אם זה שומנים ובין אם זה עור מחוספס או כפי שאני קוראת
לזה: "עור זמני" כי הוא זמני לתקופה שרואים אותו במצב הזה
<מחוצ'קן או משהו> ואז זה עובר בתרופות, או שעובר עם הזמן,
או בכל דרך אחרת.
לאנשים כאלה עם עור זמני, או שומן לא רצוי, השרב שלי הוא סבל
הם היו מעדיפים לעבור לארץ אחרת עם חורף כל ימות השנה
הגשם בשבילם הוא סימן טוב
הרעש של השמיים נבקעים, של הרעמים, ו-3 שניות אחרי כן,
הברקים.
הם מצפים לרעש הזה.
לרעש היבקעות השמים,
כמו רעש של משאית זבל בבוקר, בוקר של שרב, בבוקר שאני אוהבת
ומצפה לו כבר הרבה זמן.