זה היה בסוף הקיץ. האוויר היה לח ויבש
השמיים היו בהירים ומעוננים. הרוח עמדה ונשבה בקור.
כל האנשים הסתובבו, הסתובבו כמוני, לא מצאתי מקום.
מסתובבת בין התיקים מחפשת את הכיסא, הכיסא שמול השולחן עם שמות
האלילים שלי חרוטים עליו.
מצאתי לבסוף מקום חליפין עם שמות של בוגרים, שהשאירו סימן
לזכרם, מקושקשים בצבע על קיר מתקלף..
השמטתי את מבטי למטה וראיתי את הדף. ורוד-עתיק שכזה, מתנופף
תחת סנטרי בידו של הבוחן.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס, הוא לקח אותו ושם בצד.
נתן לי עט פיילוט שחור.
זה גרם לי להיזכר באותו היום כשהלכתי עם ההוא יד ביד לגן,
כשישבנו בכיסאות הקטנים האדומים אחד. ליד השני, והוא נתן לי
לצייר בעט החדש שאמא שלו קנתה לו ליום הולדתו, עט פיילוט שחור
לא אהבתי אותו כל כך, פשוט שהתרגלתי אליו.. כמו שאומרים "אז
מתרגלים".
הוא היה מאוד נוח.
לא מציק או מנדנד, נותן המרווח ועדיין נשאר אוהב ונאמן.
בגלל זה נשארתי איתו..
הוא מאוד הזכיר לי אותו, את הבוחן. עם הדף הורוד-עתיק שלו וכל
השאלות שרשומות באותיות גדולות עד כדי שלא ניתן לפספס שום פרט.
והעט נוטף מדיו כי בטעות שכחתי לסגור את הפקק כשהתחלתי להיזכר
בזכרונות.
ההוא לא היה סימפטי במיוחד.. כמה שנוח, עדיין לא כל כך אהוב.
תמיד הכל היה צריך להיות בדרך שלו.
היינו הולכים ביסודי לחברים, והוא החליט מתי ואיפה נפגשים.
היינו יוצאים בחטיבה לסרט או מסיבה, והוא החליט לאיזה ולאן.
אבל כפי שאמרתי.. מתרגלים. כי הוא עדיין היה מאוד נוח.
גם הכיסא שישבתי עליו היה נוח. נלקח על ידי אחד מהתלמידים
לכיתה מחדר המורים, הוא היה מרופד .. .בריפוד שחור
הבוחן נעץ בי עיניים על התמהמותי, ונזכרתי בעיניים שההוא היה
עושה לי כשלא הסכמתי עם דבריו.
כמו העיניים שעשה לי באותו היום, ביום הולדתי, כשרציתי ללכת עם
חברות לפאב ולהנות קצת והוא אמר שאני יכולה להנות איתו בבית
בדיוק באותה המידה. ואז עזבתי אותו.
החלטתי שדי.
אולי גם את "הבוחן" אני צריכה לעזוב.. חושב שזה בסדר מצידי
לבזבז את ההפסקה הגדולה שלי על כל פסיק קטן שמפריע לו.
כן, הגיע הזמן, הרי כמה שנים אפשר לסבול?! אחרי סבל של 14 שנה
עם כיסא מרופד ונוח שחייב שהכל יהיה בדרכו. ואחרי שנה וחצי
איתו, שחושב שאכפת לי בכלל מדף צבוע וגזור ממגזין עם שאלות
בנוגע ל-"האם היחסים שלכם זקוקים לשיפור?" |
