הפעם לחיפה, מכל המקומות בארץ הזו, דווקא לחיפה. קצת קשה
להירדם בדרך, בכל זאת אני קצת מתרגש. להיות שוב פעם בתחנה
המרכזית ולהריח את הריח כל כך מוכר.
חייל צעיר הולך גאה, הוא יצא שבת, כמה שזה כיף לראות שוב את
החברה שאוהבים כל כך, ואת החברים שקשורים בקשרי דם, וביום
ראשון לעזוב את כולם, בחשש... בכל הגאווה החשש גם הוא נעלם.
אותו חייל פה ברציף לידי, נוסע לירושלים, כל החבר'ה מהפלוגה
סוגרים שבת, והוא יצא כי, בחרו בו להיות מופת השבוע בכל הפלוגה
- אהוב יקר של כולם.
אני נוסע לחיפה, רחוק מנקודת האיסוף בחניה של בלומפילד, לפני
שנה וקצת, הייתי גם נוסע לשם כל יום ראשון, ככה עם אותה גאווה
. הירוק בעיניים, הצביטה שבלב, האדום על כתפיים, ומחסנית
בצולב. אני לא יודע אם החייל יודע מה אנחנו עשינו בבית-לחם
לפני שנה וטיפ-טיפה, ואם הוא זוכר את השמות שהופיעו על דפי
העיתונים, את התמונות בחדשות, ואת שמות האימהות... הירוק
בעיניים, זו הצביטה שבלב, האדום על הכתפיים...
עוד חצי שנה, שכחתי מההלוויה , 101 סיבות לצחקק, יורדים
מבית-לחם חוזרים הפעם לג'נין - חצי שנה למניאק... מדווחים
תאילנד ונפגשים במילואים. שחכתי שפעם הייתי נוסע לחיפה, שפעם
הייתי מבקר את אותה משפחה - כאילו אני הייתי מדמה, שחכתי לבכות
בסתר... את התפילין הנחתי בצד המיטה.
הדרך לחיפה , שום דבר לא השתנה. הים נימצא היכן שנעזב מהפעם
האחרונה, הכרמים של בנימינה בשילוב מטעי הבננות מצטלבים
בזיכרונות, בפעם האחרונה שהייתי בדרך לחיפה... כמה רחוק מהדרך
לירושלים, כמה רחוק אני נמצא !
הגעתי לחיפה, הטלפון מצלצל, קולות העבר נשמעים בוכיות שנית,
כמה פעמים אני יכול להתנצל בשתיקה. ה - חיפה הזו, אפורה
ובשבילי תמיד ככה תישאר - אפורה.
קצת לפני שנה וטיפ-טיפה, בדרך מירושלים, דרך המנהרות אל גוש -
עציון, קולות העבר נשמעו חיים, ספוגים בזיכרונות מתהווים,
בתסיסה סובבת ובשלומות חולפים, דאגות נשכחים, אחד שומר על השני
- החבילה שקיבלנו על עצמנו - הכל כך כבדה, אף פעם לא ראיתי את
הכל קורה, לא ככה .
יום הזיכרון היום, הצפירה נקבע מראש כמו גורל מוכן ללבוש עצמו
חגיגי , הטקס מתחיל, ההזכרה , הנרות והרשימה...בית העלמין
שעריו פתוחים חצי לבן והחצי השני כחול... סמל קטן למדינה...
אבל הירוק נשאר בעיניים, הצביטה שבלב, האדום על הידיים, על מה
כל זה ? - אני חושב.
קול המתחיל לקרוא טקסט קרואי שנה, לאחר שנה, הרשימה עוד יותר
ארוכה, הצפירה עוד יותר חזקה, אני עוד יותר בשנה, הוא עוד צעיר
נשאר, הכל קפוא... בסתר, רגע בשתיקה, בוכים גם אלו שעיניהם
ירוקות מגאווה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.