שקט, השקט הזה מטריד, אפילו החדשות בקטע חדלו מלגמגם. חודשים
על חודשים הם גמגמו, זה נשמע כמו תרועות של ניצחון או של הפסד,
אי אפשר לדעת...אי היה אפשר להחליט...לפתע, טלפון, זה היה
קול...קטוע, מתקשרים מהצבא, מאז שיש סלולרי לכל אחד, הם
מפסיקים לשלוח מכתבים לבית ולחכות לתשובה, הם פשוט מאתרים אותך
דרך הלבלב החיצוני של האדם המודרני - מכשיר הסלולרי.
התיק כבר היה ארוז, לא היה מה עוד לקחת. את עצמך, תמונה בארנק,
אפילו כסף לא יכול להיות ממש שימושי במצבים שכאלו, מי רוצה
להראות בעל בצע...מלחמה על הכתפיים ועוד לקחת כסף בשביל השק"ם.
שנתיים הם הורגים לנו, אנחנו נכנסים והורגים להם. בהתחלה זה
נראה ככה שיגמרו להם האנשים, יגמרו להם הקברים, ייגמר להם
הרצון, אולי הכוח ייזל, אבל בכל פעם הם הראו שנאה אף יותר
גדולה...אז חיסלנו להם את הרוצח הזה בשכם, למחרת נכנס בן 12,
וההרים לנו תחנת רכבת עם חיילי סדיר ומילואים...אנשים שאני
הכרתי היו שם, אם לא אני בעצמי הייתי אמור להיות שם...שנתיים,
שזה הולך ככה. אז ההוא השמן הזה, התפטר, לא יכל לקחת את זה עוד
על עצמו, בא משהו עוד יותר גרוע ממנו...גרם לנו להראות עוד
יותר גרועים ממה שזה היה כבר נראה. האמריקאים, כבר לא היה להם
אכפת, היה להם את הצרות שלהם עם העירקים, לאירופים - הם היו
שקועים בלעשות סקי ובלשנוא, סתם בשביל הכיף, את העם
היהודי...בדיוק שכאשר היה הכי גרוע, לא ציפינו לגרוע מכל.
יממה וחצי לפני הכל, טלפון מאיזה ילד שלא יודע לאן הוא בכלל
מתקשר, רק רשימה של דיסקיות ומספרים אישים, טבלה של טלפונים עם
רשימת רחובות...כל הערים בארץ כל שמות המשפחה, כל שמות הפרטים
- והוא הנער, לא מכיר אף אחד, לא מכיר את החבר'ה לא הוא לא, לא
מכיר את מי הוא שולח, לא יודע מה המשימה, לא יודע כלום. נפגשנו
בקטע כביש ליד ירושלים, דווקא הירדנים - שחשבנו שהם נחמדים
מכולם, דווקא הם הזיזו כוחות ראשונים...זונות, מי תאר בכלל,
שכל השלום הזה, כן "שלום" , היה בסה"כ מן עניין של זמן...מחר
שבועות,
יקראו לזה מלחמת שבועות ? - מי יתפלל בשבילי עכשיו מי ?
ג'וני התחיל עם הבדיחות שלו על נשים, הוא חושב שזה שוב פעם
מילואים רגילים. הוא בטוח שמחר בלילה, הוא וחיים יקפצו לאיזה
סופר ויקנו בשרים, נעשה על האש והכל יהיה בסדר. הוא הביא איתו
תיק בגודל בית, והרבה מצב רוח לטיולים, מי בכלל רוצה לטייל
בימים שכאלו. פתאום יוצא לך המ"פ, ישראל, לא מגולח, קצת בבלגאן
אישי, מודאג, שישראל יהיה מודאג...ישראל ?
האוטובוסים הגיעו, גם הנהגים התגייסו למילואים, "גם הנשים
שלנו, גם הבנים שלנו, גם העובדים הזרים, גם הפוליטיקאים, גם
המוכרים במכולת, גם העובדים בזבל...כל הארץ התגייסה"...התחיל
ישראל לנאום..." זה לא השטחים חבר'ס, זה לא קלקיליה, ובטח שלא
אימון בשטח אש 134, הדבר האמיתי...וכמה שזה אמיתי, גם אנחנו
שקועים בזה עד הצוואר. קחו עוד דקה של נשימה, היום לא יחזור
להיות במחר. יש עוד זמן עד לזמן שנגיע, בינתיים...זה שלכם"
סיים את דבריו.
שעת ה - ש. אין לאן לברוח, אפשר לראות את הטנקים שלהם יורדים
כמו עדר עלינו, הטובים מול הרעים. המוות מול החיים, וכל הדרך
הזו הדברים של ישראל מהדהדים לי בראש. מה יהיה עלינו, אם נצליח
לחזור בחיים ? חיים...מצחיק איך שאתה לא מקשיב כאשר את שקוע
בסביבה, בכל מה שזורם, מה שמפעיל אותך יותר, גורם לך להתרכז בו
הכי. זה לא הצעקות בקשר, וגם לא הפיצוצים או הצלצולים באוזן,
זה היה השקט...שפתאום הזיז לי, פתאום שקט...אבסולוטי !
מתוך כל הכאוס, מתוך כל האנדרלמוסיה , ג'וני הוציא את
הראש...והתחיל לצחוק, בצחוק חצי מטורף אם לא לגמרי אוחז טירוף,
האם אני היחידי ששפוי, האם אני בכלל חיי ? אחזתי אומץ, הוצאתי
את הראש מחוץ לצריח...הירוק נראה ירוק, הבערה בטנקים שורפת את
בשר החיילים, הריח מסריח - מעורבב, דבוק באף ולא נסבל. השקט
כאב לי יותר מכל, בהתחלה ישבנו על הצריח לזמן מה, אחר כך לקחתי
את ג'וני, שאחז בטרוף וצחק, קצת מים והתחלנו ללכת...
כמה הלכנו, עד שראינו מבנים חצי עומדים, עייפים מהרעש, רוצים
לנוח בצל,
הכל כל כך דומם...
הארץ נראתה כבושה, אדמה תחת מצור, שמים סגורים בקופסא של חדר,
פחדים משוטטים אין ספור...מוות החליף את הצחוק. פיסות עיתונים
זרוקות, מרחפות להן באוויר במקום ציפורים, וציפורים נופלות כמו
חיפושיות שנכנסות לריסוס...לאחר ההפצצה, כל הקרינה, כל האוויר
פיח, אבק, ריח של מוות, טעם של ייאוש וצבע של הכתום של השמים.
ברצפה היה חורים של פגזים, בבתים היו חריצים של כדורים, על
האפר ילדים גוררים ילדים אחרים...על פיסת עיתון שהתעופפה לה
היה כתוב - נצחנו ! למה ? נפלתי על הברכיים, תפסתי את הפנים,
התחלתי לרעוד, ג'וני צוחק עוד יותר חזק עוד יותר אוחז בטרוף
שלו...נצחנו, עכשיו מה ? נצחנו כתוב, נצחנו כתוב, נצחנו המעטים
על הרבים - 4 מול 1 , נצחנו - אתה שומע ג'וני, אתה שומע ...
נצחנו ! ! !
ובאיזה מחיר ? ? ?
24.4.02 יום רביעי בלילה לפנות בוקר...
|